דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום חמישי כ״ה שבט תשפ״ו :
״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״
והנה דברי רבנו ה״אור החיים״ הקדוש הם יסוד גדול לכל חיינו, ולכל התפיסה שיהודי צריך לחיות עליה.
הנה חיי האדם ברבות הימים וההתרחקות מהשורשים של התורה הקדושה, הביאה את העולם למציאות קשה שהגוף והנפש מנותקים אחד מהשני. האדם מקיים מצוות ואפילו לומד תורה וכך גם אנשים שדבוקים בתורה, אבל נבנה סביב האדם פאזל שלם של רעיונות טבעיים, שהם לא התורה הקדושה.
וכך האדם חי עם חולאים קשים ורעים בנפשו, ויש זמנים שמצליח לדחוק את החולאים שנוצרו ברבות השנים, ויש זמנים שהחולאים בנפש של האדם מתפרצים והם לא ניתנים לשליטה, והאדם חי חיי מרורים בינו לבין עצמו, ומקיים תורה ומצות ומקפיד קלה כבחמורה וכן לימוד תורה, אבל האיבוד שאיבד בידיעתו ושלא בידיעתו את דרך האמת, מקשה עליו וחייו אינם חיים.
חוסר שקט נפשי, חוסר הבנה לסובבים אותו, חוסר שמחה פנימית ורדיפה אחרי שמחה חיצונית, שהיא תחליף לשמחה הפנימית, שהיא דבר חולף ובסופה נמצא שבור ומיואש יותר מאשר היה לפני השמחה החיצונית.
וכך רודף האדם אחרי שמחות חיצוניות, שבינם לבין המהות האמיתית של שמחה, אין שום קשר. וכך נוצרים טבעים והתנהגויות קשות, שהאדם בונה שכבות של הגנה להכשיר אותם ולהיות מכור אליהם בלי הבנה, שכל השמחות החיצוניות האלו הן מגדילות את הפער בינו לבין השמחה האמיתית, ובפער הזה נכנס עולם הרגש. והרגשות יכולות לקחת את האדם למחוזות קשים ביותר.
והנה כל החרדות האמיתיות שנוצרות אצל האדם ומשתקות את האדם וזרועות אצל האדם, הן באות מרגשות. הרגש נפגש עם הפחד הקיומי שהקב״ה ברא אצל האדם, לפחד מהאש שלא תשרוף את ביתו או מחיה רעה שלא תזיק לו וכו׳ שזה פחד לטובת ולהישרדות האדם בחייו.
הפחד הזה נפגש עם רגשות, שהן רגשות לא אמיתיות. רגשות שנוצרו שלא בצורה נכונה ובריאה. רגשות ששורשן בחוסר אמונה בהקב״ה, וכן רגשות שנוצרו מהחמישה חושים, מאכילה ושתיה וכן ראייה, ריח ומישוש. מדברים לא ראויים וכן התחברות לאנשים לא ראויים, וכך נפגשים הרגשות הלא בריאים עם הפחד האמיתי, ונוצרים חרדות ופחדים. והפער והרעה החולה הזאת, היא פרי הרגשות הלא בריאות.
וכך נוצר תהום מסוכן שהאדם קושר את הפחד, שעליו נאמר: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד״ עם רגשות, וזו מחלה קשה בנפש שמובילה את האדם לחיות חיי מרורים וחיים שכל המהות שלהם צער לעצמו, לבני ביתו, ולכל הנלווים אליו.
וזה הביאור ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים״ שעל ידי החטאים של חמשת החושים שלא נשמרים בצורה נכונה ובצורה ראויה, והתחברות עם חברים רעים, הפחד נפגש עם הרגש והתוצאה היא חרדה. וכאשר האדם נהיה חבר של החרדה, החרדה לא עוזבת אותו, והיצר הרע לוקח אותו למצב שכל רגש פסול, יוצר אצלו חרדה שזה תולדה וכלאים של שני דברים, ומחרדה לחרדה והכל מתנהל בעולם הדימיון, ונותן את אותותיו בחיי האדם.
וככל שהאדם מתיישר עם חיי התורה, מתיישר וחוזר לשורשים של התורה הקדושה, ותשובתו היא לא רק במעשיו, אלא תשובה של ״כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״ מתרפא מן החרדה, מתרפא מעולם הדמיון שאין בו ממש.
כי יהודי נברא עם כללים אחרים, עם נשמה אחרת שצריכה את המאכלים הראוים לה. כפי שמכונית אם תמלא בה מים ולא דלק, היא לא תיסע ותגרום קילקול גדול, כך אכילה שאינה בריאה, תזיק לגופך עד שתביא ח״ו לחולי.
כך התנהלות שלא בדרך השם, בצורה מדוייקת מביאה את האדם לאבד את בריאות נפשו. וכך החלטות לא נקיות, כי הן מגיעות מדעה לא יהודית בריאה, וכל נשמה על פי הייעוד שלה ועל פי התיקון שלה, נוצרות התמודדויות אחרות בחיי האדם, ומשם מגיעה המחלוקת והשנאות וכל ההידרדרות וחורבן חיי האדם, ובלא יודעים חורבן הסביבה של האדם עד כדי השפעה להרס העולם. כדברי חז"ל, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה.
ואנו רואים דבר זה יום יום, שנים רבות. אנשים שאהובים וחביבים עלינו וכן אנשים שבעלי שם, איך הניתוק הזה של לחיות את התורה או לקיים את התורה, שם נכנס הדימיון, שם נכנס הפחד. והתוצאה היא החרדה, וכאשר האדם מתרחק מן התורה או לא חלק מהתורה, ומנסה לברוח מעצמו על ידי חיי הוללות, מגיע לחורבן קשה וח״ו להיות מרכבה לס״מ.
לכן המלחמה של הקהילה הקדושה, צריכה להיות ליישר את החיים שלנו על פי התורה הקדושה. את המחשבות על פי התורה, את ההחלטות על פי התורה, את הדיבור על פי התורה, את חייו האישיים של האדם על פי התורה. ולחזור חזרה בתשובה אמיתית לא רק במעשים, אלא גם בהשקפה, גם בראיית החיים.
ודבר זה הוא מלחמה, משום שכך העולם הולך ונהיה מיום ליום שכלי, דעתן, ביקורתי. זכות של כל אדם ורצון שדעתו והשגתו תהיה המקובלת, וכך האדם שוקע עוד ועוד בעולם שהוא אחר, והנפש היהודית לא מרגישה נוח בגוף השׂכלי והדעתן.
וידע האדם, שוודאי שצריך לחיות ולדעת מה שצריך לדעת, אבל לבנות חומה וגדרים איפה הוא לא נותן לעבודה זרה של הדור הזה להיכנס, כי אם נכנסת האדם בהדרגה יאבד את עולמו האמיתי וכך זה ידרדר לבניו עד שח״ו מאבדים את העיקר והמהות של המציאות שלה נוצרנו.
ולצאת ממצב זה, זו עבודה יום יומית שאין להפסיק רגע אחד. ואיפה שעוצרים, שם נכנס היצר, העצב, הקנאה, הייאוש והחרדה. כל המידות הרעות והמצבים הקשים, משפחה אחת הם ואחת מביאה את חברתה. לכן התשובה היא בדעות, ללכת בהם על פי השורשים של התורה. ואם לא, חרדה היא רק אחת מן התולדות של הניתוק של האדם מהשורשים.
והנה גם אומות העולם סובלים מחרדה, אבל חרדה של יהודי אינה כחרדת האינו יהודי.
הנה רבנו מבאר על דין שאדם הדליק אש בחצרו או בביתו, אבל מדקדק רבנו יסוד גדול. בזמן שהאדם הדליק אש וזה אצלו בביתו, במרחב שלו, ואין בזה דבר מציאותי או שיכלי שהאש הזאת תצא מתחומו ובכל זאת יצאה, אז הוא פטור, שזו מכה בידי שמים. כדמובא בגמרא (בבא קמא סא) אבל אם לאש הזאת היתה מציאות לצאת ולהזיק בחוץ, כן האדם חייב.
והנה כך האדם, עשית דבר שלך, ברשותך, זה עניין שלך עם הקב״ה. אבל כאשר אתה עושה דבר שלך, אצלך, אבל יש לדבר שעשית כח לצאת בחוץ ולהזיק, אתה חייב.
וכך אנו מוצאים פעמים רבות, אדם עושה דברים שהוא לא חושב מה יצא מהם, העיקר עשה להנאה של רגע או בלי דעת. דיבר לשון הרע, עשה דבר שנראה לעין רע, וגרם קרירות בעם ישראל. זה יצא, אתה חייב על מעשיך, זה הזיק.
וממשיך רבנו וּמָצְאָה קֹצִים, והגם שזולת הקוצים לא הייתה משגת מקום קמה וגדיש להבעירם, ובאמצעות הקוצים נאכל הגדיש, שלם ישלם. הנה האדם רק הדליק אש, יאמר האדם אני חטאתי לעצמי, מה אני אשם שהיה מחוץ לביתי, מחוץ לשדה שלי קוצים. לא, התורה מחייבת.
עצם זה שהדלקת אש וזו עברה שלך, אבל אם ידעת וזה שכלי, שזה יצא מביתך והאש תתפס בקוצים שהם לא שלך וזה של אדם אחר, אתה חייב על מה שחברך חטא, ואתה לא יכול להצטדק זה שלי, מה אני אשם שהקוצים שלו היו בחוץ.
ולשון רבנו, ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״ אתה תשלם גם על הנזק וגם על הקוצים והעצים, שהיו בדרך לנזק הגדול. אדם חושב שרק על הנזק שבסוף גרם לאנשים ישלם, אבל זה שהיו קוצים או עצים לידו, זה הוא לא ישלם. אבל התורה אומרת, גם על העצים והקוצים ישלם האדם העושה רע, עבירה, פוגע בחבירו, מדבר לשון הרע על חבירו הוא צריך לדעת, אתה תשלם על מעשיך ועל מעשי הקוצים, החברים שלך, שהם קוצים וגם מה שהדלקת את הקוצים החברים שלך, שאתה לא עשית כלום, הם היו שם והם הלכו והזיקו, אתה תשלם על הקוצים ועל הנזק שגרמו הקוצים.
וממשיך רבנו, וּמָצְאָה הגם שלא ידע שיש קוצים, לא ידע שאנשים בגדר קוצים שומעים או רואים מה שהוא עושה, גם כן מדליק האש חייב.
כמה זהירות צריך האדם כאשר מדליק אש בדיבור, במעשה, שחושב הדלקתי לעצמי, עשיתי לעצמי, בין יודע בין לא יודע, מה שנדלק אתה חייב, גם על הקוצים גם על הנזק על הכל ״כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט״.
והנה כמה זהירות צריך האדם בעולם ובחייו, ורבנו מדקדק, וּמָצְאָה של מי הם, ומבאר רבנו, רשעים שהם הקוצים, אין להם בעלים. כי האדון ברוך הוא הפקיר אותם, והסיר אדנותו מעליו, והשם הסתיר פניו ממנו. ומעתה, הרי הוא כמציאה וכל הפוגע בו יעשה בו כרצונו.
האדם חייב לישר את דרכיו ואת חייו ולדעת את הקווים האדומים שיוצא הוא לדרך ולעולם, שמאבד שליטה על מעשיו. ודבר שהדליק אש אצלו, ויכול הוא לטעון שזה אצלי בביתי, בעסק שלי, אבל האש הזאת תיקח אותך להתחייב על הקוצים ועל העצים ועל הזנק העיקרי שגרמת.
והנה נראה האדם הורס את חייו, הורס את חברו ובני משפחתו, ומדרדר את כל העולם להרס גדול. וכאשר באים לאדם ייסורים האדם לא מבין על מה ולמה, אבל אלו תולדות של אש אשר הדליק.
הנה ניישר אורחותינו לקו אחד של התורה הקדושה, ונחדד את דעתנו לחשוב על פי התורה הקדושה.
באהבה רבה,
ע״ה יאשיהו יוסף.