דבר תורה מיוחד מתוך דברי תורה שבכתב שיצאו מתחת ידו של הרה״צ רבי יואל משה פינטו שליט״א, בנו בכורו וממשיך דרכו של כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט״א. יום שלישי ל׳ בשבט תשפ״ו.
השמחה היא הדבר המחבר בין הקב"ה לאדם
הדבר הנדרש והנחשק ביותר על ידי האדם, זו היא השמחה. אדם מוכן לעשות כל דבר שרק יידרש, אפילו אם הוא גובל בשיגעון, ובלבד שיזכה לשמחה. האדם ייתן הכל ויסתכן ויעשה דברים הזויים, כדי לטעום לשעה קלה את טעמה של השמחה, גם אם היא לא תימשך לאורך זמן. ואם השמחה היא דבר כה חשוב, עלינו להבין מה היא בדיוק, מה היא ההגדרה של שמחה אמיתית וכיצד משיגים אותה.
כל דבר שאנחנו נתקלים בו בחיים ורוצים לחוות אותו, ישנם שני סוגי חוויות של אותו דבר. יש חוויה זמנית וחלקית, שהיא רק אחוז קטן מהחוויה האמיתית והשלימה, ויש את החוויה השלימה והקבועה. למשל איש ואישה שנפגשים כדי לבדוק האם הם מתאימים להינשא זה לזה והאם הם שמחים אחד בחברת השני, הם נפגשים למשך שעה או כמה שעות, וברור שאותו זמן שהם נפגשים, הוא לא חיי הנישואים הנצחיים שאותם הם רוצים, הם רק עושים ניסיון ובדיקה למשך שעה האם טוב להם אחד בחברת השני, ולאחר שהם יראו ויחליטו, הם יתחתנו ויכרתו ברית ביניהם, ומאז הם יחיו את חיי הנישואים לאורך כל ימי חייהם. וכך הוא בכל עניין ועניין, אדם הולך לבחור ספה לביתו, הוא הולך לאולם תצוגה ומתיישב לדקה על ספה, ברור שהרגע הזה הוא לא חווית הישיבה בספה, אלא זה רק ניסיון ובדיקה לצורך רכישתה, אך הנוחות העיקרית שאליה הוא שואף, תבוא רק אחרי שירכוש אותה ויוכל לנוח עליה בסלון ביתו.
ואם כך הם פני הדברים, נגלה שרוב בני האדם לעולם לא חוו את חווית השמחה באמת, אלא רק את הטעימה והדוגמה ממנה. שהרי כל השמחות שהאדם שמח, בעת מפגש עם חברים, בעת רווח ממון, בעת יציאה לחופשה, הוא שמח בשמחה שנעימה וגורמת לו הנאה וסיפוק, אך אחרי כמה רגעים או ימים היא חולפת ונעלמת. ואפילו בשעת השמחה עצמה, אם דבר הקטן ביותר יעורר את זעמו, אפילו שתהיה לו את האפשרות ליהנות מכל הנאה אפשרית באותו רגע, הוא ישכח מכל השמחה ויכעס ויזעם תוך כדי איבוד עשתונות.
נמצא, שכל שמחה שאדם שמח בה, היא רק חלק מהשמחה האמיתית שאותה אנחנו צריכים לגלות וליצור בעצמנו, וכאשר נצליח לגלות כיצד יוצרים אותה בשלימות, נזכה להיות שמחים בדרך קבע, ושמחתנו לא תהיה תלויה באדם או במעשה או בסיבה חיצונית, אלא היא תהיה דבר קבוע ונוכח בחיינו תמיד, ללא שום קשר למה שעובר עלינו.
מה היא תחושת שמחה אמתית ובלתי פוסקת
ההגדרה המדויקת של תחושת השמחה וההיפך ממנה, היא, שהשמחה נובעת תמיד מהרגשת "שייכות", ועצבות נובעת תמיד מתחושת "חוסר שייכות". כאשר אדם נמצא במקום שהוא מרגיש שייך לו ושטוב לו שם, הוא יהיה שמח, וכשאדם ירגיש זרות ומרחק נפשי מהמקום שהוא נמצא בו, הוא ירגיש עצבות. אדם יוצא לחופשה ונוסע למקום יפה, הוא לא שמח בגלל היציאה ושבירת השגרה, אלא השייכות והחיבור שהנפש שלו מרגישה אל המקום היפה בו הוא נמצא, הם מביאים לו את הרגשת השמחה. אדם נמצא בחתונה ושמח, הוא לא שמח מהאוכל והמוזיקה, אלא מהתחושה שהוא נמצא עם אנשים שאוהבים אותו ומקבלים אותו. ההוכחה הגדולה לכך היא, שאדם יכול להיות באותם מקומות ולעשות את אותם מעשים, ופעם אחת להיות שמח ומאושר, ובפעם השניה הוא יהיה עצוב ומדוכדך. והסיבה לכך, כי האדם לא מתרגש ושמח מהדברים שהוא עושה או רואה, אלא רק מתחושת "החיבור" למה שהוא עושה ורואה, ולכן כאשר ירגיזו אותו או יפריעו לחיבור שלו אל אותם דברים שבדרך כלל משמחים אותו, הוא כלל לא ישמח.
לכן אם אדם רוצה באמת להיות שמח, הדברים שעליו לחפש הם לא הדברים הקיצונים ביותר, וגם לא הדברים היקרים והנחשבים ביותר, אלא הדברים שהוא מרגיש אליהם את החיבור הגדול ביותר. אדם מחפש מקום לגור, יוקרת המקום והשם הטוב אינם משנים דבר, עליו לקבוע רק לפי החיבור הרגשי שלו למקום, ורק כך השמחה תהיה מובטחת לו.
על ידי ההתאמצות לשמוח נקשר האדם להקב"ה
ואם בשמחה רגעית וחולפת, הגורם שלה הוא הרגשת החיבור, ב"שמחה שלימה" ונצחית הדבר שמביא אותה, חייב להיות הרגשה חזקה ל"חיבור נצחי", וזה החיבור והדבקות להקב"ה. כאמור, השמחה נגרמת מדברים שאליהם האדם מרגיש חיבור, וזו היא השמחה הרגעית והחולפת שהיא רק חלק מהשמחה השלימה, אבל ה"שמחה השלימה" שאדם מנסה להשיג, באה מחיבור וקישור עצום מאין כמותו להקב"ה. הקב"ה הוא הדבר אליו יכול האדם להרגיש הכי הרבה שייכות וחיבור אין סופי, שעד כמה שאדם ירגיש חיבור וקשר לאדם אחר, הם עדיין שני אנשים שונים ונפרדים, והרבה דברים מבדילים ביניהם, אך עם הקב"ה האדם יכול להרגיש חיבור עמוק עצום ואין סופי, משום שהאדם היהודי הוא כביכול חלק מהקב"ה בעצמו.
לכן כאשר האדם נלחם להשיג את השמחה האמיתית ואכן זוכה להשיגה, הוא זוכה לקשר נצחי וקבוע עם הקב"ה, שדבר זה נותן לאדם את השמחה התמידית והבטוחה, שהרי הקב"ה ברא ומחיה כל דבר, וקשור בכל דבר, ולכן האדם יכול להרגיש בטוב ונוחות בכל פינה בעולם, ועם כל אדם בעולם, כי שום דבר אינו מאיים עליו, ועם שום דבר הוא אינו מרגיש אי נוחות וחוסר חיבור, כי הוא מחובר חזק להקב"ה שיצר ועשה הכל.
לכן צריך האדם לזכור תמיד, שכל שמחה שהוא חווה בחיים, היא רק אחוז מהשמחה האמיתית, כי שמחה גשמית היא חולפת ועוברת שהרי העצב הקטן ביותר מעלים ומשכיח אותה, ורק חיבור אמיתי להקב"ה יקנה לאדם שמחה שלימה ושלווה קבועה בכל מקום ובכל מצב בו הוא יהיה בחיים.
אך כאשר האדם עצוב וממורמר, הוא מאבד את תחושת החיבור והשייכות עם הקב"ה, ואז הוא שוקע בדיכאון עצום, כי מחמת שהקב"ה מחיה הכל ונמצא בכל דבר, ואדם זה אינו מחובר להקב"ה, הוא לא ירגיש שלימות אמיתית ושמחה משום דבר שבעולם, והמקסימום שהוא יכול לעשות זה לגרום לעצמו שמחה לכמה רגעים על ידי כל מיני תמריצים, אבל לאחר זמן קצר הם חולפים, ובסופו של דבר הם גם גורמים לאדם לשקוע בדיכאון גדול הרבה יותר.
כיצד הקב"ה מגיב לעצבות האדם
את היסוד הזה נוכל ללמוד מדבריו של התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס זיע"א, שהובא בשמו בגמרא במסכת חגיגה (טו, ב): "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי", כלומר, כאשר האדם נתון במצב של צער, תגובתו של הקב"ה היא, שהוא אומר כביכול: "ראשי כבד אלי, הזרוע שלי כבדה אלי".
והמשמעות הפשוטה בזה היא, שכמו שאם אדם בשר-ודם נמצא במצב קשה ביותר, הוא מרגיש חסר כוח ושהוא אינו יכול לשאת את גופו, כך הקב"ה, כל כך מצטער בצערם שישראל, שהוא כביכול אינו יכול לשאת גוף, אף שהוא יתברך כמובן אין לו לא גוף ולא דמות הגוף והכל אינו אלא משל.
אך עדיין מוטל עלינו להבין, מדוע הקב"ה אומר שדווקא ראשו וזרועו כבדים עליו, הרי יכול רבי מאיר לומר זאת בצורה הרבה יותר פשוטה, שהקב"ה משתתף בצערו של האדם, ומדוע היה צריך לדמות להקב"ה גוף וצורה, ומדוע נבחרו דווקא הראש והזרוע לשמש במשל כדברים שכבדים להקב"ה בעקבות צער האדם.
אלא שבאמת שני האברים האלו ראש וזרוע, הם האברים שבהם מניחים תפילין בכל יום. והקב"ה גם כן מניח תפילין כמו שהוכיחה הגמרא במסכת ברכות (ו, א). והנה ההלכה בהלכות תפילין אומרת, שאדם שהוא נמצא במצב של אבלות על כך שנפטרו לו אחד מקרובי משפחתו רח"ל, אסור לו ללבוש תפילין ביום מיתת המת, ורק ביום המחרת מותר לו לחזור ולהניח תפילין.
והנה המוות הוא הריחוק והניתוק הגדול ביותר שיכול להיות, ששני אנשים היו יכולים להיות קרובים מאוד בימי חייהם, אך בעל כורחם המוות מפריד ביניהם, עד שיפגשו נשמותיהם בעולם העליון או עד תחיית המתים.
על פי זה נבין מדוע כשאדם נמצא בצער, הקב"ה אומר: כבדים עלי הראש והזרוע, כלומר, במקומות אלו מונחות התפילין של הקב"ה, וכמו שכאשר יהודי מת לו קרוב, הוא מצווה להוריד את תפילין שלו, כך כביכול הקב"ה מרגיש ניתוק וחוסר קשר מיהודי שבצער, ממש כמו ניתוק שנוצר מחמת המוות. ולכן הקב"ה אומר שכבדים עליו הראש והזרוע הם המקומות שמונחים עליהם התפילין, כי התפילין לא אמורות להיות מנוחות שם כאשר יהודי בצער, כי כביכול כמו ניתק הקשר אתו.
השמחה מביאה על האדם את רחמי ה'
לכן אדם שרוצה לשמר את הקשר עם הקב"ה תמיד, מוכרח לשמר בקרבו את מדת השמחה כל הזמן.
ואפילו אם אין לאדם סיבה מספיק טובה לשמוח, השמחה עצמה היא זאת שתושיע אותו ותגרום לו שתהיה לו סיבה לשמוח. ודבר זה רמוז בעצם שם "שמחה", כי המילה "שמחה" היא צירוף של האותיות 'שם חה', כלומר שהקב"ה שׂם ומניח את אותיות ח ה באדם השמח. והאותיות ח ה עולות בגימטרייה שלוש עשרה. והמספר שלוש עשרה מרמז תמיד לשלוש עשרה מידות של רחמים, שהקב"ה בהם מנהיג את העולם ומטיב לאדם אף שהוא אינו ראוי לזה.
לכן ידע האדם שאם הוא יהיה שרוי בשמחה, רחמי ה' וחסדיו בוודאי ילוו את חייו וישנו אותם לטובה.