עבודת ונהפוך הוא בחודש אדר
אומרת הגמרא בתענית (כא.) "משנכנס אדר מרבין בשמחה", והיות ואנחנו נקראנו לבוא אל המלך זה שלושים יום (ע"פ אסתר ד יא, עי' מדרש אסתר רבה פר' ט"ו סי' ו' שלמדו מפסוק זה ענין דרכי העבודה מהלבנה שמתמלאת לשלושים יום, וכנסת ישראל נמשלה ללבנה) להכנס בדרכי העבודה של כל חג וחג שלושים יום קודם המועד ולדעת רשב"ג מראש חודש (פסחים ו., ע"ז ה: בכורות נח.) נעמיק ונתבונן קצת מענייני השמחה בחודש אדר. שכן כאשר נעמיק בענין השמחה בחודש אדר נמצא שאופן השמחה בחג הפורים שונה מכל שאר המועדים, שכן ידוע ומפורסם מאמר רבותינו (פסחים קט.) "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל וכו' המה משמחם ביין" ואמרו "אין שמחה אלא ביין שנ' ויין ישנח לבב אנוש" והוא שיהיה שמח וטוב לב להודות ולהלל תהלות לאל עליון שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה.), אלא שבפורים מצינו תוספת מרובה על עיקר זה, שכן הרבו רבותינו עד למאוד בהיות ימי הפורים ימי משתה ושמחה עד שאמר רבא בפ"ק דמגילה (ז:) "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". והרי שענין זה תמוה הוא עד למאוד, שכן ידוע כמה האריכו רבותינו בגנות השכרות שאמרו בזוהר (פר' מקץ רב.) שיצר הרע לא שריא אלא באתר דאשתכח חדוה דחמרא וגסותא דרוחא ואמור בעירובין (סד:) שכל המתפלל מתוך שכרות נקרא עובד ע"ז, ועוד כתוב בזהר חדש (כח:) ששני דברים אינם יכולים להתיישב יחד "יינא" שתיית יין "ופולחן שמיא" עבדות הבורא ברוך הוא ועוד כהנה וכהנה בדברי רבותינו, אם כן איך יתכן שיצוו אותנו חכמים שנשתה בחלק ממצות יום הפורים ד"מיחייב איניש לבסומי" שהוא דבר שלימדונו רבותינו להתרחק ממנו בתכלית הריחוק.
עוד יפלא שאמרו רבותינו (מגילה שם) מעשה נורא שהיה בימות התנאים שרבה ור' זירא ישבו יחד בסעודת פורים, "קם רבה ושחטיה לר' זירא" מרוב שכרות ואיבוד אשטונות קם רבה ושחט את ידידו ר' זירא ורק על ידי נס סיעוהו מן השמים להקימו לתחיה. והרי שהדברים תמוהים הם ביותר איך אפשר שרבה שהיה רבם של שני המאורות הגדולים אביי ורבא, שהעיד על עצמו בפרק השוכר (ב"מ פו.) "יחיד אני בנגעים, יחיד אני באהלות" שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה בעומק העיון (כמבואר בברכות סד.) יגיע למקום כזה שיעבור על איסור חמור שבתורה של לא תרצח ח"ו, שכן ידועים דברי הרמב"ם בהלכות שביתת יו"ט (פ"ז הל' כ') "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכללות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל וכו' ואי אפשר לעבד את השם לא מתוך שחוק ולר מתוך קלות ראש" עכ"ל. אם כן קשיא טובא על רבה שהיה אחד מאמוראי קמאי ממעתיקי השמועה שיגיע בשתייתו למדרגה שכזו באחד משלושה דברים שאדם ניכר בהם כנודע (עירובין סה.), וודאי שהדברים אינם כפשוטם שראשונים כמלאכים הם וודאי שיש בזה סוד ועומק בבאור הענין ללמדנו ולהדריכנו בעבודת השם.
והרי שיש להקדים בבאור ענין זה יסוד גדול ונפלא מדברי אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש בבאור המשנה באבות (אבות פ"ה משנה י"ט) שישנם ג' מידות טובות בתלמידיו של אברהם אבינו, עין טוב ורוח נמוכה ונפש שפלה, והיפוכם בתלמידיו של בלעם הרשע, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. ואומרת המשנה "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב וכו' אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת" ומבאר רבינו הבעל שם טוב הקדוש (צפנת פענח פר' ויקהל, נצר חסד על אבות שם) שאותם המידות הרעות שנמצאות בתלמידי בלעם הרשע נמצאות גם בתלמידיו של אברהם אבינו במידה מסויים. רוח גבוהה, בעבודת השם בבחי' (דה"ב ב יז) "ויגבה לבו בדרכי ה'" וכו' וכו' שפעמים שצריך להשתמש באיזו מידה שאינה הגונה לצורך עבודת השם, וכן הוא להפך שפעמים שתלמידיו של בלעם הרשע שפעמים שמתכסים באיצטלא דרבנן להכיר בבוראם ולכפור בו, לכן מלמדנו התנא שההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם, אלו עושים את כל מעשיהם לשם שמים ונוחלין עוה"ב, ואלו עושים את כל מעשיהם שלא לשם שמים ויורשין גהינם. הרי שענין זה הוא מן היסודות הגדולים ביותר בדרכם של הבעש"ט ותורת החסידות, למצוא את העבודת השם שבכל דבר ודבר את הניצוץ האלקי הצפון בו, שגם במידות הנחותות של בלעם הרשע יש איזה ניצוץ ושורש בדררכי העבודה שצריך לפעול בהם בזמן מן הזמנים.
והרי שבאור הענין הוא שמהות שורש הרע אף הוא בקדושה, שכן אין לך דבר בבריאה שאינו נשפע מאור קדושת חיות האור האלקי יתברך אור אין סוף ברוך הוא הבורא יתברך שמו שהוא האחד והיחיד בכל העולמות ואין שום כח מזולתו מלא כל הארץ כבודו דאיהו סובב על כל עלמין ואיהו ממלא כל עלמין כמבואר ברעיא מהימנא (זוהר פנחס רכה.) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג ז). והרי שאנחנו בני תמותה אין בכוחנו להשיג את גדולתו ורוממותו של הקדוש ברוך הוא מופשט ומובדל מכל דבר חומר וצורה המושג בעיני שכלנו, שאין בכח השכל האנושי יכולת להשיג אפס קצהו ממהות דבר שהוא בלתי בעל גבול ומידה. לכן, בהיות והקב"ה לא ברא את העולמות אלא בשביל ישראל שיזכו להתקשר עמו ולהדבק בו יתברך שהוא תכלית ההטבה והתענוג שיוכל האדם להגיע אליה בעולם הזה שהיא ההנאה הנעלית והאין סופית להכיר את המלך ולהתדבק בו, שזו היא פסגת התענוגות. הרי שבהיות האדם קרוץ מחומר, שאינו יכול להשיג את מהותו יתברך, הגביל הקב"ה וצמצם את אורו הבלתי בעל תכלית, פי' בלתי בעל גבול ויכולת השגה, בדרך השתלשלות מדרגה אחר מדרגה באופן שכל מדרגה שיורדת כך שיהיה ניתן להשיג כמלו פי מחט מעט מזעיר מגדולתו של יוצר בראשית. ובדרך משל לים גדול ורחב ידים שאין לו סוף שמרוב גודלו אי אפשר לגשת אליו ולשתות ממימיו, ויצאים ממנו נחלים ושיחין עד שמגיע אל המעיין ממנו ישתה האדם וירווה את צמאונו, הרי שאי אפשר לשתות את כל הים בבת אחת רק אחרי שהוא עובד כמה וכמה צמצומים וצינורות, וכן על דרך משל הבורא יתברך הסתיר וצמצם את גדולתו וגבורותו לצורך השגתנו, ולא שחס ושלום יש איזה חסרון או שינוי מצידו, אלא שמצד קבלתינו והשגתינו באור יש צמצום והעלמה, וכדוגמת אור השמש המתכסה בעננים המסתירים את אור החמה שאינם מהווים איזה שהוא שינוי בעוצמת אור השמש אלא בהשגת המקבלים.
והנה, מלמדנו המהרח"ו (עץ חיים שער א' ענף ב' בהגה) שענין הצמצום הנזכר הוא השורש אל הקליפות וכוחות הסטרא אחרא, שכן פועלת הצמצום הייתה מצד הגבורה, שהחסד הוא בחינה של גילוי והשפעה והגבורה היא בחינה של הסתרה וצמצום, לא שהגבורות יש בהם צד של רוע חס ושלום שכן גם הם חלק מגילוי מלכותו יתברך, שכן אי אפשר לגשת אל המלך והוא מחוסר בגדים, שאי אפשר לקבל את האור הגדול אם אין כיסוי בבחינת לבושים, וכדוגמת גשמי ברכה שאם לא יפסקו בזמן הקצוב להם יהיה הנזק רב על התועלת, שאלמלי כל ההסתרות והצמצומים הללו בסדר בריאת העולמות, לא הייתה מציאות לקיום העולם החומרי והגס הזה. על פי זה מבואר רבינו האר"י בכמה מקומות (שהגבורות הנזכרים הם הם השורש של הקליפה וכוחות הסט"א, שכן אותם ההסתרות של הקליפות והמקטרגים הם הם הכח לגילוי מלכותו בעולם, שכן אין לך דבר בעולם שהוא נפרד מהקב"ה, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (ב"ר פר' ס"ח סי' ט'), שמלכותו בכל משלה, ואתה מחיה את כולם, יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע, שגם חיילי הקליפה נקראים חיילי המלכות שהם באים מכוחו של הקב"ה לנסות את האדם להיותו בעל בחירה לסור מרע ולעשות טוב, שרק מן החושך ניכר מהות האור, ועל כן נקראים חושך שאין להם שום מהות מצד עצמם אלא מצד הצמצום והעדר אורו יתברך (תניא פרק כ"ט), שכן האור טמון בתוך החושך, ונמצא שכנגלה את האור האלוקי הצפון בתוכו, הרי שהקליפה תאבד את עצם קיומה ובלע המות לנצח, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה.
והרי שזאת היא עיקר העבודה וחידוש בדרך הבעש"ט הקדוש, למצוא את הנצוץ האלקי שבכל דבר ודבר לקדש ולייקר ולמצוא את כבודו של הקב"ה בכל דבר ודבר לכוף את יצרו להשתעבד לו יתברך, והוא על ידי זה שהוא מגלה את האור האלקי המחיה כל דבר ומתקשר בבורא ברוך הוא שהוא אחד ויחיד בלתי שום פרוד והוא אחד עם ברואיו והוא נמצא בכל מקום ושולט בכל דבר ובכל נברא מהגדולי שבגדולים אל השפל שבשפלים, וכדברי רבינו נחמן זיע"א בראש ספרו לקוטי מוהר"ן (ח"א סי' א' או' א') "כי האיש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל הדבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר" שימצא בכל דבר ודבר את נקודת החיבור להשי"ת, וידוע כמה האריך בזה רביה"ק מקאמרנא זיע"א בכל ספריו כמה שצריך האדם לקשר את עצמו בייחוד ובחיבור עם הבורא ברוך הוא בכל מעשה ובכל תנועה עד שאמר ששום בר ישראל אינו יכול לפטור את עצמו מעסק הייחודים (בן ביתי תהלים קמא ח), וכבר הארכנו במקומות אחרים בדברי קדשו ואז"מ [ראה לכבו"ק אאמו"ר שליט"א בשנה שמלפנים ה'תשפ"ה ביוצא ההילולא דמו"ז כמוהר"ר יאשיהו פינטו זצוק"ל שהאריך במהות ענין הייחודים בדרכי העבודה, ואז"מ].
והרי שאחרי שהקדמנו בבאור ההקדמות הנחוצות הללו בקיצור נמרץ, מעתה נבאר את ענין השתיה והשכרות בימי הפורים, שכן מבואר בדברי גורי רבינו האריז"ל (שעה"כ דף ק"ט ע"ד) ש"מ"ש רז"ל חייב איניש לבסומי בפוריא עד שללא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי כו', הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה, ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הנצוץ ההוא אור, ולכן צריך לומר בלא כונה, אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו, שאם יהי ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו". והרי שעל פי כל ההקדמות הנזכרות תתבאר עבודת היום הקדוש הזה כפתור ופרח, שכן עבודת יום הפורים הוא לרדת ולגלות את אותן הנקודות המאירות בתוך הקליפה, לגלות את האלוקות ואת הקדושה שנמצאים בדברים החומריים ועל ידי זה לרומם ולפאר ולגדל את כבוד שמים. והוא הוא אשר לימדנו רבינו הבעש"ט הקדוש בדברי המשנה שלא שיש מדות טובות השייכות לתלמידיו של אברהם אבינו ושיש מדות רעות של בלעם הרשע. לא כן, אותם המדות הנמצאות בתלמידיו של בלעם נמצאות גם בתלמידיו של אברהם אבינו, שמי שהוא מחובר במהות של אברהם אבינו לוקח את אותם המדות של בלעם ומשתמש בהם בתור כלים לעבודת השם יתברך, רוח גבוהה לעבודת השי"ת בעוז ובתעצומות, נפש רחבה בתלמוד תורה כהאי צורבא מרבנן דרתח דאורייתא הוא דקא מרתחא ליה (תענית ד.), והוא ענין השכרות לקחת את ענין השתיה שהוא מן המדרגות הנמוכות והשפלות יותר ולהעלות אותה לעבודת השם בבחי' מ"ש בערובין (סה.) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ושיש בו דעת שבעים זקנים, שהשתייה יכולה לשמש ככלי להכנס לתכונות יותר עמוקות ויותר נסתרות בנפש שאי אפשר להגיע אליהם אלא באיבוד האשטונות שהוא קרוב למדרגת הנבואה, נכנס יין יצא סוד (עירובין שם, סנהדרין לח.) יין שדעת זקנים נוחה הימנו (מגילה טז.) עליו אמר רב נחמן (עירובין סד.) אנא כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי, והוא ממש בחינת (אסתר ט א) "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" שבאותה הבחינה המאוסה שבא באה הסט"א להפיל את האדם "אשר שִׂברו אויבי היהודים לשלוט בהם" בבחינה של משתה והוללות בגזרת אחשוורוש והמן, "ונהפוך הוא" שבאותה המזימה ממש באה חרבם בלבם והיהודים תלמידיו של אברהם אבינו הפכו את אותם המידות הרעות לעבודת השם לצורך גבוהה, למצוא את הנקודה הפנימיות המחיה את הקליפה ולהעלותה לשורשה.
עבודה זאת אינה מתאימה לכל אחד, וכנודע מדברי רבינו האר"י בדרושי נפילת אפים (שעה"כ דף מ"ו ע"ד) שיש סכנה גדולה להכנס במקום הקליפה לברר ניצוצות הקודש מעומקי הקליפה שמא ימצא בו איזה רבב ויאחז ביד החיצונים ח"ו ואי אפשר לעשות כן רק מי שהוא צגיק גמור בבחי' צדיק יסוד עולם, ובזה יתבארו דברי הגמרא דקם רבה ושחטיה לר' זירא, שודאי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא שבעומק הענין מה שהיה שם שהם רצו לרדת אל המקומות הנמוכים לגלות את אור האלוקות הנמצא בעומקי הקליפה ממש לגלות את אותם הניצוצות ולבטל את חיות הקליפה לגמרי ולהחיש הגאולה, וכמ"ש בסנהדרין (לז.) שר' זירא היה עוסק בעבודה זו לגלות את אור האלוקות במקומות הנמוכים דהוה מקרב הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה, אלא שעם היות ונתבאר מדברי הבעל שם טוב בעבודה זו מתאימה לכל אדם באשר הוא הרי שיש מדרגות בזה וברור נצוצות הקודש הנתונים בבעומקי הקלי' אינו ניתן אלא למי שאין בו שום רבב, וזה ענין ר' זירא שירד למקום הקליפה ולא יכל לעלות משם בבחי' הציץ ונפגע, ומן שמיא סייעו ביד רבה שיוכל להשיב את רוחו של ר' זירא.
מכלל הדברים הללו יתבאר לנו ענין הפורים הן בדרכי העבודה והן בדרכי ההנהגה, שכן מצד אחד אנו רואים את העבודה הנפלאה שבימי הפורים למצוא את האור האלקי בדברים החומריים בבחי' הסתר פנים בבחי' ונהפוך הוא ומהצד השני הסכנה הגדולה שבזה שיכול להגיע לידי היזק ח"ו, ולא לחינם חג הפורים אינו אלא יום אחד בשנה שכן לא בכל שעתא מתרחיש ניסא, ואי אפשר להגיע לעבודת ימים הפורים רק אחרי החשכות של ימי החורף ועבודת ימים השובבי"ם, וכדברי המלאך המגיד למרן הבית יוסף (ספר המגיד סי' ב') שלכך מקדימים את צום תענית אסתר למשתה הפורים בשביל להכניע את היצר הרע שלא יכניס את זוהמתו במשתה היין, ובזה יתבארו הטיב דברי רבינו אפרים (ר"ן ובעל המאור מגילה דף ג' ע"ב מדפי הרי"ף) שאמר שבזמן הזה נדחיתה דעת רבא דחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' שמשקרה מעשה דר' זירא שהגיעו בזה לידי סכנה לא שייך לעשות כן, וכתב המאירי (מגילה ז:) שבזמה"ז אסור להשתכר בפורים עד לכדי איבוד האשטונות שלא נצטוינו על הוללות אלא על השמחה, [הארכתי בכל זה בספרי שו"ת מאיר עינים ח"א כת"י]. והכלל בזה שהיות והוא סכנה ואינו מתאים אלא לצדיקים שבדור, ושצריך האדם להתבסם ולשתות בפקחות מתוך קדושה וטהרה לגלות את האור האלוקי שבנפש על ידי השמחה במשתה היין מתוך דבקות עד כמה שיוכל להשיג את המעלות הנפלאות הללו, ושנזכה לגילוי עטרת תפארת מרדכי, לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.