יום ראשון ז׳ שבט תשפ״ו.
״וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳; וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם״
הנה כח המדמה, שאדם נכנס לעולם הדימיון יחד עם כל החסכים הנפשיים אשר הוא נושא עימו, זה דבר קשה מנשוא. וכך החלטות הרות גורל נופלות ומתקבלות מכח הדמיון, ומכח של דברים ומשברים שהאדם עבר בצעירותו או בעברו.
וכך האמונה האמיתית ולא האמונה המדומה שנבנתה בדורות האחרונים, אחרי שהשכל כבש את העולם ושולט על כל חיינו, ובעוונות גם האמונה ברובה על ידי רוב המאמינים, היא אמונה העוברת דרך השכל וזוהי טעות קשה, ולא אמונה יהודית צרופה.
מקומה של האמונה גדולה ביותר והיא בעלת משמעות, והיא עיקר חיי היהודי בכל צעד בחייו. וכאשר נכנס השכל האנושי, השכל שבא על ידי לימודי חולין, שלא יודעים איך להבדיל בין השכל של העולם לשכל הרוחני, שם מתערבבת אמונה עם שכל, ונולד מזה אמונה שכלית.
ראיתי נס, אז אני מאמין. וזו לא אמונה זכה וברה, טהורה מהקב״ה.
והנה מצאנו ברבותינו על בני ישראל ״וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״ ודרשו רבותינו, הנה די ומספיק שיאמינו בהשם, זה עיקר האמונה בהקב״ה, מדוע היתה התורה צריכה להוסיף ובמשה עבדו, לא די לנו שהתורה מעידה שהגיעו לאמונה בהקב״ה שזה הדבר העיקרי והחשוב ביותר.
אלא רבותינו למדו אותנו יסוד גדול, שאין אמונה שלמה וצרופה ואמיתית ובריאה בהקב״ה, אם היא לא עוברת או חלק מההבנה שהאמונה בהשם, מרכיב חשוב ממנה היא אמונה במשה עבדו, שאלו התלמידי חכימים והצדיקים של הדור.
ולכן דור דור ודורשיו, נתן הקב״ה צדיקים בכל דור, וחלק מההבנה והאמונה בהקב״ה קשורה בקשר חזק באמונה בהקב״ה. וכך ראינו בחיינו אנשים שהגיעו לדרגות עצומות בעבודת השם, וברבות הימים התחילו להרגיש מי התלמיד חכם הזה, ומי פלוני, אני גדול ממנו, הנה הוא טעה פה, הנה הוא אמר כך, הנה עשה כך.
אבל יסוד אחד אותם אנשים איבדו מהידיעה שלהם, אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. (ברכות יט, א) וכמה דברים ראינו אצל רבותי הקדושים זצוק״ל שבאותו זמן לא הבנו את דבריהם ומעשיהם, אבל אין אדם יורד לסוף דעתו של רבו אלא אחרי ארבעים שנה. וככל שהימים והזמן חולפים ועוברים, מבינים איך הכל היה דבר דבוּר על אופניו.
אם כך, תחילת היותנו לעם היה אחרי יציאת מצרים. הבנה של אמונה שלמה בהקב״ה שעוברת על ידי נביאיו ורבניו וזה משה עבדו. וראינו בחיינו אנשים שהיו בדרך קדושה, והתחילו לעלות במעלות התורה והיראה, ושינו את דרכם. והנה השטן בא אליהם בדרכים וצורות שונות, ולפעמים גם בצורה של צדיקים וחסידים וכנביאים וכבני קדושים. אבל כל מה שהשׂיג השטן, הסיתם מדרך הישר להגיע לאמונה שלמה בהשם ובמשה עבדו, ועברו מהבנה ואמונה שלמה ועליה רוחנית טהורה, לשתות מים מבורות נשברים, מים שיסודם מהסטרא אחרא, ששורשם בגזל ומרמה ורדיפת בצע.
וכך הם מתפללים שלוש תפילות ביום, חושבים שלומדים תורה, אבל הקשר להקב״ה אינו אמיתי. ״גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ״ הקב״ה לא שומע את תפילתם ואת בקשתם גם עם תפילות ותחנונים ולימוד תורה וצדקה. משום שהקשר להקב״ה הוא עם משה עבדו, עם נביאי האמת והצדק, ולא עם חיקויים ודימויים, וגוזלי ממון וגוזלי נפשות ואנשי ריב ומדון, שכל חייהם זה תאות הממון וגזל ממון מן האחרים ומן התמימים.
הנה כח הדימיון הוא קשה ומסוכן ביותר. וידוע שהדימיון נוצר כדברי הרמב״ם מחמשת החושים; ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. וככל שאדם מקדש את עצמו בחמשת חושים אלו, הדימיון שלו טהור ומקודש, ויכול להגיע עד לרוח הקודש.
ראייה אסורה, יוצרת אצל האדם סוג של דימיון רע ולא בריא. שמיעה אסורה של לשון הרע, יוצרת אצל האדם עוד צורה בדימיון שאינו בריא. וכן טעם, ריח ומישוש, מביאים את האדם למקומות שהדימיון יכול לקחת אותו, להרגשה של מציאויות שונות ומשונות, והאדם מאמין בדימיון וחי חיי מרורים בפחדים וחרדות, ובידיעה ברורה שהדימיון הוא האמת, אבל כל זה נוצר מחמשת החושים שהולכים בדרך רעה, והתולדה שלהם היא חיי מרורים של דימיון.
ומצד שני, אם האדם חי עם חמשה חושים בריאים, שהולכים בטהרת הקודש, יכול להגיע לרוח הקודש. וכך קדושים וצדיקים הגיעו לרוח הקודש, כשכל מחשבתם הייתה טהורה, וכל חמשת החושים היו בקדושה, ועל זה היה עמל התורה והדבקות בהקב״ה, וחסד ואמונה וראייה יהודית על כל דבר, עם אמונה שלמה שהכל לטובה. וזה לא רק באמירה, אלה בידיעה גמורה שהכל לטובה. ודאי צריך השתדלות, אבל אמונה שהכל לטובה.
והנה במיעוט וזיכוך חמשת החושים ולימוד התורה ואמונה שלמה, כך המדמה השלילי חולף, יורד ותש כוחו, והאדם מדמה חיובי. במקום לדמות פלוני רוצה להזיק לי, ובאמת אין כלום, ואתה נכנס למלחמות ומחלוקות, אז הדמיון לוקח את האדם לדברים אמיתיים. במקום לדמות פחדים, אתה מדמה ישועות ושפע והצלחות.
והנה בדור זה כבר אין שליטה על הדימיון. ואנשים משתמשים בדברים אחרים שידריכו את הדימיון. וברגע שאדם מתחיל להדריך את הדימיון לטוב ולשמחה, האדם הולך כשיכור בלי ראיה אמיתית, העיקר להרגיש טוב, האדם מאבד את השכל והחושים האמיתיים לראייה אמיתית ולבחירה נכונה, וכך נבנה טעות על טעות, חוסר אמת על חוסר אמת, בלי החושים האמיתיים שהקב״ה ברא את האדם, שיזהירו את האדם לפני סכנה, לפני בעיה, לפני דבר שמסכן אותו ואת בני ביתו. יש בפחד נשלט אמיתי או בחרדה אמיתית, סימן מהקב״ה, אבל כל זמן שזה בא ממקום של אמת ולא ממקום של שיבוש כל מערכות הנפש.
וכפי שהעבודה של האדם קשה ומורכבת לעשות תשובה, כך מלחמת האדם ארוכה לבנית החושים האמיתיים שהקב״ה ברא לנו, לחיות ולחוש כל דבר.
תחילת הקילקול של החושים האלו הם בילדות. כאשר ההורים והמורים מעירים הערות לא בונות, אלא הערות של פריקת כעסים פרטית או חוסר ידיעה מה זה חינוך. ואז הילד גדל כתינוק שנשבה, עם נפש פגומה, פצועה וחבולה.
וכשם שתהליך התשובה מורכב, גם תהליך החזרת חמשת החושים למקורם הוא תהליך מורכב, ועבודה חזקה ומתמדת. ועל האדם, לשמור על נפש ילדיו. מחנך, לשמור על נפש תלמידיו. והאדם, לבנות את נפשו, ובהרבה פעמים ללכת בעקבות ציווי הקב״ה לאברהם, ״לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״ ללכת מדרך הארץ, העיר, המולדת והמשפחה, להתנתק מטבעים לא בריאים שיוצרים חמשת החושים, שהם מסע קשה על הנשמה ועל החיים, ומורישים אותם לילדיהם.
הנה מצאנו בדברי רבנו ה״אור החיים״ זצוק״ל ״ופרעה הקריב וגו׳ והנה מצרים וגו׳״ והקשה רבנו, מדוע הלשון ופרעה הקריב, היה מספיק לומר וישיגו אותם, מה צריך לומר ופרעה הקריב.
ועוד מה הלשון ומצרים נוסע, אנחנו יודעים שהמצרים אחריהם. ועוד הקשה רבנו, מה הלשון יחיד, נוסע. היה צריך לומר נוסעים.
והנה מבאר רבנו זצוק״ל על ידי קושיה, הרי בני ישראל ראו במצרים נסים מעל הטבע. עשר מכות, דברים שהשכל לא מבין, דם, צפרדע, כינים וכו׳ מכת בכורות. ראו בחוש שמהשמים נלחמים להם. אם כך, ממה הם פוחדים, מפרעה, ממצרים, הם חיו אותם מאתיים ועשר שנים וראו איך אין בכוחם כלום, ויד השם על ידי שליחיו משה ואהרון, ידם על העליונה. ואיך עומדים העם הזה שראה את כל האותות והמופתים ואומרים למשה, המבלי אין קברים במצרים וגו׳ מה זאת עשית לנו וכו׳.
ומתרץ רבנו יסוד עצום, שצריכים אנו ללמוד ממנו לפרט ולכלל. המדרש (שמות רבה כא ה) מביא ואומר: והנה מצרים נוסע אחריהם, זה שרו של מצרים, ומצרים שמו, עד כאן לשון המדרש. והנה המלאך הזה בא עמהם, כי כן הוא הנהוג שהשר יעזור לאומתו ויפול בנפילתה. וממשיך רבנו ה״אור החיים״ הקדוש, וצא ולמד ממעשה אלכסנדר מוקדון (יומא סט) שהיה נדמה לו שרו במלחמות. והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד עם המלך לימינו, לא לפני העם.
והנה מסדר הרגיל, המלך לא עומד בראש המלחמה אלא באמצע, חיילים הולכים לפניו ואחריו והמלך באמצע. ופה פרעה הקריב, פרעה הלך ראשון לפני חייליו, לפני כולם. ואם כן, השר שלו שהוא שר שמצרים שמו, הולך יחד עימו. והנה בני ישראל רואים פתאום את שרו של מצרים אחריהם, ואם כן היכן החיילים שצריכים להיות ראשונים, ולכן פחדו שהקב״ה התחרט ונותן למלאך לרדוף אחריהם, ולהשיב אותם לארץ מצרים, וזה היה פחדם הגדול משרו של מצרים שהולך אחריהם.
והנה זה כח הדמיון. הקב״ה רחום וחנון, מוציאם מארץ מצרים, גם אם אתה רואה משהו שברור לך שזה רע, שזה קשה, מלאך מצרים אחריהם, מחשבות קשות, דאגות קשות, תדע לישר את המחשבות שלך. אתה רואה את הסוף בפרנסה, את הסוף בחיים, את הסוף בכל דבר, ולא סתם רואה את הסוף, המלאך של מצרים אחריהם, זה לא חיילים זה לא פרעה, מלאך.
תיזהר ליפול באמונה.
״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״ תשתוק. אל תדבר דברים בטלים, אל תפתח את הפה לרעה, תישאר באמונה חזקה, תצייר את הישועה בדעתך, תאמין אמונה תמימה שאני עושה השתדלות ואני הולך ומקיים את דבר השם בצורה תמימה ואמיתית, עם מחשבות אמיתיות. גם מלאך של מדינה רודף אחרי, זה לטובה גדולה. וגם אם זה לא נראה ואין הקב״ה מפיל אומה, עד שמפיל את המלאך שלה.
ורבותינו דרשו שהקב״ה הטביע את המלאך של מצרים בים. ואף שחלק מהמפרשים הקשו שמלאך אין מיתתו במים, אך חלק תרצו שפה כן, וחלק תרצו שהעבירו אותו מגדולתו וזו היתה מפלתו.
אם כן, ההתקדמות שפרעה התקדם ראשון והיה נראה חמור ומפחיד, גרם לנפילתו ראשון, ולקריסת כל מצרים במהירות. ולכן האמונה האמיתית בלי שאלות, האמונה הבריאה דרך תלמידי חכמים וצדיקים בהקב״ה, ההסתכלות על פי התורה בצורה אמיתית ולא הסתכלות ואמונה על פי אומות העולם, היא ראיה שונה. וכל פעם שאיבדנו את האמונה התמימה והראיה התמימה בתורה ובחכמים, נכנסנו להיות כאומות העולם ופחות מהם, וכן תחת שׂריהם.
הנה בתקופה החדשה הזאת של העולם, על כל אחד ואחד לראות את הקב״ה בתורה. לא להסתכל בטפל אלא בעיקר. כשלומדים תורה, לראות את הקב״ה בתורה, לראות את האור שגנז הקב״ה לצדיקים בתורה, לראות את השם ולהאמין אמונה שלמה וטהורה. להתרחק מהתרבות החדשה, הנוחות שלי, הרגשות שלי נפגעו, זו תרבות שלוקחת את האדם לשינוי היוצרות ולהחלשת הנפש. (ודאי שיזהר האדם על בין אדם לחברו) אבל הטהרנות הפסולה של חסד באומות, חטאת הוא.
הטהרנות שנהייתה בדורות האחרונים עלינו לבערה. ואם לא נבער, כל התרבויות שנכנסו לתוך חיינו של קשה לי, אני רגיל, לא נח לי, לא כל דבר הקטן ביותר נהיה עיקר. ונדע להיות נושאים בעול ולהיות אחראים, ולקחת אחריות על כל דבר ולא רק לגלגל אחריות על השני, ולהפסיק להעביר אחריות ממך. אלא תלמד לקפוץ לאש ולקחת אחריות על כל ענין, זה סוד ההצלחה. גם אם בתחילה זה יראה שאתה מפסיד ועושה בשביל כולם, וכלום לא יצא לך, יגעת ומצאת, תאמין.
את הדמיון של חבל לי, עשו לי, לקחו לי, הפסדתי, יקרה לי, יהיה לי, מזה יוצא מדחי אל דחי. לגלגל אשמה, לא יצא לשום אדם כלום מזה.
לקחת אחריות ולחדד את חמשת החושים, ולגמול אותם מעולם השקר. העולם שהקב״ה מאס בו, ורואים את כל הסימנים שהסאה עלתה לפני השם. חיי פחד שלא נגמרים. פעם פיגועים, פעם מגפה, פעם מלחמה, שנים על שנים של חוסר שקט, חוסר יציבות.
אלו דפיקות בדלת, הדרך לא טובה.
גם בתשובה שאנשים שבים בתשובה, ואשריכם ישראל עם נושע בהשם, התשובה בנויה לא בשלמות. כי המחזירים בתשובה ישנם פגמים אצלם והם לא מבינים מה זה תשובה, ומגדלים דור של למחצה, לשליש ולרביע של תשובה, ועלינו לעשות תשובה על תשובותינו.
ימים אלו ימים של התבוננות. אין לנו נביא שמסתובב בשערי ירושלים וקורא וצועק את דבר השם. אבל יש לנו סימנים שאיזהו חכם הרואה את הנולד. מי זה חכם, מי שראה פעם את הנולד וקרו דברים, ועל זה אנחנו מסתכלים. סימנים ואותות שרק צריכים ראיה יהודית ואמונה יהודית ודבקות בתורה, לראות ולהבין בזמן הזה שמלכויות של אומות העולם מתגרות זו בזו, וזה זמן לצפות לביאת המשיח.
ימים אלו שהמלאך של מדינה שיש לה מלאך חזק, שהיה מהשליחים לבנות את בית שני, והכל קשור ושזור אחד בשני, עומד ליפול, וכל יום וכל רגע זה מלחמה של ליפול או לא ליפול.
צריכים לרדת לעומק התיקון שלנו בדור הזה. אהבת חינם, לדחות את השנאת חינם שגם היא שורשה בחוסר אמונה ובדימיון מטעה. כי אם יש אמונה שלמה, אין שנאה. כי למה אני אשנא או אקנא אם יש אמונה, וגם מה שבא מהדימיון אין לו מקום, כי הדימיון הריק אין בו ממש.
אנחנו מבקשים מכל בני הקהילה הקדושה: ל״ב שנים עמלים ימים ולילות, לבנות עולם טהור וקדוש ודרך ברורה מאוד. כל מי שזז מהדרך, הקב״ה עוזב אותו עד שיחזור בתשובה אמיתית. כי הדרך של הישיבה היא בנויה עמוק עמוק על יסודות של אבותינו ורבותינו הקדושים, ולא עוד מקום לברכות, אלא דרך ברורה וסלולה, ובדרך הזאת בסוף בה ישכון אור.
וכל מי שחי ומקפיד בדרך הזאת ודבוק בה, ולא נפל בעצת היצר בימים שהחושך כיסה פני ארץ, ועמד ועומד, שכרו גדול מאוד.
והנה בחוש חיים ורואים כי השם דיבר טוב על ישראל. אנחנו מבקשים לחיות את התורות, לחיות את הדרך, להפיץ ולהגדיל את הדרך הקדושה שבה ישכון אור. כל אחד יחיה איך מקימים ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה.
באהבה רבה ובתפילה, שלא יאונה רע לכל עם ישראל בכל העולם, בין בטבע ובין על ידי בני עוולה, ונחבר את נפשנו לצדיקים והקדושים ולרבנו ה״אור החיים״ הקדוש שזכותו תגן עלינו.
המצפה בשברון הלב ובדמע לרחמים,
ע״ה יאשיהו יוסף.