דבר תורה מיוחד אשר ביקש כבוד האדמו״ר רבנו יאשיהו יוסף פינטו שליט״א לקדש ליום שלישי כח׳ אדר א׳ התשע״ו
"אלה פקודי המשכן משכן העדות".
רש"י במקום כותב: "המשכן משכן" – שתי פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין, על עוונותיהם של ישראל".
והנה צריך להקשות ולהבין, הרי התורה הקדושה מצוה אותנו, כשאתה לוקח משכון מחברך, אסור לקחת משכון שהחיות של האדם קשורה עם הדבר הזה, אם החיות של האדם קשורה במשכון אדם עובר על עבירה חמורה ביותר. כפי שכתוב בדברים (כ"ד- ו'): ״לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל", שהרי בית המקדש היה לבני ישראל כמו רחיים ורכב, שהם דברים שנפשו וחיותו של אדם תלוי בהם.
ואם כך, אם בית המקדש הוא היה משכון אצל הקב"ה עד שבני ישראל ישובו בתשובה ויחזירו להקב"ה את ההתנהגות ההגונה והנאותה שהקב"ה ציווה אותנו, איך הקב"ה לוקח את בית המקדש משכון, הרי בית המקדש זה החיים של עם ישראל, החיים של כלל עם ישראל הכלליים והפרטיים קשורים ושזורים עם בית המקדש, ואיך הקב"ה לוקח את בית המקדש משכון עד שנשוב בתשובה ונחזור לדרך הטובה?
אלא, אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, שהקב"ה לוקח את בית המקדש כמשכון, אבל ברגע שנלקח בית המקדש ולמשך כל הדורות אצל כל אדם ואדם, הקב"ה בודק, אם האדם חי בצער ובעגמת נפש עצומה ממש שחיותו ונפשו קשורה בבית המקדש ובלי בית המקדש נפשו לא עומדת בכאב ובצער, הקב"ה מחזיר את המשכן ואת בית המקדש בליבו, כמו שנאמר: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", השכינה שורה בתוך כל אחד ואחד, הקב"ה משרה שכינה על כל אחד ואחד ונותן לו את בית המקדש בתוך ליבו.
אבל אם האדם חי את החיות שלו, בלי כיסופים למשכן, בלי כיסופין לבית המקדש, אלא חי חיים של עצמו, אז הקב"ה לא מחזיר את אותו משכון, את בית המקדש, עד שהאדם משתוקק ומצפה ורוצה ומייחל לאותו משכון שיחזור אליו.
אם כך, לומדים פה יסוד גדול, המהות של בית המקדש היא מהות שכל אחד ואחד ניתנת לו, הכח והאווירה וההבנה וההשקפה על פי הציפיות והתקווה שהוא מצפה ומייחל לבית המקדש, כך הכח שניתן מן השמים לכל אחד ואחד בצורה שונה ואחרת.
ולכן קוראים את הפרשות הללו של בניית המשכן וחושבים על בניית בית המקדש, האדם צריך להיות בכיסופין ובתקוה שהדבר המיוחד הזה, בית חיינו, ישוב ויבנה ויראה את כליל תפארתנו, מול עיניו, בכל שעה ובכל עת.
