דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום השישי כ״ו שבט תשפ״ו ~ חלק א׳:
״אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״
ורבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל מבאר, ״אִם כֶּסֶף״ במכילתא רבי ישמעאל אומר, כל ״אִם״ שבמקרא רשות, חוץ מזו וכו׳. וצריך לדעת, למה ידבר השם בדרך ספק, במקום ודאי. ואולי כי בא הכתוב להודיע ולהשיב גם כן לאשר ישאל השואל, בראותו כי ירבה כבוד אדם וזהב לרוב ואוצרות מלאים הון עתק, ללא צורך בו. ויאמר אדם, מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר ?
למה לא הספיק ה׳ לתת לו מזונותיו הצריכים, ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו, אשר שאל לחם לאכול ובגד ללבוש. הן אמת, כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו.
והנה רבנו כדרכו בקודש שהוא סמל התמימות, ובתוך התמימות חדות ויושר וטהרה עצומה, שכל דבריו נכנסים לעומק הנשמה ומחיים ומישרים את הנשמה, וכוחות סגוליים יש בתורתו מלבד מצות לימוד תורה.
ולכן אבותינו ורבותינו הקפידו בלימוד ה״אור החיים״ הקדוש שואל שאלה, שהיא לא רק שאלה להבנת הפסוק ולהבנת התורה, אלא כל תורה של ה״אור החיים״ היא דין ודברים עם השכינה, למתק הדינים ולעורר רחמים, ולפתוח קשרים שנקלעו ונסבכו ממעשי האדם, ולשבור החומות החוסמות בין האדם לבין קונו. ולא רק ממעשי האדם אלא גם ממעשי אבותיו.
וידועים דברי רבנו על הפסוק (שמות כ,ד) ״פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי״ וידועה המחלוקת האם זה מתחיל מהאדם עצמו, בעל העבירה או שמתחיל מבניו. וכך אם מהאדם, זה ארבעה דורות. ואם מבניו, זה חמישה דורות, והרחבנו על זה במקום אחר.
וקשה, איך ינצל האדם ממעשי אבותיו שחטאו. אלא על פי חלק מרבותינו, כל עוד הבנים ניזהרים ונשמרים מלחטוא, ניצלים מעוון אבות, ורק אם חוטאים גוררים את עוון אבות עליהם. ואם סיימו את עוון אבותם וחלפו הארבעה דורות, הסתיימה הגזירה הזאת.
והנה כוחו של רבנו בתורתו היא חומה ומגן, וקדושתו ותורתו מכניסה באדם יראת שמים אמיתית וכך לכל ימות השבוע, להתגבר ולחלוף על בורות וחורים שחורים שנבנו בנפשו, והם המיישרים ומדלגים על נפילות שאורב היצר הרע לאדם, ומונעים מקליפות שרואים באדם חלק, שתפסו בו. ומי שחי את תורתו של רבנו, מבין את עומק הדברים ודי בדברים אלו.
והנה נבאר את דברי רבנו שהם כפטיש יפוצץ סלע, והאבנים מהסלע ניתזים לכל עבר, לאדם ולסביבתו להמשך חייו ולעברו. דידוע, שרבנו כל חייו היו מסכת ייסורים קשה מאוד. וכל תורה שלו טמון בה התמודדות וניסיון וקושי שרבנו עבר מרדיפות, מלשון הרע, ממחלוקות, מבית האסורים, מבזיזת רכושו ורכוש אבותיו, מצער של בנים שלא זכה, מטלטלאות קשות, ממות תלמידיו, מעניות, מתלאות בדרכים ומחיות רעות.
רבנו פרם בתורתו את כל המצבים האלו. וכל אדם שחי ומתמודד עם מצבים אלו, תורתו מגינה ושואלת את השאלות שאנחנו לא תמיד יודעים לשאול, ומתרצת אותם בשאלות על התורה ועל הנהגת השם. ובכח תורתו נפתחים הקשרים ומתנתקים כל הדינים מהאדם, ומביאה את האדם להיות מרכבה לשכינה.
וכפי שמצאנו בדברי רבותינו, כאשר האדם עושה מצוה לשמה בורא מלאכים שלמים, ואז נהיה מרכבה לשכינה ושם השם עליו. וכאשר עושה מצות ואינן בשלמות, המלאך מט״ט עליו. וכאשר עושה עבירות הס״מ עליו ונהיה מרכבה לס״מ.
והנה האדם שואל שאלה. מדוע אין לו פרנסה, מדוע חסרים לו דברים בסיסיים וכן מדוע יש לפלוני כסף ועושר גדול ולו אין, מדוע יש לי שפע גדול ישאל העשיר, גם מדוע לא יתקיים מה שיעקב אבינו ביקש, ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ ובזה יסתכמו חיי האדם. הרי אנחנו בעולם חולף, והעולם הזה הוא רק הפרוזדור ודי לנו בבקשת אבינו הזקן יעקב אבינו, לחם לאכול ובגד ללבוש.
וקושיה זו היא לכל יהודי באשר הוא בחיי הפרנסה, וכן בכל ענין וענין בחייו, משום שכל אדם יש לו את דעתו שהיא רק שלו, ואין דעה ומחשבה של אחד דומה למחשבה של חבירו. אחד כל חייו הם סביב צער הממון, השני כל צערו בדבר אחר, ולרדת ולהבין כל נברא וכל אדם זה עולם שרק יראי שמים אמיתיים וקדושים יודעים לרדת לסוף הבנת הנפש של האדם, ותורת רבנו משברת כל החומות וכל הקליפות.
ומבאר רבנו, לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא שאינם ראויים לקבל חוקם לצד מעשיהם. כי השם בחסדו נותן שפע הצריך ברווח לכל איש ואיש די מחסורו, והיה כי יחטא האדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר, הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק.
והנה רבנו מלמד אותנו יסוד גדול. הקב״ה משפיע שפע גדול כל שנה, בראש השנה לעולם. ויש שנים מבורכות בשפע גדול, ואף שנים בשפע עצום. והכסף ניתן לעולם, אבל החלוקה היא על פי דעת עליון.
הנה יש אדם שחלקו נמצא ואף בצורה ובחלק גדול מאוד, אבל מעשיו הרעים או חשבונות שמים הם שחלקו ינתן ויתקבץ לאיש אחר, והכסף שמיועד לו, לא מגיע אליו אלא נאסף ומקובץ אצל אחר. וזה בגלל עונותיו או תיקונים שנגזרו עליו בחשבונות שמים, ואז על האדם לעבור ייסורים והתמודדויות, להצטער ולהשיג מחבריו את שלו, ולא לקבל מידו הרחבה, וצריך לעבור דרך האדם שמקובץ אצלו כספו.
חלק ב :
ורבנו מדגיש בצדק, כי החשבון בשמים הוא החשבון האמיתי והנכון ביותר. כי הבורא מחשב הכל, ועושה את המשפט הנכון ביותר, יותר מכל משפט. ובוחן את הדורות הקודמים והדורות הבאים, ולא רק מה ששופט בשר ודם רואה.
וגם אם צריך האדם להיענש עונש, הקב״ה שופט הכל יחד, רואה את בניו ובני ביתו וכך שופט. לא רק בבחינת אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, משפט השם הוא ״צָדְקוּ יַחְדָּו״ יחד הכל. בנים, הורים, סביבתו, הכל נשפט בסקירה אחת, ואז מגיע האדם למצב שאין לו את שלו.
ולכן האדם מרגיש כאב וצער, כי אמר בנפשו הרי העסק שלי מצויין, הרעיון שלי מצויין, למה לא מצליח. למה פלוני פחות ממני ומצליח. וידע האדם שזה מגיע ממשפט השם וכספו נמצא אצל אחרים, כי מעשיו היטו וזה תיקונו, לכפר על מעשיו ולקבל את שלו.
וזה יסוד שביארו רבותינו, שרבי עקיבא לפני שחזר בתשובה היה אומר, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. ומדוע שינאת רבי עקיבא היתה כל כך קשה לתלמידי חכמים. אלא אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי. שחלקו בתורה עצום הוא, אבל הוא לא בידו, משום שהיה רחוק מהתורה, אבל הרגיש ששלו, אצל תלמידי חכמים ולכן שינאתו היתה לתלמידי חכמים.
וזו אחת מהסיבות של הקינאה של רחוקים לצדיקים ותלמידי חכמים. וכפי שבארנו בסידור הקדוש, ותן חלקנו עמהם. שמבקשים שאם יש חלק שלנו אצל תלמידי חכמים, שיהיו אלו תלמידי חכמים שבנקל יתנו החלק שלנו כאשר נחזור, ונהיה כלי קיבול לקבל את חלקנו.
וזו היתה מידת משה רבנו, בכתרים שקיבל אחרי חטא העגל. שנלקחו הכתרים מעם ישראל, אותם כתרים שקיבלו אחרי שאמרו נעשה ונשמע. וכל שבת משה רבנו מחזיר את הכתרים לעם ישראל, למטיבי לכת שמקבלים את השבת בצורה ראויה. וזו אחת מהסיבות שמחזירים למשה רבנו בלימוד ספר דברים בשבת, שלא נהיה כפויי טובה. שאין מידה קשה מכפיות טובה שסוגרת את כל שערי שמים לאדם, ובשמים הכל נהיה אטום, חתום וסתום לבעלי כפיות טובה.
וגם אם יראה האדם שמצליח, אבל הוא בעל כפיות טובה, זו הצלחה מכח הטומאה ויונק מהס״מ ומחילותיו. וכאשר קוראים ספר דברים, המלאכים והכתרים שקיבלנו בהר סיני ונלקחו אחרי מעשה העגל, מוצאים מנוחה ורגיעה בנפש האדם ביום שבת קודש, והברכה נמשכת לכל ימות השבוע. ואף אם האדם לא מקבל את מבוקשו ברגע שרוצה ובקשותיו ורצונותיו לא מתקיימות כאשר רצה, אין אנו יודעים מחשבות שמים, אבל חזקה שאין תפילה עולה ריקם. וגם אם לא נענינו בזמן ובמה שביקשנו, זה טובתנו.
ודבר זה הוא יסוד חשוב בכל ההבנה מה זה תפילה. ולכן דעת רבנו הרמב״ן, שמצוה דאורייתא להתפלל בשעת צרה. האם נענה לא יודעים, אבל המצוה דאורייתא להתפלל בשעת צרה. מה הסיבה אם לא נענים, תשובות רבות נאמרו ונכתבו על זה, אבל לקבל את זה בתמימות ובאמונה בלי להרבות במחשבות וחשבונות, בזכות זה זוכים גם לשכר ונחת להקב״ה שהלכנו בתמימות, ומתקיים באדם ״וְהֶאֱמִן בַּה׳ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה״ ובמופלא ממך, אל תדרוש.
והנה ידע האדם שכל צרכיו ויותר, יורדים עימו לעולם. אבל החלוקה, גם דברים ששלו יכולים לרדת לעולם ונמצאים אצל אחר. ולכן כאשר קשה לך וצר לך, זה חלק מהתיקון והתשובה. וכמה שתיישר אורחותיך, תקבל את זה בנקל, ויכנס בליבו של האדם שמחזיק את זה רחמים ״וְרִחַמְךָ״.
ולכן כאשר אתה מרחם על אחרים, גם אם לא מגיע להם, הקב״ה מקיים בך ״וְרִחַמְךָ״ מכניס בלב של האוחז בכספך, לרחם עליך ולשחרר את אשר אצלו שלך ברחמים. וכמה שאתה קשה עם הבריות, גם האדם שאוחז בשלך מקשה את ליבו. כי לדעתו זה שלו, ומדוע ולמה יתן לך. וכך נסגרים לאדם השערים וקשה לו יותר בחייו, בפרנסתו.
ולכן ידע האדם שהניסיון הוא גם של האדם שחסר לו, וגם לאדם שזה אצלו, בחזקתו. כי כאשר האדם עומד וחבירו בא לבקש ממנו עזרה, זה של חברך זה לא שלך, זה רק בחזקתך. וברגע שאתה לוקח דבר שלא שלך ורק בחזקתך, אתה פוגם ולוקח דבר שרק מונח אצלך. ואם וכאשר תתנהג עם חברך שזה מנת חלקו, ותתן לו בשמחה ובאהבה, זיכית את עצמך והברכה הזאת תביא לך שפע מאוצר מתנות חינם.
וכך האדם עומד בניסיון, שאם עובר אותו ונותן ממה שאצלו בשמחה ולא נהיה כבעלים על דבר שלא שלו, שרק מונח אצלו, זוכה לשפע עצום. וודאי בהחזקת התורה וצדקה ליתומים ואלמנות וחסד ומעשים טובים, עומד הוא בניסיון להחזיר האבדה לבעליה.
ואוי לנו כאשר נחשוב על כסף שנמצא ביד האדם, והוא בכלל רק בחזקתו ולא שלו, והוא היה רק השליח שמחזיק את הכסף של התורה והחסד אצלו, ולא נותן את זה לתורה שזה שייך לה. כמה תשובה, כמה פחד יפחד האדם שמחזיק כסף של תלמידי חכמים וכסף שרק בחזקתו ושייך לתורה.
ואוי לו לאדם שלוקח כסף שלא כדין, ומאבד את הראיה האמיתית ומשתבשים אצלו הגבולות וצובר וחי מכסף ששייך לתורה, ועושה את התורה קרדום לחפור בה. לא רק שגוזל מן התורה, הרי הוא לוקח צדקה שניתנה על צרה שבאה לאדם, כדברי הגמרא סלע זה לצדקה שיחיה בני. הנה הסלע, הכסף, שנתן האדם על מנת שיחיה בנו, לקחת את זה לעצמך לקנות בית או כל דבר אחר. וחברך, בנו חולה ונוטה למות, ואתה מעשיר את עצמך.
וזהו עבודה זרה ממש וגזל ומעילה בהקדש. ובעוונות הרבים נהיה כהיתר, ואיבדו העולם את ההבנה מה זה צדקה, ועומדים בדרכים ומלסטמים את הבריות. וזה נהיה אחד מעצות היצר הרע וגם לגדולים שנכשלים בזה ומוצאים היתרים ״לֹא יֹאבֶה ה׳ סְלֹחַ לוֹ״.
קדושי עליון ניזהרו לא לישון בלילה וכסף של צדקה אצלם. הרב או גבאי צדקה הוא המתווך בין הכסף שבחזקת העשיר, לאדם עני ואביון. והאדם השליח שזכה לשליחות, לא מסתכל על זה כשליח, אלא רואה זה כעבודה, ועבודה זו נהיית כעבודה זרה וגוזל את הבריות מפה ומפה, ואינו עושה שליחותו נאמנה.
והנה נמצא שמרחיק אנשים מאבינו שבשמים. וגם העשיר מזלו מרגיש וגם העני מזלו מרגיש, וכך נוצרות מחלוקות קשות ורעות רבות.
חלק ג :
ולכן בזמן שהיצר הרע התחזק בדורות האלו להתיר את האסור ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. יכול האדם למנוע ישועה לאדם, לגזול את התורה, לגזול את כנסת ישראל, לעבור בכל עשרת הדברות בשם השם, ומכסף זה לא יצא לשום אדם ברכה. זהו כסף ״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״ ורעה תביא רעה.
ולכן מי שבידו כסף של צדקה או כסף של אחרים, ישוב אל השם ורפא לו.
ונקפיד הקפדה גדולה לא להיות מונע טוב מבעליו, וח״ו להיות חוטא נשכר.
וכך מצאנו אצל יעקב אבינו, אחרי שהשבטים הרגו את עיר שכם, יעקב לקח את השלל שלקחו וקבר אותו.
אבינו יעקב לא רצה שכסף שלא שלו ולא של בניו ישראל, בעם ישראל. כל ההיתרים שמחפש האדם, הם היתרים שנלקחו מזמנים שהיה עוני ודוחק קשים, ואז התירו לשעתו. ומזה עשו את ענין הצדקה כקרדום לחפור בו.
ולכן נקפיד בקהילתנו ביותר, צדקה בשניים. ואיסור חמור לקחת כסף ולשמור, זהו כסף שגלום בתוכו כל הפידיונות של החולים והצרות שהאדם פדה את עצמו, ואתה מחזיק בכל הצרות של העולם ובקירות של בתים שגם עשוקים בו. וודאי האדם שנותן לתלמיד חכם מראש למלאות גרונו בבשר ויין, כמקריב קורבן. אבל מראש יידע את הנותן, שזה לבשר ויין, ולהודיע על מה זה ולא להוריד בקודש.
ומסיים רבנו ״לֹא תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה״ לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו, ע״כ. כאשר אתה נותן צדקה או עושה מעשה טוב עם חברך, אל תתגאה עליו ותחשוב נתתי לך תכבד אותי, ותתגאה עליו.
והנה ראינו בשלושים ושתיים שנים שהישיבה קיימת, איך אנשים שהיו בעלי ממון חישבו חשבונות רבים, שהם וכוחם ועשו והשתדלו ועצרו כסף של תורה. ושם נלקח מהם השליחות, ואיבדו עולמם וזכותם והקב״ה נתן את הברכה למקום הראוי, להיות שליח להחזיק כסף התורה, וכסף של אחרים.
שבת קודש עומדת להיכנס. בעה״ נלך להתפלל בקיברות אביו והסבא של ה״אור החיים״ הקדוש, שרבנו אומר שמסבו למד את תורתו הקדושה, ובזכותם יהיה מליץ יושר על כל בני הקהילה.
ויוחקו הדברים לזכרון עולם,
באהבה רבה,
ע״ה יאשיהו יוסף.