האדם צריך לדעת ידיעה ברורה, שעבודת השם היא לא עבודה התנדבותית שמידי פעם צריך לקיים איזו מצוה או לעשות מעשה טוב או ללמוד תורה או להתפלל בגדר התנדבות. אנחנו עבדים של הקב״ה.
ובימי חודש אלול צריכים לחדד ולחזק את הידיעה הזו בצורה ברורה. בקיום המצות שלנו או המעשה טוב אין התנדבות, ומי שמרגיש שמתנדב במעשים טובים ובתפילה, כל הראיה שלו על התורה ועל המצות ועל החיים היא ראיה של טעות.
נתבונן על בני ישראל בארץ מצרים. היו עבדים. רבותינו לימדו אותנו שבכל יום כל יהודי היה עובד עבודת פרך שמונה עשרה שעות רצופות, והרגו את ילדיהם. וכל השפלה וכל שיעבוד עם ישראל עבר.
והקב״ה גאל אותנו משעבוד מצרים, אבל נשארנו עבדים להקב״ה, והעבדות הזאת היא מוטבעת בנפש היהודי.
הס״מ מנסה בכל כח למרוד באדון ולבנות חרות חדשה, אבל בלי להרגיש האדם משלם ביוקר גדול, ועל המרד שמורד משלם בכפליים.
ולכן אחת מהעבודות של חודש אלול היא לחדד את העבדות שלנו להקב״ה: ״אנא עבדא דקודשא בריך הוא״. וכל המקבל על עצמו עול מלכות שמים, מעבירים ממנו עול דרך ארץ.
וכל מעשינו ותפילותינו ולימוד התורה הם לא מעשים טובים שהתנדבנו, אלא מחויבות של עבד לאדונו. וקבלה והבנה זו צריכה להיות אחד מהתובנות שנגיע אליהן בערב ראש השנה, להפנים בנפש עמוק עמוק שעבדים אנו להקב״ה.
וכך עבודת השם שלמה, ועושה נחת רוח להקב״ה, כי האדם שעובד את הקב״ה בהרגשה של חסד כלפי שמים, עבודת השם שלו מורכבת ואינה מושלמת.
ע״ה יאשיהו יוסף.