בעיר וילנא היו שני יהודים מפורסמים, ר' משה ור' זימל, שניהם גבירים אדירים, תלמידי חכמים ונכבדי הקהל . הם היו קבלנים. פעם נפל סכסוך ביניהם ולא יכלו להסתדר בעצמם ונזקקו לדין תורה. אך מכיון שלא רצו ללכת לבית דין, החליטו כי יסעו לרב גדול שיכריע את הדין ביניהם. נמלכו וגמרו אומר לנסוע לרב מביאליסטוק, שהיה מחבר הספר "מראות הצובאות" על ענייני עגונות, שהיה מפורסם כאדם גדול בתורה. נסעו השנים והגיעו לבית הרב. לאחר שדפקו בדלת ראה השמש את המרכה ההדורה ור' משה ור' זימל עומדים לפניו. מיד רץ השמש לרב להודיע לו שהגבירים המפורסמים מוילנה רוצים להתקבל אצלו. לאט ובמתינות ביקש הרב מהשמש לצאת לגבירים ולברר מה הם מבקשים. עשה השמש כדברי הרב ושמע מהגבירים כי יש ביניהם סכסוך והם רוצים שהרב יפסוק להם מה לעשות. כשחזר השמש אל הרב וסיפר מה ששמע, אמר הרב לומר לגבירים שיואילו להמתין. לגבירים לא היתה ברירה והם הסכימו לחכות, כשהם בטוחים כי הרב עסוק בענין אחר.
ר' משה היה אדם רגוע בטבעו אבל ר' זימל היה בעל מזג חם יותר והתחיל כבר להראות סימני רוגז כלשהם. בכל אופן, כאשר נקראו לבסוף להיכנס אל הרב, ראו שאין שום אדם אצל הרב, אלא ישב לבדו והטלית על פניו. הוא א נתן להם שלום בהיכנסם, אלא ישר ניגש לענין ושאל: יש לכם דין תורה?… כן השיבו שניהם. קוראים לכם משה וזימל? כן השיבו השנים. מי הוא התובע? אני התובע, אמר ר' משה. אם כך, משה תגיד מה הטענות שיש לך… ר' משה לא היה רגיל מעולם שיקראו לו סתם :"משה", כולם קראו לו ר' משה אבל הרב א מר לו שיתחיל להרצות את טענותיו, ולא הית הלו ברירה. הוא פירט בדיוק את טענותיו. גמרת? שאל הרב. כן השיב ר' משה. זימל עכשיו תענה לו – המשיך הרב ר' זימל היה בעל מזג חם והוא התקשה ממש לעכל את כל מה שמתריחש במקום. אמנם, חלילה לו מלכעוס על הרב, אבל איך הוא יכול לבזות אנשים בצורה כזאת, בתחילה נתן להם לחכות, ואחר כך כשכבר התקבלו אינו נותן להם שלום ועכשיו הוא עוד קורא להם משה וזימל, בלי כל תואר.
אבל הוא בכל זאת אדם טוב ומציית לרב ומרצה את הטענות שלו, אם כי בשפה רפה, כמו הוא מבקש סתם כל להיפטר מזה. משסיימו השנים, התחיל הרב לחזור על טענותיהם: משה אומר ככה וזימל אומר ככה, ואז ניתח את הטענות בגאונות עצומה עד שהכל ממש נראה בבהירות, כמו פרוש על השולחן, עד שפסק הרב מה שפסק. אתם מקבלים? שאל הרב? כן, מקבלים, השיבו שניהם ביחד. הלא ראו איך שהאיר את עיניהם בכל הענין, ולא שקבלו את הכרעת הדין ברצון ובנפש חפצה. באותו רגע הרים הרב את הטלית מעל פניו, הושיט את ידו ואמר: שלום עךיכם ר' משה, שלום עליכם ר' זימל, אנא לשבת… מיד קרא לשמש וציוה עליו להביא כיבוד והתחיל לשוחח עמם בנעימות ובפקחות. כולם ישבו יחד ושוחחו בעונג רב. ר'זימל לא יכל להתאפק ולעצור את עצמו עד ששאל: הנה עתה, הרב מקבל אותנו בצורה כה יפה, ואנו אסירי תודה על כך, אבל למה בהתחלה נתן לנו לחכות וקרא לנו סתם משה וזימל ובכלל לא בירך אותנו לשלום?… ר' זימל ענה הרב – מתפלא אני על שאלתך, הלא יודע אתה את הכלל: "כשיהיו בעליהדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים ממך יהיו בעיניך כזכאים".
האם לרשעים מוכרחים לחכות. לרשעים קוראים ר' זימל ור' משה? בוודאי שלא! אבל אחרי שקיבלתם את הדין – שלום עליכם ר' משה , שלום עליכם ר' זימל!… ר' זימל התפעל מאד מדברי הרב, וכלל לא עלה על דעתו שזו היתה הסיבה שהרב נהג כפי שנהג. השיחה נמשכה ואחר כך נפרדו בחיבה עמוקה, עד שכל אחד מהם הוציא אלף רובל ושם על השולחן – שכר בטלה, אלא שהרב פקד מיד עליהם: קחו מיד את הכסף בחזרה, אינני נוטל שכר בטלה, יש לי ב"ה פרנסה טובה ואינני זקוק לזה… שני הגבירים המשיכו להפציר ברב שיקח מהם את הכסף, והוא המשיך בסירובו, עד שלבסוף, כשהמשיכו לעמוד על דעתם, קרא לשמש ואמר להם, אתם יכולים לתרום את הכסף למי שתרצו , לגמילות חסדים, להכנסת אורחים, לחברא קדישא, תגידו לשמש מה שאתם רוצים והוא יסדר את הענין. כך אמנם עשו, נפרדו עוד פעם מהרב ויצאו מהבית.
לאחר ששני הגבירים עלו לעגלה, התכנס ר' זימל לתוך עצמו והתעטף בשתיקה. ר' משה דוקא רצה לשוחח קמעא, במיוחד שהדרך ארכה למעלה משעתיים אך משראה שר' זימל אינו נוטה לשיחה, שתק גם הוא. כשהגיעו ליד בית העסק ירדו מהעגלה ונכנסו לתוכו, ר' זימל מיהר לתוך חדרו ונעל את הדלת. כעבור שעה יצא ואמר לר' משה, יודע אתה למה שתקתי? התבוננתי והעברתי במחשבתי את תמונת מצבי לעומת מצבו של הרב. מי שמנינו חי טוב יותר בעולם הזה. הלא אני זימל הגביר, ולכאורה לא חסר לי שום דבר, אבל אני לא מגיע אפילו לקצה העולם הזה שיש לרב. הוא יושב במנוחת הנפש, לומד ומתפלל, יש לו עולם הזה, לא חסר לו כלום, נותנים לו אלף רובל והוא בכלל לא צריך את זה. אם כך, כלום לי שי עולם הזה? ועולם הבא, מי יודע מה יהיה עם אולם הבא שלי? מה אעשה עתה, אני כבר מבוגר ואינני יכול לשנות את עצמי, אבל יש לי בן והוא נוטה ללימוד התורה, אני שם מליון רובל בצד עבור בני, שיוכל ללמוד כל ימיו , הוא ובניו ובני בניו. ואמנם כך עשה ר' זימל, בנו התמסר כולו ללימוד התורה ואף חיבר ספר עם חידושי תורה.
