דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום חמישי י״ח שבט תשפ״ו
חלק א:
״וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי״ והנה רבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל מחזק אותנו, שנדע שישנם שלושה ענינים בהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה׳ להנחילם נחלת שדי, היא תורתנו הנעימה.
הנה הקב״ה ברא את העולם, והתנה עם העולם שכל החיוּת של העולם, הוא בכח התורה הקדושה. ו״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״ התורה היא הכח שמעמיד את העולם, ויום נתינת התורה היה היום הנשגב ביותר שבו ירד הקב״ה עם כל פמליה של מעלה, ונתן לעם ישראל את התורה. והתורה היא חמדה גנוזה בבית גנזיו של הקב״ה ובה יצר את העולם, על פי יסודותיה הסתכל באורייתא וברא עלמא. הקב״ה הסתכל בתורה וברא את העולם.
והעולם היה מצפה לרגע הנשגב של נתינת התורה. וכל השיעבוד שהשתעבדו בני ישראל במצרים היה הכנה לקבלת התורה. בתוך כל השיעבוד והצער הגדול, היה זיכוך להוציא נשמות שהיו תחת הקליפה במצרים, ועל ידי העבודה הקשה והצער הוציאו יקר מזולל וכפי תהיה. אספו את הניצוצות וקיבצו ולקחו את כל הנשמות שהיו צריכות להיות במעמד הנשגב, מתן תורה.
והנה נמצא שמצד אחד הקב״ה רוצה לתת את התורה, כדברי רבנו זצוק״ל, מדוע לא הלכו בני ישראל מיד מים סוף להר סיני, והיו צריכים להתעכב שבעה שבועות בדרך עד הר סיני. וביאר דברים מפחידים, שכפי שחתן או אדם נזהר מרוב אהבתו לשמור על ריחוק, כך הקב״ה מרוב אהבתו לעם ישראל שלא יתן את התורה לפני שיהיו טהורים ויזככו את עצמם ויגיעו למדרגה שהיו צריכים וראויים לקבל את התורה, הרחיק אותם מהר סיני. ורק כאשר התקרב ובא זמן שבו היו מוכנים להיות כלי קיבול לקבל את התורה, הביאם להר סיני.
הנה הקב״ה חפץ מאוד ליתן את התורה ואהבתו הגדולה, לבנו בכורו ישראל היתה עצומה. ולכן הרחיקם, עד שיהיו ראויים.
ומצד שני, עם ישראל היו בזיכוך גדול.
אחרי שמאתיים ועשר שנים היו בזיכוך גדול ואספו את כל הניצוצות שהיו במצרים, והנה עם כל ההכנה של עם ישראל ועם כל הרצון של הקב״ה, היו חסרים שלושה דברים בסיסיים לקבל את התורה הקדושה ולהיות כלי קיבול, ולהגיע לדרגה של יום חתונתו ויום שמחת ליבו. ובלי אותם שלושה יסודות, התורה לא יכולה להינתן לעם ישראל.
והם לשון רבנו זצוק״ל התגברות והתעצמות בעסק התורה. כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה׳ לתורה, ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה. דכתיב ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״ ודרשו ז״ל (ברכות סג) וכו׳
וכן ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה, השתדלות התורה וכו׳. וכנגד זה אמר הכתוב ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים״ וכו׳ ללמדנו, שיסוד ראשון הוא לנסוע מרפידים, לנסוע מרפיון הידיים. וכך במלחמת עמלק נאמר שרפו ידיהם של ישראל, ופה נסעו מבחינת זה והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה׳.
והנה על האדם לדעת יסוד גדול, גם אם נכתב ויש לו טוב או נועם ה׳ שצריך לרדת לו מן השמים, כל עוד שהאדם נמצא בריפיון ידיים לא יוכל לקבל הטוב שנכתב לו בשמים. כי העצלות היא הרס ומכשול גדול לתורה, ליראת שמים, וכן לכל ברכה והצלחה רוחנית וכן גשמית. ורבנו קרא לעצלות, עשב המפסיד השגתו. וכן האדם יכול להיות חכם, מוכשר, בעל יכולות, בעל הבנה, בעל נפש שיכולה להשיג. אבל ברגע שיש אצל האדם עצלות, כל ברכה וכל הצלחה נעצרת ונחסמת אצלו.
וכך ראינו בחיינו אנשים שכל היכולות בעולם וכל האפשרויות בעולם בידם, אבל העצלות הורסת כל חלקה טובה. ועצלות היא עשב המפסיד השגתו. רבנו קרא לעצלות, עשב המפסיד השגתו. ולא רק לדברים החדשים והבאים לקראתו העצלות מפסידה, אלא גם דברים שכבר השיג אותם ולמד אותם והם בחזקתו כאשר האדם יכנס לעולם העצלות יאבד גם מה שיש לו.
וכך ראינו אנשים שהשיגו דברים גדולים בתורה, ביראת שמים, בגשמיות, פרנסה וכו׳. אבל נכנסו לעולם העצלות, וכל מה שהשיגו, העשב הזה של העצלות החריב ואיבד את הכל.
ויסוד ראשון, שעל האדם לעבוד על עצמו לקום מעצלותו. היצר הרע נלחם עם האדם להיכנס לעולם העצלות. והנה עצת היצר הרע בדורות אלו הוא, שהאדם יודע שהוא צריך לעשות דבר מסויים, אבל נכנס לעולם העצלות ודוחה את הדבר לעוד שעה, לעוד יום, לעוד שבוע, לעוד חודש. ובינתיים עושה דברים שאין בהם שום ממש, והוא מתאמץ ומשתדל על דברים ריקים שאין בהם ממש.
הרי השתדלת, עמלת, עשית, אבל אתה בעולם העצלות. את העיקר איבדת ולא רק איבדת, אלא גם הפסדת דברים שהיו שלך, אצלך, והכל בלי תועלת, בלי שום ריווח, רק נכנסת לעולם העצלות.
וכך יש אנשים שנראים זריזים, עמלים, טורחים טרחה גדולה, אבל הם בכלל הגדר של אדם עצל. לכן חייב האדם לזהות את העולם המסוכן, שהוא חורבן הגדול של האדם להיות תחת רשת העצלות. גם אם האדם מרגיש שהוא יגע ועובד קשה ומשתדל, אבל כל ההשתדלות ויגיעה שהוא יגע, היא בעולם העצלות. הוא יגע על הטפל ועל עצת היצר הרע.
וכך בני ישראל יצאו ממצרים, לא היה רגע אחד שנראה עצלות. היו פעילים, מתלוננים, מים, אוכל, בשר. אבל כל הדברים שעשו, הם היו דברים שפעלו בגדר עצלות.
וזה אפשר לבאר בדברי רבנו, שהעצלות נקראת עשב. כי היא כעשב, יש חיות. עשב גדל, אבל הוא לא העיקר, הוא תמיד טפל לדברים חשובים ועיקריים.
ולכן לא יחשוב האדם שהנה אני עמל, יגע, עסוק. כן, אתה יכול להיות יגע לריק, וזה התפילה, שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. אדם יגע לריק ויולד לבהלה, כשרואה שכל עמלו היה תחת שלטון העצלות, כעשב שטפל לדבר העיקרי, ובני ישראל הגיעו לפני הר סיני והיו צריכים לברר ולדייק את עצמם בשלושה יסודות יסודיים, והראשון בהם עצלות.
וכאשר נסעו מרפידים, נסעו מהמידה של הרפידים של העצלות, ולא נשארו שם כי האדם שנמצא בעצלות. גם אם היא עצלות פעילה, הוא בטוח שהוא צודק בעצלותו או שחושב שהנה הוא משתדל, אבל באמת זו לא השתדלות זו עצלות פעילה או שהוא עצל ומחפש תירוצים להצדיק את עצמו מעצלנותו.
וממקום כזה חייב האדם לנסוע, לשנות מקום בנפש, במחשבה בעולם. והאנשים שהוא מאשים בדברים הלא חשובים באמת, שרק הוא חושב ובונה לעצמו עולמות של תירוצים למה הם חשובים. אבל הוא סוטה מהאמת והוא חי כעשב, ומשם צריכים לנסוע בנפש, במקום. כי כל עוד הוא נמצא באותו מקום נפשי, רוחני, מחשבתי, הוא לא יבין שהוא עצל פעיל.
וכך במלחמת עמלק, עם ישראל לא הבין מה חטאם, מה פשעם. הרגישו שהם ממלאים את כל מה שצריכים למלא, אבל זה היה רפידים, ריפיון, עצלות. וכאשר נכנסים לריפיון ולעצלות הן בתורה, הן ביראת שמים, הן בפרנסה, הן בחיי המשפחה, הן בחברות, מאבדים את הכל, וגם את מה שיש לך כבר בידך.
ועלינו להילחם בעצלות. לא מספיק לקום מוקדם, לא מספיק לרוץ כל היום, צריך לרוץ לדברים שהם העיקר ולא לדברים שהם טפלים כעשב, ואתה מרגיש בהם פעיל ועסוק.
״וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי״ ולשון רבנו, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשׂים עצמו כמדבר. וכנגד זה אמר, ויחנו במדבר. פירוש, לשון שיפלות וענווה כמדבר, שהכל דורכים עליו.
הנה יסוד שני לקבלת התורה. ולא כן לכל הצלחה ושפע שהאדם רוצה להשיג בחייו, הוא הענווה. כל עוד האדם נמצא בעולם של גאווה ומחשבות, שהם יצירה של היצרים והרצונות שלו, לעולם לא ישיג את התורה, את האמת ואת השפע.
כי הגאווה היא יצירה מסוכנת, שמורכבת מאוסף של תאוות, רצונות, חוסר השגים או השגים שהאדם בנה בנפשו, שהם בכוחותיו ובחוכמתו. והמידה הזאת היא מידה שהקב״ה אומר, אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. משום שיש בגאווה גם כפירה בקב״ה, שהוא הנותן לך כח לעשות חיל.
והנה הגאווה מתפתחת או מהרגשה של הצלחה או מהרגשה של חיסרון בהרגשה של הצלחה. האדם חושב כוחי ועוצם ידי, ומפתח לעצמו רגש שהוא לא רגש, אלא דימיון שהוא כח חזק או כל דבר אחר, וקושר את ההצלחה לעצמו וכו׳.
או שהגאווה מגיעה מחולשה, שהאדם בונה ויוצר לעצמו הגנות ודמיונות שלא מעריכים אותו או לא מכבדים אותו, או שעשה בעבר ולא מעריכים את עברו, או בונה חומות של תקיפות ומייצר בנפשו חומות שלוקחים את האדם לגאווה. והגאווה היא קיר אטום וחתום בפני הקב״ה, השכינה, הברכה והטובה, וגם כלפי העולם, ובכל צורה שהגאווה נמצאת באדם.
ולכן בבני ישראל היה צריך לפני קבלת התורה, להגיע להבנה. כל העושר שבני ישראל התעשרו ממצרים, מקריעת ים סוף, זה עושר מהקב״ה ולא ח״ו מכוחם. ולצד הגאוה של החולשה, היינו עבדים, השתעבדנו, הלכנו אחרי משה לארץ ציה, שגם זו גאווה. בתוך מסכנות ורחמים עצמיים, היו צריכים לעבוד על עצמם להיות כלי קיבול לקבל את התורה, אחרי שהכניעו את מידת הגאווה ויבאו, באו לתוך הבנה של מדבר, של ארץ שממה, מדבר ריק אין בו כלום, כולם דורכים עליו.
ורק אחרי שהאדם מניח את כל העולמות שבנה בכח הדמיון, או מכוחי ועוצם ידי, או מחוסר ורחמנות עצמית, רק אז היו יכולים להיות כלי קיבול לקבל את התורה, ואז הגיעו לעבוד עד הדרגה השלישית ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל״ כאיש אחד בלב אחד.
וזה לשון רבנו, ענין שלישי הוא בחינת יעוּד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים. לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב ״חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים״ אלא יתוועדו יחד, ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה.
והנה להגיע להשגה של אחד, להרגיש אחד עם חברו, עם בני משפחתו, עם קרובו, זו מדרגה גבוהה ביותר. כי האדם בשורשו מנסה להשיג ולהגיע לעצמו, וכל דבר לכבודו ובשבילו. וככל שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות.
וכל עוד האדם לא מבין, ומגיע לדרגה שלהגיע להשגה ולהצלחה, חייב ל״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל״ וכל עוד אין אחדות בבית, בבית המדרש, בפרנסה, האדם חי חיים שהברכה והשלום והטובה, לא יכולה להיות בה. וגם אם השגת והרווחת לבד ואתה במקום גבוה, כל עוד שזה לא אחד ובשלמות עם כל מי שצריך להיות שלמות ולב אחד, מקומך לא מושלם והכל רעוע, וסכנות אמיתיות בפתחך.
ולכן כאשר בני ישראל מגיעים לפני מתן תורה ומשלימים את השלוש מידות הללו, הם כלי קיבול לקבל את התורה.
והנה ידע האדם, שיש בין אדם למקום וכן בין אדם לחברו וכן בין אדם לעצמו.
ודרשו חז״ל, על שלושה דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. גמילות חסדים, כנגד בין אדם לחברו. העבודה בין אדם למקום והתורה בין אדם לעצמו.
התורה כאשר חי אותה ולומד אותה ומושלם בה, היא מביאה את האדם לשלמות לבין אדם לעצמו, ומביאה אותו להיות קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל, חד הוא.
הקב״ה יזכה אותנו להיות כלי קיבול לתורתו הקדושה.
ע״ה יאשיהו יוסף.