משה רבנו – הדרך הפתוחה משמים אל לב האדם

דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום שלישי ז׳ אדר תשפ״ו:

יום ז׳ באדר, יום פטירת רבנן של כל ישראל. יום קדוש, יום שיכול האדם להשיג בו השגות עצומות ובחינת הדעת של משה רבנו, שהוא המקשר בין שמים לארץ מתחזקת ביום קדוש זה, וביותר לבני הקהילה הקדושה ״שובה ישראל״ ולכל המפיצים את ספר דברים, יש מליץ יושר גדול בשמים ובארץ.

והנה ביום קדוש זה חובה עלינו ללמוד את מדרש תנחומא (ואתחנן) ונחדד כמה דברים שמחזקים את נפשנו, ויהיו לרצון אמרי פי. וז״ל המדרש: אל תוסף, זה שאמר איוב ״אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ״ וגו׳ ״כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד״ (איוב כ, ו-ז) שואל המדרש, כנגד מי אמר איוב מקרא זה. ומתרץ, לא אמרו אלא כנגד יום המיתה, שאפילו אם יעלה אדם לשמים ויעשה כנפיים כנשר, כיון שיגיע קיצו למות נשתברו כנפיו ונופל לפני מלאך המוות כבהמה לפני הטבח.

הנה המדרש מחדד פה, אם יעלה האדם לשמים ויעשה כנפיים כנשר, כיון שהגיע קיצו למות נשתברו כנפיו ונופל לפני מלאך המוות כבהמה לפני הטבח. הנה מצאנו אצל רבי יהושע בן לוי שהיה בידידות עם מלאך המוות וביקש ממנו לראות את גן עדן. לקח הסכין מידו ונכנס לגן עדן וכו׳. ובשמים לא קיבלו את זה וכפו אותו לרדת לארץ לידי מלאך המוות.

הנה גם מי שיש לו כנפיים, שהם יראה כנף אחד ואהבה שהוא כנף שני, לעלות לשמים ולהיפטר ממיתה בידי מלאך המוות, זה דבר שאינו בנמצא בעולם. וממשיך המדרש, וכן אומר דוד המלך ״תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ״ (תהלים קמו ד) והנה דוד המלך היה בדעתו שכל עוד הרוח לא יצאה, גם אם נגזר עליו מיתה יכול להינצל מן המוות. ולכן ביום מותו ישב ולמד תורה ולא עצר רגע אחד. ומלאך המוות חיפש כל דרך לעצור אותו מלימוד התורה, עד שעצר רגע ולקח את נשמתו.

וזה תצא רוחו, אבל אם האדם עוצר את יציאת המוות על ידי לימוד התורה, לא ישוב הוא לאדמתו. וממשיך המדרש, וכן אמר איוב ״קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו״ שאפילו לקחו רבו באלף אלפי דינרי זהב, כיון שהגיע קיצו למות אינו יכול לומר עבדי אתה, אלא נעשה חופשי מאדוניו.

הנה כל מה שיש לאדם בחייו, גם שיעבוד שמשעבד את עבדו, גם שקנה אותו בממון מרובה, כיון שמת הבעלות יורדת והעבד חופשי מאדוניו. הקנין והשליטה כל עוד שאדם חי, ברגע שנפטר נגמרת כל הבעלות שלו.

וכן מצאנו שאלה ותשובה ברבנו ה״בן איש חי״ על אדם שהיה קמצן גדול ולא נתן בחייו צדקה, והיה עשיר עצום. כיון שמת לא רצו החברה קדישא ושום אדם להתעסק בקבורתו, עד שהלכו בניו והבטיחו ממון גדול לחברא קדישא ולקופת הקהילה, וכולם עמדו והתעסקו בקבורתו.

והנה רגע לפני שהניחו אותו בקברו, קם הנפטר והתהלך. וכאשר באו לדרוש ממנו ההבטחות של הממון, התכחש ואמר איני נותן, לכו למי שהבטיח לכם. ופוסק שם רבנו הבן איש חי שפטור מלשלם, כי רק אחרי שנקבר האדם אז מאבד את אחיזתו על רכושו.

וממשיך המדרש דבר אחר ״אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ״ זה משה, שעלה לרקיע וניגש אל הערפל והיה כמלאכי השרת ודיבר עימו פנים אל פנים וקיבל תורה מידיו של הקב״ה. כיון שהגיע קיצו למות, אמר לו הקב״ה הן קרבו ימיך למות. אמר לפניו, רבונו של עולם לשווא דשו רגלי ערפל ולשווא רצתי לפני בניך כסוס. שיא סופי לתולעה

הנה משה רבנו לוקח את שתי המדרגות שעמד בהם, אחת ברום המעלה כשעמד לפני הקב״ה בשמים, בערפל ועמדו רגליו עמידה כנגד מלאכי השרת, שאמרו להקב״ה ״אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״ ומשה עמד כנגדם ושבה שביה, ולא נכנע לעמוד כנגד המלאכים.

הנה צריכים לדעת יסוד גדול בחיים, שישנם כמה סוגים של עמידה של אדם על דבר, וכל עמידה כוחה הוא כח אחר ותוצאות העמידה מבטאים כח וזמן שהדבר שהוא עמד עליו נשאר יציב וקיים לאורך זמן. אדם שעומד על דבר או משיג דבר והעמידה שלו היא עמידה מלחץ של חברה או מלחץ של תוצאה של הישג, כן, הוא יקבל את הדבר, אבל הדבר הוא בלי שורשים.

אבל אדם שעומד על דבר והעמידה היא אמיתית, ישרה, נכונה מידיעה בעומק שהיא הדבר שצריך לעשות מטוהר הלב. ואף שהאופי שלו לא בנוי לעמוד בדברים כאלו, אבל הוא מכניע את האופי והמידות שלו ומיישר אותם לאמונה שלמה וידיעה ברורה, יש לדבר שהשיג כח גדול ביותר. העמדת פנים אפילו בזמן שכלפי חוץ אתה מפוחד והכל זה העמדת פנים, התוצאה אינה כעמידה שלמה של ״כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״ .

והנה משה רבנו מטבעו היה עניו ושפל רוח. והגמרא אומרת מוכה שחין, אדם שכל גופו מלא בפצעים קשים, משה היה מרגיש יותר נמוך ושפל ממנו. ופה אף כל מידותיו והענווה העצומה, עומד משה רבנו לפני הקב״ה, לפני המלאכים בצורה שהיא לא האופי והמהות שלו. ולא עמידה חיצונית ובפנים חלל בקרבו, אלא עמידה שיש בה סמכות מול כל מלאכי עליון, ודורש את התורה ומקבל את התורה בצורה של שבי.

ומצד שני, ״ולשוא רצתי לפני בניך כסוס״. הנה סוס זה דרגה אחרת, דרגת ״כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה״ סוס רץ במלחמה, נחבט ונפצע ואינו עוצר עד סוף המלחמה, ואז נופל. משה רבנו עומד בטענה ראשונה. מצד אחד אומר משה, הייתי במרום עמדתי עמידה חזקה נגד כל טבעי ונלחמתי לקבל את התורה עם מלאכים. ומצד שני, רצתי לפני בניך ישראל כסוס בעולם הגשמי בעולם שמלא טענות, ויכוחים, פלגנות ורצתי ההפך מכל העולם שלי.

ואלו שני עולמות אצל האדם שהוא ישר ונאמן, וכל חייו הם קו אחד. משום שפעמים רבות אדם חי בעולמות שונים. במקום אחד הוא אדם אחד ובמקום שני הוא יכול להיות אדם אחר לגמרי, אבל בנפשו אינו שלם, ומתחיל לפתח שני אנשים. והפיצול והחילוק הזה מתחיל לבנות בו חורבן וקרע שבהמשך החיים נראים אותותיו.

אדם הוא אדם אחד. כאשר האדם בביתו כעסן ובעל מידות קשות, ולפני העולם הוא רחמן או בסתר חוטא וכלפי חוץ הוא צדיק, מתחיל בנפש להתפתח משהו רע. הכל מתחיל להתערער אצלו מהיסודות שלו. האדם צריך לדעת שהוא כבצל. יש את הפנים האמיתי שלו, שלא תמיד האדם יודע מה הפנים האמיתי שלו, ועל הפנים האמיתי שלו נבנים במרוצת החיים שכבות על שכבות של הורים, חברים, בעיות, צער, שמחות. ועם הזמן אינו יודע מי הוא ומה הוא.

ואנשי האמת נלחמים להגיע לנקודה האמיתית שלהם. וככל שאדם ישר ונאמן וכל דבריו אמת, ואין אחד בפה ואחד בלב, ואין דיבור שאינו נקי וישר והמידות הולכות באותו דרך ולא מידות הפוכות, כי ידע האדם שהכל קשור בהכל. כל הראש של האדם קשור קשר אחד. השכל, הרגש, התאווה, הכל זה אחד. וכן הגוף והראש מנהלים יחסי גומלין, וכאשר דבר אחד לא הולך בצורה מסודרת זה משנה את כל המהות.

והנה משה רבנו שהכל אצלו היה אחד וישר ונאמן, ידע לא להיות מאולף לעשות דבר, אלא כל דבר שהיה צריך לעשות היה הופך לחלק ממנו וזה המהות שלו. יש אדם שלומד תורה, אבל בפנים יש לו קשיים ושאלות. יש אדם שנותן צדקה, אבל בפנים יש לו קניין ושאלות, וזה לא האופי שלי אבל אני עושה כך וכך בשביל התורה, בשביל הקב״ה, בשביל הרבנים, בשביל בני ביתו. לא כך משה, אין אופי, אין.

משה טבעו עניו, שפל, אבל כשיש דבר השם, אין שם שום דבר עצמי. והיכן שצריך אותו ובמה שצריך אותו הנני בשלמות, בין בשמים בין מלאכים בין בארץ כסוס.

וממשיך המדרש, סופי לתולעה. הנה ביקש משה רבנו, אם עשיתי את כל מעשי בשמים ובארץ בשלמות, אין אצלי מציאות של תולעה. כדברי רבותינו ״וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה״ ואני עשיתי הכל בשלמות מעל האני שלי, ואם כך איך יכול להיות שסופי תולעה.

וממשיך המדרש, אמר רבי אבהו, משל למה הדבר דומה, לאחד מגדולי מלכות שמצא חרב הינדי שאין אחר כמותה בעולם, ואמר אין זה ראוי אלא למלך. מה עשה, הביאה דורון למלך. אמר המלך חתכו בה ראשו.
כך אמר משה לפני הקב״ה, רבנו של עולם, בדבר שקלסתיך ואמרתי ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם״ (דברים י יד) בו בלשון אתה גוזר עלי מיתה ואומר ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״.

הנה המדרש פחד פחדים, מכניס אותנו לדין ודברים של רעיא מהימנא עם הקב״ה, ואיך משה רבנו בדבריו הולך מן הקל אל הכבד, ואיך ילוד אישה מגיע לראיה חדה ולבירור הדעת בלימוד לדורות, וכן בפתיחת השערים לאדם בלימוד רחמים ובלימוד שאין דבר שעומד לפני התפילה ודברי מליצת יושר.

וכך משה רבנו טוען, הרי כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו בונה עולמות בעליונים, ולכן שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ופיו ולשונו לשמור זה מכל דבר ודבר ומכל דיבור, משום שכל דיבור בונה וח״ו מחריב ועושה רושם בעולמות.

והנה טוען משה רבנו, בהן קילסתי והיללתי אותך, וודאי ההן הזאת נחקקה ועשתה רושם גדול בשמים וחקוקה במקום גבוה. ואיך עכשיו החרב, הדבר העצום שחקקתי בשמים שהוא מלשון חרב, בזה אתה הקב״ה מודיע לי שמגיע יום מותי.

והנה משה רבנו רואה ויודע שנגזרה עליו מיתה, ומשה רבנו מלמד אותנו גם שנגזר דבר קשה מהשמים, יש גזירות שהקשר חזק מאוד וכל שאלה ותפילה בגדר ה׳ שפתי תפתח, פותחת קשר אחד. וכל תשובה מתירה את הקשר הראשון. וכך משה מנסה לפרום כל הקשרים על ידי תפילות ודברי רחמים, לפתוח כל קשר בכל צורה שיש.

ממשיך המדרש, אומר הקב״ה למשה רבנו, משה כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון. והנה הקב״ה אומר למשה רבנו, המילה שחקקת בעולם הן, היא חקוקה וכוחה גדול והיא במקומה עומדת, ובכלל המיתה שלך אינה קשורה לציווי ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״ אלא המיתה שלך היא מהקנס שקנס הקב״ה על אדם הראשון למיתה.

ממשיך המדרש, אמר לפניו משה, השם אדם הראשון היה ראוי למות, שמצוה קלה שציוותה אותו עבר עליה, ולכך נאה שימות. הנה משה רבנו עומד לפני הקב״ה ואומר, אני לא אדם הראשון. אדם הראשון חטא. מצוה אחת ציוותה אותו, שהמצווה הזאת הייתה כל המהות של עמידת העולם על מצווה אחת, ואדם חטא בה. אני לא חטאתי, וכל המצות שציוותני קיימתי בשלמות, ואם כן אני לא בגדר המיתה של אדם הראשון, ואין אני כלול באותה מיתה שעבר אדם על דבר השם.

וממשיך המדרש, עונה הקב״ה למשה, הרי אברהם קידש את שמי בעולמי. הנה עד מתן תורה העולם היה מחולק, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״ השמים וכל האור העליון היה בשמים ולא התערבב. השמים והארץ ממשה רבנו במתן תורה, הכל השתנה והשמים והארץ היו כמעין חתן וכלה. ובכל דבר ודבר בעולם הקב״ה נמצא בו, רק צריך להסתכל באמת שבדבר.

והחיבור הזה היה על ידי משה רבנו, ולפני החיבור הזה היו שבע מצות בני נח, שהם קיום העולם, דבר בסיסי. ואומר הקב״ה למשה, אמת קיימת את כל המצווה עליך בשלמות, אבל כבר השמים והארץ מקושרים, והשמים נמצאים בארץ לפני שירדתי לעולם במתן תורה. אברהם אבינו מעצמו מסר נפש והגיע להשגה שיש מנהיג לעולם, והשיג והוריד את האמונה בחי העולמים וגייר אנשים לאמונה בהקב״ה וגם הוא מת.

ענה משה רבנו להקב״ה, ריבונו של עולם, אברהם אבינו יצא ממנו ישמעאל שגיזעו מכעיסים לפניך. שנאמר ״יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים״ (איוב יב,ו) משה רבנו מתיר את הקשר שהקב״ה מניח לפניו, כמו שאברהם גילה את אלהותך בעולם, בניו ישמעאל מרגיזים את הקב״ה וכל הנחת והאור מכוחו, אך בניו מרגיזים את השמים.

וממשיך המדרש, אמר לו הקב״ה הרי יצחק שפשט צווארו על המזבח. הנה אחרי דברי משה על בני אברהם, הקב״ה מזכיר את יצחק אבינו שפשט את צווארו וזו מסירות נפש עצומה, שנתן את צווארו להיות קורבן לפני הקב״ה והוא המשך של אברהם אביו שגילה את אלוקותו של הקב״ה בעולם. בנו נותן את חייו וממשיך בדרך אביו, והוא המשך של אביו אברהם, וביצחק יש המשך של אברהם שהם אחד. ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״ לפני כן אברהם לבד, ועכשיו הקב״ה אומר יצחק שאברהם איתו.

ממשיך המדרש, אמר לפניו יצחק יצא ממנו עשו, שעתיד להחריב את בית המקדש ולשרוף את היכלך. הנה אחרי שהקב״ה מניח לפני משה את אברהם, שהכיר וגילה את אלוהותו בעולם ואת יצחק שהמשיך בדרכו, טוען משה רבנו, עשו ובנו מחריבים את בית המקדש.

והנה בעומק טענתו של משה, אם משה רבנו יכנס לארץ ישראל יהיה בשלמות הגמורה ולא יחרב הבית, והתיקון השלם יהיה. ולכן עם כל גדולת אברהם שהכיר את בוראו, יצא ישמעאל שהכעיס. ויצחק שבנו יחריב את הבית, ולכן בשביל התיקון השלם שלא יהיו מכעיסים את הקב״ה ולא יהיו מי שיחריבו, אני משה צריך בדין להיכנס לארץ ישראל.

וממשיך המדרש, אמר הקב״ה למשה, הרי יעקב שיצאו ממנו י״ב שבטים ולא היה בהם שום דופי. הנה הקב״ה עונה למשה, אתה טוען שאברהם יצא ממנו ישמעאל שמכעיס ועשו שיחריב את הבית המקדש, ולכן אתה צריך להיכנס לארץ ולהביא לתיקון השלם. הרי יעקב אבינו שהיו לו י״ב שבטים, שהם שבטי י-ה צדיקים וחסידים וגם הוא מת, ולא היה כח לעצור את המיתה שנקנסה לעולם. עונה משה להקב״ה, יעקב לא עלה לרקיע ולא דשו רגליו בערפל ולא היה כמלאכי השרת ולא דברת עמו פנים אל פנים ולא קיבל את התורה מידך.

הנה טענתו של משה, גם שיעקב היה בעל מדרגה עצומה ובניו הם י״ב שבטים, אבל הוא חי בעולם של שמים וארץ מחולקים, ועדין לא הגיעו לשלמות של חיבור השמים והארץ, ששם כל העולם עבר שינוי עצום.

העולם שלפני מתן תורה והעולם שאחרי מתן תורה, אלו עולמות שונים. וגם עם גדולתו של אברהם לא היה זמן לתיקון השלם, משום שבנו מכעיס אותך. ועם גדולתו של יצחק ,בנו יחריב את ביתך. ועם גדולתו של יעקב, עדין השמים והארץ היו נפרדים. עכשיו זה הזמן וזה העת לתיקון השלם ולהיכנס לארץ הקודש, ולהיות התיקון השלם.

אמר לו הקב״ה ״רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה״. הנה הקב״ה מגיע פה עם משה רבנו לנקודה עמוקה. יש דברים שאולי אנחנו רואים אותותיו, חושבים, צודקים והצדק והראיה שלנו נכונה, ואפשר לחקור ולדרוש ולהרגיש ולהבין שצודקים, כדברים רבים שקורים לאדם בימי חייו והוא לא מבין, הרי הצדק והאמת נראים איתי. שם הקב״ה עוצר את משה רבנו ״רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי״ בדרך ובקו שדברת והבאת את כל הטיעונים שלך, פה תעצור זה יותר ממה שאפשר לענות ולבאר.

וממשיך המדרש, אמר משה לפני הקב״ה, שמא יאמרו הדורות אלמלא לא מצא במשה דברים רעים, לא היה מסלקו מן העולם. הנה משה שמע ומקבל את דבר השם, ובדרך הראשונה שהלך שצריך לחיות משום התיקון הנצחי, נגמר בדבר השם ״רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף״ הולך משה רבנו לדרך אחרת, להוריד את המיתה ממנו ובא בטענה אחרת.

הרי אתה הקב״ה נתת את התורה שהיא חמדה גנוזה בבית גנזך על ידי, ואני השליח שלך. יבואו דורות הבאים, דורות של אנשים שיגידו אין מציאות שמשה רבנו מת מן העולם, אלא אם כן היה בו דבר חטא, ואז נמצא שהתורה נפגמת. כי אם השליח פגום, השליחות לא נעשתה כראוי, וזהו יסוד שלוחו של אדם כמותו.

וודאי אדם ששליח מצוה או שליח של צדיק, צריך להיזהר בשליחותו. משום שאם הוא פגם, נפגמת השליחות של הצדיק ונעשה פגם בעולמות העליונים, וסוגר ח״ו את צינורות השפע. עונה לו הקב״ה כבר כתבתי בתורתי ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״ ובזה נסגרה טענת משה, שיאמר בדורות הבאים.

אמר משה לפני הקב״ה, שמא יאמרו הדורות בקטנותי עשיתי רצונך, ובזקנותי לא עשיתי רצונך. הנה אמרו רבותינו הטיבה אחריתנו מראשיתנו, שהרבה אנשים בעולם וגם אנשים גדולים, בונים את עולמם בצעירותם, אבל בבגרותם כל המידות והטבעים הרעים נאספים אצלם. וככל שהשנים עוברות נהיים מרירים ומתירים לעצמם דברים בל ידועים ושמם נקנה ונחרט כגדולים, אבל כשעולם לשמים רואים עליונים למטה ותחתונים למעלה.
וכמה גדולים שבימי צעירותם מסרו נפש, אך לאט לאט עם השנים כל חייהם נהיו חיי גאוה וכבוד, ורדיפת הממון.

והנה רעה זו חולה בדורנו ביותר, שמתירים לעצמם צבירת הממון. וזה אחד מהשורשים הקשים והמרים, מלבד גזל וגניבת דעת, לוקחים ממון שבו יש ניצוצות הקודש ושומרים אותו בידי הסטרא אחרא שלא יתוקן ויוציא יקר מזולל ואז כפי תהיה. משאירים את היקר ביד הזולל, בחזקת הצדיק.

ומשה רבנו אומר להקב״ה יטענו העולם לעתיד, בצעירותו עבד את השם, השיג השגות, אבל בזיקנותו כבר לא היה כפי שהיה בצעירותו ולכן מת מן העולם. ענה לו הקב״ה כבר כתבתי בתורתי ״עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי״

הנה מה היה עומק החטא של משה רבנו במי מריבה. הקב״ה הנהיג את דור המדבר בהנהגה ניסית, הכל היה נס. מן, ענני כבוד, הכל הנהגה ניסית. פה הקב״ה אומר למשה לדבר אל הסלע, שזו הנהגה ניסית, המשך של כל ההנהגה של הדור. ומשה רבנו כועס ומכה את הסלע, שזו לא הנהגה של ניסים, זה כעס, מידה של בשר ודם. ופה משה רבנו שובר את ההנהגה הניסית להנהגה פחות נסית ויותר טבעית.

משה שהוא דעת עליון, ששם הכל דעה נכונה ואמיתית, כועס ומכה ולא מדבר דברי דעת עליון. משה שבר את ההנהגה הניסית. גם אם היה למשה תשובות לדבר, אבל השבירה של ההנהגה הניסית היא הייתה הפתח וההתחלה של חילופי הדורות ותחילת ההנהגה הטבעית של ימי יהושע.

נפסק המן, מלחמות לכיבוש ארץ ישראל, ניצחונות, כישלונות, הנהגת הטבע מלובש בנס. אמר משה להקב״ה אם רצונך, אכנס לארץ ואהיה שם שנים ושלוש שנים, ואחרי כן אמות. הנה משה רבנו מבין שהקב״ה לא נותן לו חיי נצח. מבקש משה, גם אם לא חיי נצח, שנתיים או שלוש, שהם על פי שני עדים או שלושה עדים יומת המת, תתן לי הקב״ה שנתיים או שלוש שנים ותראה איך ההנהגה בעולם, איך העולם, איך ההשפעה שלי בעולם. ואז אם דעתך נשארת, תיקח את נפשי. ואם לא, הכל בידי שמים.

וזה יסוד גדול בחיי האדם, לא משנה באיזה מצב אתה נמצא, כמה קשה לך, כמה ייסורים אתה עובר ״יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי״ תמשיך עוד קצת. מי יודע איזה שינוי ואיזה חילוף יהיה בעולם. העולם משתנה וכל רגע לא דומה לרגע שעבר, וכל יום הוא עולם לעצמו אצלך באופן אישי ובעולם כולו.

אמר לו הקב״ה, לשמה לא תבוא. הקב״ה אומר למשה כל הטענות האלו שאתה טוען ומבקש, הן כמו הטענות לפני כן. והדרך שהלכת מאדם הראשון עד יעקב, ששם ענה ואמר לו רב לך, גם בטענות להיכנס לארץ ישראל בחיים, לשמה לא תבוא. פה תעצור בטענות האלו, זה גבול שפה נגמר הדיבור על זה.

אמר משה, אם לא אכנס בחיי אכנס אחרי מותי. הנה משה רבנו מבקש אחרי שמבין שבחייו לא יכנס, לפחות במותו. שיעלו עצמותיו כפי שהוא העלה את עצמות יוסף. אמר לו הקב״ה, לא בחייך ולא לאחר מותך. אמר משה לפניו, כל הכעס הזה עלי, למה.

הנה משה רבנו בדבריו הם לא רק לעצמו, אלא פתח לדורות של כל אדם שנמצא בצרה או בבעיה מסויימת, יש לו צינורות להקב״ה בצינורות של דברי משה רבנו להקב״ה. וכל אדם בכל דור כשמתדבק בספר דברים ומשה רבנו, נפתחים לו השערים של הטענות והדברים של משה, שהם מסילות ונתיבים לשמים, בדרך שסלל לנו משה.

והנה משה רבנו בפתח דרך חדשה. הקב״ה, כל כך כעס יש לך עלי, כילד שמבקש דבר מאביו, ואביו מתנגד ואחרי הרבה הפצרות אומר לאביו, כל הכעס הזה למה הקב״ה, למה הצרות, הבעיות, הקשיים, הכל. הכעס הזה על מה, עונה לו הקב״ה ״עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי״.

הנה יש זמנים שהעולם נמצא במשברים קשים והם נצרבים בנפש האדם, בנפש משפחתו, בנפש האומה. ורגעים אלו גם אם נראה דבר קטן, הם בעלי משמעות עצומה ובעלי משקל גדול ביותר. ובמעשה משה היה זמן קשה של דבר שגם אם הוא נראה קטן, אבל היה רגע של זמן שיכול להיות קידוש ה׳ עצום שיצרב לעם ישראל, ושם טעיתם ונגרם נזק קשה ביותר.

אמר משה לקב״ה, עם כל הבריות אתה מתנהג במידת הרחמים פעמיים שלוש. שנאמר ״הֶן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר״ (איוב לג,כ״ט) ואני עוון אחד אין אתה מוחל לי.

הנה טענת משה רבנו לדורי דורות, לימוד זכות. הקב״ה תתן לנו עוד ניסיון ואל תעניש אותנו על חטא אחד. וכך משה טוען, רק עוון אחד עשיתי, תמחק לי, כי כך דרכך למחול. עונה לו הקב״ה, משה הרי אתה עשית שש עוונות ולא גליתי לך אחד מהם.

בתחילה אמרת ״שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח״. שניה ״וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ״. שלישית ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם״. רביעית לא השם שלחני חמישית ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״. שישית ״וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים״.

הנה צריך האדם להיזהר מעיון תפילה. כי כאשר האדם מעיין ועושה חשבון, כל כך התפללתי וכמה השתדלתי ולמה מגיע לי כך, הקב״ה פותח לו דברים שסגורים ודברים שהקב״ה מניח אותם במקום של רחמים.

ולכן אסרו חכמים ללכת במקום סכנה ותחת קיר נטוי, כי נפתחים דברים שהיו במקום של רחמים. וכאשר משה רבנו מסתכל על הגזירה למות ומעיין בתפילתו הקב״ה אומר לו, יש עוד שש עונות שהיו במקום של רחמים. כמה צריך האדם להיזהר מעיון תפילה כי פותח דברים שסגורים.

ממשיך המדרש, וכי אברהם יצחק ויעקב חוטאים היו שאמרת לבניהם כך. הנה הקב״ה לא משאיר שום טענה פתוחה, גם אם אומר לו רב לך אל תוסף. אבל הקב״ה חוזר בטענה למשה, למה אמר על בני אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך.

הנה אין דבר שנשאר פתוח בשמים ללא תשובה. ולכן בהרבה מקומות העצה הטובה היא ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״ השתיקה טובה גם מהדיבור הפנימי והמשא והמתן בתוך ראשך, כי על הכל יש תשובה ותבוא תשובה.

אמר משה ריבון העולמים, ממך למדתי שאמרת ״אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה״ אמר לו הקב״ה, אני אמרתי בנפשות ולא באבותם. הנה האדם צריך זהירות גדולה מבני אבות. דבבני אבות נשמת אבותם צרובה וכח מהם מעובר בבנים, וצריך להיזהר בבני אבות.

וממשיך המדרש, אמר לפניו אני יחיד וישראל שישים ריבוא. הרבה פעמים חטאו לפניך ובקשתי עליהם רחמים ומחלתה להם. על שישים ריבוא השגחתה ועלי אין אתה משגיח. הנה אחרי שהקב״ה אומר למשה רבנו שבטענתו על בני האבות אברהם ויצחק, ששם היו בנים משחיתם ומכעיסים ויש בזה כעין חוסר כבוד לאבות ופגיעה בהם, מיד עומד משה ואומר אני עמדתי והגנתי והתפללתי על שישים ריבוא שחטאו והכעיסו. אז גם על הפגם הזה אם יש תרעומת עלי, תיקנתי במסירות על בניהם במדבר ולא על אחד, אלא על שישים ריבוא.

עונה לו הקב״ה, אין דין גזירת ציבור לגזירת יחיד. כל החסד ורחמים והצידוק שאתה מצטדק על דבריך אינם דומים, כי כמה שהרבים יותר, וודאי בשישים ריבוא, השכינה עמהם וצער הרבים ותפילת הרבים וזכות הרבים שונה מצעקת ותפילת היחיד.

וממשך המדרש, ועוד עד עכשיו הייתה השעה מסורה בידך, ומעכשיו אין שעה מסורה בידך. הנה פה צריך ללמוד יסוד גדול, לכל דבר יש שעה ולכל דבר יש זמן. ובעולם הזה הוא עולם של זמן, וכאשר האדם מאבד את השעה ואת הזמן, גם מה שישיג או יקדים לפני הזמן, הדבר אינו מושלם.

ובכל עניין בחיי האדם צריך לדעת יסוד גדול זה, לא להקדים את הזמן ולא לאחר את הזמן. ודברים שמהקב״ה מגיעים בזמנם מושלמים ושלמים. אמר משה לפניו, ריבון העולמים עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים עלי ולא אמות, ועוונותי יהיו נמחלים בייסורים שתביא בגופי, ואל תתנני בחבלו של מלאך המוות. אם אתה עושה כך, אגיד שבחך לכל באי עולם, כשם שאמר דוד ״לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה״.

הנה משה רבנו מבין שכל הדרכים במחשבה, בדין ודברים עם הבורא, סגורים ומסוגרים לו, ומיד עובר משה רבנו למידת הרחמים העליונה, שיעבור הקב״ה מכסא הדין לכסא הרחמים, ומבקש שכל עוונות יעבור ליסורים קשים בגופו. כי הנה ידע האדם שייסורים ממרקים את עונותיו וכמה פעמים שבאים יסורים על האדם, האדם קץ בהם ואינו יודע איזה תיקון אמיתי יש בהם ומירוק הדינים גדול יש בהם. וכבר תנאים היו קוראים לייסורים ״יסורים חביבים״.

וממשיך משה רבנו ואומר להקב״ה, אם אתה עושה לי זה, אני אשבח אותך בעולם. זה אינו שבח רגיל, אלא יגדל כח השם שיפורסם בעולם. כח הייסורים שפודים את האדם מן המוות וכמה גדול כח הייסורים שאנשים קצים בהם. אמר לו הקב״ה למשה ״זֶה הַשַּׁעַר לה׳ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ״ מוכן הוא לצדיקים ולכל הבריות מוות מתקן מימות עולם.

הנה משה רבנו לא רצה ליפול בידי מלאך המוות, משום שמוות על ידי מלאך המוות הנשמה עוברת בצינור של מלאך המוות לשמים, והצינור הזה הוא קשה ורע ביותר. ולכן הצער הגדול שבוכים בשעת מיתה ולוויה. כי בזמן הזה הנשמה בצינור של מלאך המוות ומשה לא רצה שנשמתו תעבור בצינור הזה, כי נשמת ישראל כלולה בנשמת משה רבנו ואם יעבור בצינור של מלאך המוות זה כח למלאך המוות על נשמת ישראל.

לכן אמר הקב״ה לא. יש שער להשם, שער מיוחד לצדיקים ולכל הבריות בדרך יותר מתוקנת ממוות קשה בידי מלאך המות, דרך של מוות של צדיקים ואנשים הגונים וישרים.

ממשיך המדרש, אמר לפניו ריבונו של עולם, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד. אמר לו, אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה. עמד משה והשכים לפתחו של יהושע. היה יהושע יושב ודורש, ועומד משה וכופף קומתו והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו למיתה. הנה כמה צריך האדם לנהוג בזהירות עם כל אחד ולהשתדל לתת את האהבה והחום גם לתלמיד ולאדם הפשוט, כי ההתעלמות קשה ביותר והורגת בנפש האדם חלקים רוחניים גדולים.

ממשיך המדרש, והלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה, ושאלו ואמרו משה רבנו היכן הוא. אמרו להם, השכים והלך לפיתחו של יהושוע. הלכו ומצאוהו בפיתחו של יהושוע והיה יהושוע יושב, ומשה עומד. הנה כבר יהושוע נותן שיעור ומשה עומד שם. מי הם אותם אנשים שהלכו לפתחו של משה ולא מצאוהו שם, אלא בכל מקום יש את האנשים שאחרי שיודעים הכל ומבינים את המצב, חוזרים בהיתממות והולכים להתחלה, כמו שלא שמעו ולא הבינו. והם אנשים טובים, אבל יש להם מידה קשה לעורר ולהתחיל כל הכאב מהראשית. אלו אנשים שהם פעמוני בעיות, להזכיר לך כל בעיה שיש, כל כאב שיש, לחקוק אותה שלא תשכח.

ממשיך המדרש, אמר לו ליהושוע, מה עלתה על ליבך שמשה רבנו עומד ואתה יושב. כיוון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר, רבי רבי, אבי אבי ואדוני.
הנה בכל מקום יזהר האדם מלהיות חלק מפעמוני הזכרת הצרות. והזמנים המורכבים של חברו הם בדרך כעין ישרה ואכפתיות, מביאים חורבן לעולם ובלבם לא מבינים מה גרמו, ולכן לא זוכים לעשות תשובות.

אמרו ישראל למשה, משה רבנו למדנו תורה. אמר להם, אין לי רשות. אמרו לו, אין אנו מניחים אותך. יצאה בת קול ואמרה להם, למדו מיהושוע וקבלו עליכם לישב וללמוד מיהושוע. ישב יהושוע בראש ומשה לימינו ובני אהרון משמאלו והיה יהושוע יושב ודורש בפני משה.

אומר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יהונתן, בשעה שאמר יהושוע ברוך אשר בחר בצדיקים, ניטלו מסורות חכמה ממשה ונתנו ליהושוע, ולא היה יודע משה מה היה יהושוע דורש. אחר שעמדו ישראל מישיבה, אמרו למשה פרש לנו את התורה. אמר להם איני יודע מה להשיב לכם, והיה משה רבנו נכשל ונפל. באותה שעה אמר משה, עד עכשיו ביקשתי חיים, ועכשיו נפשי נתונה לך.

כיון שהשלים עצמו למיתה, פתח הקב״ה ואמר ״מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים״ מי יעמוד לישראל בשעת כעסי, ומי יעמוד במלחמתם של בני. מי יבקש רחמים עליהם בשעה שחוטאים לפני. באותה שעה בא מט״ט ונפל על פניו ואמר לפניו, רבש"ע משה בחייו שלך, ובמותו שלך הוא.

אמר לו הקב״ה אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן ובכל יום ויום כעס עליו ומבקש להורגו, שלא היה מתנהג בכבוד אביו, והיתה אימו מצילתו מידו. לימים מתה אימו והיה המלך בוכה. אמרו לו עבדיו, אדוננו המלך, מפני מה אתה בוכה. אמר להם לא על אשתי בלבד אני בוכה, אלא עליה ועל בני, שהרי כמה פעמים כעסתי עליו ובקשתי להורגו, ומצילתו מידי.

אף כך הקב״ה אמר למט״ט, לא אני מתאונן על משה בלבד. אלא עליו ועל ישראל, שהרבה פעמים הכעיסוני וכעסתי עליהם ועמד בפרץ להשיב חמתי מהשחיתם. באו ואמרו למשה, הגיע שעה שאתה נפטר מהעולם. אמר להם, המתינו לי עד שאברך את ישראל, שלא מצאו ממני קורת רוח בעולם מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיחן.

התחיל לברך כל שבט ושבט לעצמו. כיון שראה שנתקצרה השעה, כללם ברכה אחת. באו ואמרו לו הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם. אמר להם לישראל, הרבה ציערתי אתכם על התורה והמצוות ועשו, מחלו לי. ענו לו, רבנו אדוננו מחול הוא לך. אף ישראל עמדו עליו ואמרו לו, משה רבנו הרבה הכעסנוך והרבנו עליך טורח, מחל לנו. אמר להם, מחול לכם.

באו ואמרו לו, הגיע רגע שאתה נפטר מן העולם. אמר ברוך שמו חי וקיים לעולם ועד. אמר לישראל, בבקשה מכם כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי, ותאמרו אוי לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס, ונפלו עצמותיו במדבר. באו ואמרו לו, הגיע חצי רגע.

נטל שתי ידיו והניחם על ליבו ואמר לישראל, ראו אחריתו של בשר ודם. ענו ואמרו, ידיים שקיבלו את התורה מפי הגבורה, יפלו בקבר. באותו רגע יצאה נשמתו בנשיקה, שנאמר ״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה״.
ולא נתעסקו בקבורתו לא ישראל ולא המלאכים, אלא הקב״ה. ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי״ ומפני מה נקבר בחו״ל, כדי שהמתים שבחו״ל חיים בזכותו, שנאמר ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ״.

ואימתי מת משה רבנו, ב-ז׳ באדר. דכתיב ״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה״ וכתיב, ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה״ הרי בשבעה באדר מת משה. ומנין שבשבעה באדר נולד משה, דכתיב ״בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״ שאין תלמוד לומר היום וכו׳ היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב״ה ממלא ימיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש. שנאמר ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.

הנה מדרש זה פחד פחדים, והדברים חקוקים בליבנו והם כח לעבודת הבורא, לזכור את בקשת משה רבנו, זיכרוני ואת עצמותי כשתהיו בארץ הקודש.

בחיל ורעדה ובסודות גדולים ועמוקים,
ע״ה יאשיהו יוסף.

בבקשה צדיקים זה יום קדוש מאוד והרבה מהיסודות של שובה ישראל בנויים על דברי המדרש האלו הדברים מקודשים ובבקשה ללמוד ולחזק בכל הכח את הדברים הקדושים לכבוד משה רבנו