הנה מצאנו שכל עניין הטומאה והטהרה של מצורע נמצא בשיער, "ושער בנגע הפך לבן וגו' וראהו הכהן וטמא אותו" (ויקרא י"ג-ג') וכן כל סוגי נגעים, הסימן טומאתם בשיער.
ובודאי יש בזה סוג של מוסר ללמד אותנו איזשהו לימוד, מדוע הכל בשיער?
והנה הגמרא (ערכין ט"ז): על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל הגזל וכו'. והנה הסיבה העיקרית שאדם פותח את פיו ומדבר לשון הרע על חברו, משום שחושב שחברו הזיק לו או לקח ממנו דבר מסויים או נכנס למחיצתו. ולכן יש לו על חברו תרעומת וכעסים, ובא לידי שנאה עד כדי כך שיכול לבוא לידי שפיכות דמים. אבל אדם שיש בו אמונה אמיתית בהקב"ה, יודע שאין אדם יכול לנגוע במה ששייך לחברו במאומה.
וידועים דברי בן עזאי (יומא ל"ח) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע למוכן לחברו במאומה.
וכך הגמרא (בחולין ז') אומרת, אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ואדם לא יכול לצער ולהזיק ולקחת לחבירו מאומה.
ודבר זה אפשר ללמוד מהשערות, שלכל שערה יש מעין גומה בפני עצמה, ואין שערה יכולה להיכנס במחיצתה של חברתה, וכמה המצורע היה צריך לחשוב על זה שאי אפשר גם לשיער לנגוע בשערה אחרת, אם כן מדוע דאג שחברו יקח לו, ולכן פיתח שינאה וטינה כל כך גדולה על חברו.
ולכן, מפרש ואומר רבנו הבן איש חי זצוק"ל, שהמצורע ביום טהרתו מצווה לגלח את שיער ראשו, כי הלימוד מהשיער לא ניכר כאשר ראשו מלא בשערות, שנראה שהם גדלות זו על זו, ורק כאשר מגלח את שערותיו הוא יכול לראות שאין שערה לוקחת מאומה משערה אחרת.
וידע האדם שכל הדברים הקשים שקרו בעולם, וכל החורבנות הקשים של הדברים הגדולים והיפים ביותר, התחילו כאשר אנשים היו קטני אמונה ופחדו וקינאו וחשבו שמשהו לוקח להם משהו ששייך להם. ומהקנאות האלו והקיטרוגים האלו החריבו עולמות ומשפחות.
אך צריך האדם להתחזק באמונה, ולבטוח בהקב"ה שאין אדם נוגע כחוט השערה במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא.
הקב"ה יזכנו לראות את האמת, ולהתחזק באמונה שלמה ובבטחון בהקב"ה.
