״ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן״

דברי תורה וחיזוק מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום רביעי י׳ שבט תשפ״ו ~ חלק א:

״ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן״
והנה צריך להבין, תפילה היא לשעת צרה, והאדם מחוייב להתפלל בשעת צרה. ודעת הרמב״ן שבשעת צרה, תפילה היא מדאורייתא. ואם לא עכשיו בצרה הגדולה שבני ישראל נמצאים בה, מצרים רודפים אחריהם, הים מצד שני, המדבר המלא בנחשים ועקרבים, מתי כן יתפללו.

והנה צריכים לרדת לעומק הדברים, וללמוד לחיינו ביום יום, איך לנהוג בזמנים קשים ובזמנים מורכבים. (ודאי שכל מה שמדברים פה, זה תפילה שמוסיפים על בעיה שיש לאדם. אבל המחוייבות של שלוש תפילות ביום, שחרית מנחה וערבית, לא בדברים הנאמרים)

ונבאר הדברים על פי יסוד של רבנו ה״אור החיים״ הקדוש, על הפסוק ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה״ ומקשה רבנו, למי יצעק אם לא לה׳ אלוקיו, ובפרט בעת צרה, כדכתיב ״קָרָאתִי מִצָּרָה לִי״ (יונה ב ג), ״מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ״ (תהילים קיח ה).

ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה. ומתרץ רבנו על קושיה זו, על פי המדרש (שמות רבה כא ז) שישראל היו נתונים בדין, מה אלו אף אלו. (מה אלו עובדי עבודה זרה המצרים, אף אלו עם ישראל.)

ודבר ידוע הוא, כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במידת הרחמים. ולהפך בר מינן, ימעיטו הכח. והוא אומרו (דברים לב יח) ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״.

והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה׳ לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחית ״מַה תִּצְעַק אֵלָי״ פירוש, כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, כיון שהם אינם ראויים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת.

ואמר אליו ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, באמצעות זה תתגבר מדת הרחמים. ״וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ״ פירוש, באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס, ובקע הים. כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה.

ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים, עד שאמר ״כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ״, ע״כ.

והנה דברי רבנו זצוק״ל הם פחד פחדים. עלינו לדעת שיש זמנים בחיי האדם, שמידת הדין שולטת וחזקה מאוד עליו או בעולם כולו. והתפילות שמתפלל ודאי שהן חשובות וחזקות, וחזקה שאין תפילה עולה ריקם. וכן לפי דברי הרמב״ן, מצווה מדאורייתא להתפלל בשעת צרה. אבל הסדר שהתפילה עולה לשמים בשעת צרה, הוא בסדר ומסלול אחר. המסלול הוא דרך מידת הדין ואז גם הישועה אם מתקבלת על ידי תפילה, אינה ישועה מושלמת, כישועה שעולה לשמים בדחיקת מידת הדין, שאז כוח התפילה מושלם וחזק.

והנה ביציאת מצרים, היה כח הסטרא אחרא ומידת הדין קשה ביותר. והקב״ה לא רצה להגיע עם בני ישראל לרגעים הנשׂגבים האלו של קריעת ים סוף, שזה אחד מן הזמנים הנעלים מבריאת העולם, בצורה שמידת הדין חזקה על מידת הרחמים, ודבר זה ישפיע לדורי דורות. לכן הקב״ה אומר למשה, ״מַה תִּצְעַק אֵלָי״ תעצרו מתפילה, זה לא זמן טוב לתפילה, שהתפילה תגיע בצורה כזאת שמידת הדין חזקה על מידת הרחמים. לכן ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ״ תעמדו בני ישראל ותעשו מעשה, להכניע את מידת הדין ולהוריד את כוחה של מידת הדין, ולחזק את כוחם של עם ישראל על ידי מידת הרחמים ומסירות נפש.

וכך עלינו לדעת בחיינו, שיש זמנים קשים אצל כל אדם שמידת הדין קשה עליו. וכאשר האדם יודע ומרגיש שמידת הדין קשה עליו, יקדים מידת הרחמים – מסירות נפש, ועל ידי זה ישבור את מידת הדין אפילו במעט, ואז יתחזק בתפילה. וכח התפילה יושיע אותו בצורה שלמה ונקייה, ולא בצורה של ישועה שנשאר עדיין דברים לתקן ולהתמודד.

התפילה צריכה לבוא אחרי סדק, שבר במידת הדין הגדולה אצל האדם. ולכן נהגו מדורי דורות, אדם שיש לו צרה או חולה הולך לחכם, לצדיק, ונותן פידיון נפש או עושה מצווה. וכח הצדקה להמתיק את מידת הדין ואז התפילה של הצדיק מתקבלת. אבל על האדם חייב וחשוב שיעשה מעשה מאצלו של מסירות נפש.

וכך מסופר על צדיקים גדולים, שעמדו בתוקף על תלמידיהם לעשות מעשה צדקה. ועל הצדיק, הרב שמקבל את הצדקה, צריך להיזהר זהירות גדולה. כי הכסף שקיבל להמתקת הדין, מהאדם שמידת הדין מתוחה עליו, אם לא נוהג בכסף כשורה, בצורה נכונה, גורם למידת הדין לגדול ולהתחזק, והישועה של האדם לא מושלמת וגורר על עצמו ועל בני משפחתו מידת הדין חמורה. משום שזה כסף של שבירת מידת הדין, על צרות ובעיות ומחלות, ואתה לוקח את זה להנאות שלך ושל בני משפחתך.

וזה יסוד של מיתוק הדין לפני התפילה. ולכן נהגו בתפילת שחרית, ב״ויברך דוד״ לתת צדקה. וכן בימים הנוראים מרבים בצדקה, למתק את מידת הדין, ואחרי שמידת הדין נפתחת אז התפילה עולה יותר חזקה, ויורדת ישועה לאדם.

וכך היו ויש צדיקים שידעו לכוון את האדם, לאיזה סוג צדקה לתת את כספו. כי ראו את סוג מידת הדין שעל האדם, ועל ידי סוג הצדקה הפחיתו את מידת הדין, והיה כח לתפילה להיענות. וכך בים סוף, וידועים דברי הרמב״ן (האמונה ובטחון פ״א) שהבטחון הוא למעלה מהאמונה. וכל הבוטח הוא מאמין, אך לא כל המאמין הוא בוטח. נמצא, שהבטחון הוא המדרגה הגבוהה ביותר, וכדי למשוך את הישועה לישראל בקריעת ים סוף, היה צורך לעורר גילוי רוחני עליון, במדרגת עתיק וכו׳.

חלק ב:

והנה הרבה אנשים מאמינים. אבל האמונה היא מעלה גדולה, אבל למעלה ממנה זה הבטחון. וזו צרה גדולה בדור הזה, שכולם מאמינים, אבל הרבה לא עלו לדרגת הבטחון. והשלמות היא עם בטחון ולא אמונה בלבד. ובקריעת ים סוף הקב״ה רצה שעם ישראל יהיו מושלמים, והנס יהיה מושלם. ולכן היה צריך את הדרגה הגבוהה של בטחון, ולעשות מעשה של מסירות נפש לשבור את מידת הדין.

והנה מצאנו צדיקים כחזקיה המלך, שאמר אני אין בי כח, לא להרוג ולא לרדוף ולא להתפלל, אלא אני אשן על מיטתי, ואתה עשה, וכן עשה. ולא כדוד המלך שיצא להילחם, מה ההבדל ביניהם.

אפשר לבאר, שדוד בידיו ובכוחו נלחם פנים אל פנים עם מידת הדין ועם הסטרא אחרא. חזקיה ראה שמידת הדין גדולה, והעדיף באמונה תמימה ומושלמת ״הַשְׁלֵךְ עַל ה׳ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ״ והוא יחלק לך.

והנה כאשר נתבונן על הדברים, ניקח לימוד לימינו שמדת הדין מתוחה והאמונה חזקה, אבל הביטחון צריך חיזוק. שאנו נמצאים בדור יתום, שמי יקום כדוד המלך להילחם עם מידת הדין פנים אל פנים, צריכים לשבור את הדין על ידי ״מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ״ על ידי תפילות, צדקות, מעשים טובים. ואז התפילה עולה שלמה, והישועה יורדת מושלמת.

הקב״ה יזכה אותנו למתק את הדינים על ידי ריבוי מעשים טובים, וזהירות בכסף של צדקה.

רחמים מרובים,
ע״ה יאשיהו יוסף.