לבנות את הנפש על יסודות האמת

דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום רביעי כ״ד שבט תשפ״ו ~ חלק א׳:

״לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״

והנה האדם צריך לדעת יסוד גדול בחייו, גם הגדול וגם הקטן, הן בתורה והן בחכמה, שכל אדם במשך כל היום, גם בזמן שלא עושה כלום ויושב עם עצמו לבד, וכן בזמן שעסוק בדבר מסוים, וכן הרבה מלומדי תורה דבר זה נמצא בהם, שהאדם נמצא אך חווה חויה אחרת.

וכך נמצא שהאדם נמצא בחויה מסויימת שהוא נמצא בה, גם אם עסוק בדברים אחרים, ודעתו נמצאת בעולם אחר. וכך נמצא שהאדם עושה דבר מסוים וגם מציאות שיושב בשיעור תורה ואף לומד בישיבה גמרא, אבל כל המהות שלו נמצאת בעולם אחר. ואפילו הבין טוב את השיעור הבין טוב את הסוגיה בגמרא, אבל הוא חווה חויה אחרת ונמצא שהגמרא שלמד, השיעור ששמע, לא נצרב ולא נהיה חלק ממנו.

החוויה שאדם חווה היא חלק מהמהות של האדם, כך מי שלא מיישר ומסדר בצורה מסודרת ובריאה את המהות של חייו, ולא מתקן את היסודות האמיתיים של דעתו בירידה לרובדים העמוקים של נפשו, בבניה חזקה ויציבה של מהות דעתו, יכול לעשות דבר ולהיות שקוע בדבר, אבל הוא נמצא בסתירה בין מה שעושה לבין המהות של מה שחווה עמוק בנפשו.

ומצב זה מביא את האדם לדחוק את החוויה האמיתית שחווה, למציאות שחי בה. ודבר זה מביא את האדם לחוסר שלמות ולעצבות, ולמצב שאדם לא מוצא את עצמו בעבודה, בחיי המשפחה, בשותפות. הוא חי עולם, ובפנים עמוק נמצא בעולם אחר.

וזו עומק עבודת המידות ולמידת המוסר, ולמידת ספרים קדושים כספרי ה״אור החיים״ הקדוש וכן ספרים של חכמינו הקדושים, שתורתם היתה בפרישות וצידקות, ויש בספרים הקדושים הללו גם למידה לתיקון המידות, וגם סגולה של הצדיקים שתורתם נכתבה בקדושה.
וכן היראה מהצדיקים שמשתרשת לשורש מידות האדם, ומזככת את השורש והבסיס של האדם.

לכן בכל שבת קוראים בתורה, שהיא תורת אמת ומשה רבנו מסרה מן השמים, ושורש נשמתנו מקבלת חיות מהתורה. ולכן צריך לשמוע מילה במילה ולקרוא בתורה בקדושה, על ידי חזן ובעל קורא ירא ה׳ ושום טעות לא יכולה להיות בספר תורה, משום שיורדת לשורש הנשמה ומטהרת את הנשמה.

אבל על האדם להסיר הכלים והבגדים הצואים מעליו. וכך נוצרת מציאות של אדם עם עולם שלם שנבנה בראשו, ומשפיע על ליבו ועל בני מעיו, והם משפיעים על כל גופו. והאדם חי חיים שחווה ונמצא בהם ביודעים או שלא ביודעים, עם דברים שצרובים בו, ובניה של מחשבות קבועות אצלו ויסודות וכללים שכך הוא בנוי, ועל זה חי חיים אחרים של עולם שחי בו, אבל לא חי אותו בחוויה.

והגדולה של האדם ולא רק בעל תשובה, שכולנו צריכים להיות בעלי תשובה, לעבוד ולשנות את ההרגלים מהשורש, ואת כל העולמות שנבנו בראשנו ובדעתנו, לתקן מידה מידה, יסוד אחר יסוד.

האדם עוד בילדותו מתחיל את הבניה הזאת בראשו. דברים שראה, דברים שפחד מהם, דברים שהשתרשו בו. ועל האדם לדעת שהוא מנהל את חייו אף שגדל והתבגר, ואף אם השיג השגות גדולות בתורה, ביראת שמים או בחייו הפרטיים או בעסקיו או בחיי משפחתו, חי הוא על פי עולם שמושרש בראשו.

ועלינו לדעת לפרק מידה מידה, יסוד יסוד, קיר אחרי קיר, חומה אחרי חומה. ולבנות חומות, קירות, יסודות חדשים, ואז יחווה חויות אמיתיות, ישרות, אמיתיות, ויהיה ברגיעה אמיתית.

הנה עוד בקטנות, ברגע שהאדם מתחיל להפשיל ולהתחיל להבין, ומתחיל אצלו קנאה מאחרים, אף מאחיו הקטן, מתחיל להיוצר אצלו פחד מן המוות. והרבה מההחלטות שמחליט הם נעוצים בפחד המוות, שיאבד הכל, ואיך יהיה.

ואפילו כאשר נשאל ילד קטן שעדין לא מבין מה זה מוות, זה נמצא בתוכו וזה חלק ממערכת קבלת ההחלטות. וכן ילד שחי חיים של פחד וחרדה מפרנסה, כל חייו הפחד והחרדה מחוסר, יהיו עיקר ובסיס לשיקולים בחיים. וכן ילד קטן שרואה דברים לא צנועים, נצרב לו בדעתו הדברים, והם במכלול היסודות שבוראים אצל האדם, מערכת של חוויות, שילווה אותו כל חייו ויחיה אותם כל חייו.

וכך כל דבר שבמרוצת החיים יצרב בדעתו, יהיה חלק מבנית חוויותיו שחווה. ועל זה נוסיף את הזיכרון שהאדם זוכר דברים שממש צרובים במקום שבו מתאכסנים הזיכרונות, שזה עולם אחר בראש האדם. ועל זה נוסיף את התאוות שהאדם מתרגל אליהם, וכך נמצא עולם מסובך ביותר, שרוב העולם חי בלי להבין את שורש חוסר השמחה, חוסר הסיפוק, חוסר היכולת לאושר אמיתי.

האדם נהיה דפוס פעולה כפי שהיה ילד, שרק גדל עם אותו עולם, עם אותה התנהלות של עולם של ילד, שרק גדל לעולם גדול, על פי העולם שהיה בתחילת חייו, ונוספו לזה עוד דברים שונים ומשונים שנוספו לו במרוצת החיים.

וככל שהעולם מתפתח והכל נהיה זמין, והעולם נהיה עולם שהכל כאן ועכשיו עם קנאה גדולה, ותחרות גדולה ופחד להיראות פחות מחבריו, נמצא שהחיים אולי התארכו מבחינה של חיים יותר ארוכים בשנים, אבל בימים הם חיים של צער, כאב, חוסר משמעות, חוסר רגיעה, חיים של מחלוקות, שנאה וקנאה.

ולכן עלינו בדור הזה לדעת להיות חכמים ולדעת את התיקון של הדור, לדעת ללכת אחורה לראשית החיים, בגדר ״אַל תִּזְכּור לָנוּ עֲוֺנֹת רִאשֹׁנִים״ ולחיות באריכות ימים, שהימים יהיו בריאים ושלמים. כי אפשר להאריך שנים, אבל לא מאריכים ימים, כי הימים מרים וקשים ולא בריאים.

וכך אפשר למצוא איך העולם הולך ונבנה בגשמיות, והולך ונחרב ונעלם ברוחניות אמיתית. אנשים לומדים גמרא, הלכה, קבלה. אבל הם חיים בחוויה ומהות אחרת, ונמצא שהם פסחים על שתי הסעיפים. הקב״ה נתן לנו כלים, שאנחנו רק צריכים להוציא אותם ולנקותם מהאבק. והכלים האלו צריכים לפעול בהם בצורה נכונה וראויה.

כי כאשר האדם ממשיך לחיות את חייו המושרשים בו, ולא משנה את מהות החיים שלו מהשורש, עד שיעיד עליו יודע תעלומות ששינה את השורש של התפיסה, הראיה, העולם שחי וגדל בו, כל ראיה של צבע או ריח שמריח או דבר שמזכיר לו דבר שצרוב בדעתו, מדליק אצלו את כל הכלים הישנים. כל דבר אפילו הקטן שלא מסתדר לו או פגיעה של חברו שהוא מפרש אותה כפגיעה, נדלק אצלו כל החוויות וכל הכלים הפסולים שנשרשו בו, וכולו נכנס למלחמת הישׂרדות בכל כוחו, גם על הדברים הקטנים שאין בהם ממש.

חלק ב :

וכך אנחנו רואים שנים איך אנשים, על דברים קטנים שאין בהם ממש, נלחמים והורסים, מחריבים ומאבדים את עולמם, על דברים שבכלל חבריו או בני משפחתו לא חשבו ולא התכוונו, אבל אצלו זה עולם, אצלו זה חורבן של כל המבנה הנפשי שלו.

וכך נחרבות משפחות, שותפויות חברתיות, על שינאת חינם. מדוע נאמר חינם, כי זה חינם, אין שם כלום. רק בניה עקומה של ראיה, וחוויה שאתה חווה חוויה שקרית ועקומה. והגדולה של האדם, לדעת לנקות את הדברים האלו מדעתו.

וזה עומק חשבון נפש, לעשות חשבון מה הם הדברים של טעות, של התפיסה והראיה מקטנות ממה אני פוחד, ממה אני חושש, מה זה חיים של שקר שהם לא אמיתים שאני טועה בהם, ולצרוב בנפש דברים אמיתיים חדשים. והצריבה מגיעה מידיעה ברורה, מהבנה, מאמונה אמיתית וחרדת קודש.

וכך היצר הרע פורם לאדם את הכלים היסודיים, לשנות את הטעויות שחי בהם. מערער את האמונה, מכניס את האדם לליצנות וציניות, לחשוב ולהרגיש שהכל שקר. ואז אם אין אמונה והכל שקר, אז המקום שאני נמצא בו נפשית הוא הטוב ביותר בשבילי. לא לכבד תלמידי חכמים, לא לכבד מבוגרים ואז ממי אלמד, אני נשאר במקום שלי.

וכן לקלקל רגעים קדושים, שיעורים של התרוממות הנפש, ואז הדבר המקודש לא נצרב בדעתו של האדם. וכך אדם לומד תורה, חוזר בתשובה, אבל בפנים חווה וחי עוד עולם. ועל האדם לדעת שרק הוא יכול להכיר ולדעת את עצמו, בהקפדה על לימוד המוסר, עבודת המידות, ולא רק ללמוד. אלא לחיות ולהתעמת עם המידות הרעות בתוך עצמו.

לקחת מידה מידה ולהסביר לעצמו הסברים חזקים ומשכנעים, שהיא לא נכונה. פחד, ממה אתה פוחד. תניח נכון את הפחד, ותראה שרובם ככולם לא נכונים, וזה פחד שנצרב מקטנות או מדברים שפחדת מהם ואינם קיימים עכשיו. אבל כל כולך עכשיו רתום לפחד של פעם, גם כשהיית ילד, אבל עכשיו עם כוחות של גדול והכל משתק אותך.

וכן כעס, על מה אתה מגדיל ומחפש על מה יותר לכעוס, כי כל הכלים בגוף עלו לכוח הגדול של כעס, אבל אין על מה. אז אתה אוסף דברים מלפני שנה וכמה שנים להצדיק את הכעס שלך, אתה מערב ומערבב הרבה דברים להצדיק את המקום הגבוה שהגעת על כלום, בכעס. כי הכל נדלק, וכל הכוחות של הגוף והנפש נדלקו כדבר חמור, ובאמת אין כלום.
אבל אתה מוציא מהזכרון הצרוב ושלא צרוב ראיות והוכחות שאתה צריך לכעוס.

וכך האדם חי בכל ענין וענין על מקצה של קיבוץ ואסיפת כל הכוחות, על כלום. רק כי הכל נדלק אצלו. לכן צריך ללכת לעשות סדר בכל אוסף וקובץ הטעויות של העוונות הראשונים, וכך לבנות חיים של יראת שמים, על ברכי התורה והעבודה, עם יסודות בריאים, יסודות אמיתיים, ואז עולמך תראה בחייך. אתה תגיע לעולם אמיתי, לראיה אמיתית, לבהירות המחשבה. לא תצטרך לשון הרע ולא קנאה ולא שנאה, ותדע את מקומך ותהיה כעץ שתול על פלגי מים.

והנה גם גדולי עולם וצדיקים, התורה מצווה אותם לעבוד על המידות ועל המחשבות של אני אסדר את העולם בדרך חכמה, בדרך שאני חושב שהיא דבר השם. אבל על פי ראייה או מציאות של חוויה שאני חווה, וזה לא דרך השם האמיתית. דרך השם שהכל יהיה על יסודות התורה גם כאשר דבר נראה לך שלא מסתדר ולא משתלם. דרך השם היא דרך שלא תמיד רואים את הטבע מסתדר עם דרך השם, אחרי שנים ואחרי זמן רק מבינים.

והנה רבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל מבאר, ״לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת״ וכו׳ וזה לשונו: ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר יכשל בהם חכם, מאמצעות דין זה. האחד בהגיע משפט כזה, ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי, ויתחכם לומר אם נאמר זכאי, הנה הוא יצא חייב, כי יש שם עדה שופטת ועדה מצילה. ונמצאו דברי עושים הפך דעתי, לזה אתחכם ואומר חייב, שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא זכאי, וכו׳.

ונבאר הדברים, הנה התורה הקדושה מצווה אותנו, כאשר האדם עומד לדין על הוצאה להורג, הסנהדרין צריכים לדון. והתורה מצווה שאם כל הדיינים קבעו שחייב פה אחד, הנידון פטור ולא הורגים אותו. מדוע, חכמים מבארים בזה ביאורים עמוקים על פי הפרד״ס. אבל בפשטות, חכמים רוצים שיהיה ריבוי דעות.

והנה דיין אחד רואה צד לפטור את האדם מהוצאה להורג, ויודע שכולם בעד. והוא בטוח בעצמו על פי ההלכה שזה דינו שפטור, אבל אם יגיד את דעתו שפטור, בזה שאומר פטור יוציאו אותו להורג, כי הולכים אחרי הרוב. כולם חוץ ממנו, רוצים לחייבו מיתה, ואם יאמר את דעתו שחושב שפטור, יהיה אחד שאומר שפטור וכולם אומרים חייב, ואז יוציאוהו להורג.

לכן אותו דיין רוצה שדעתו תצא לאור ויציל את האדם, ואז רוצה הוא להגיד גם שחייב ואפילו שדעתו היא שפטור ממוות, אבל על פי שיגיד חייב, כולם יהיו בית דין שמחייבים ואז יפטר ממיתה, וכך בתיחכום הציל את האדם ממוות על פי דעתו, שהיא דעת תורה שלו.

והנה מבאר רבנו שדבר זה אסור, איסור מוחלט. אתה הדיין הגעת להשגתך ולדעתך, זה חלקך. אבל מפה לעשות דרכים ומהלכים להוציא את דעתך לאור, ולהציל את האדם, אסור לך לעשות כדבר הזה. הנה אתה יכול לחשוב, לבאר וללמוד, אבל להכניס מחשבות ודרכים שהם מיסודות של ראיה והשקפה של חוכמות העולם וחוכמות היום יום, אתה לא יכול להכניס בדין תורה, אפילו שאתה בטוח בעצמך שכך הצדק, ובדבר הזה תציל חיי יהודי, וכל המציל אחד מישראל הציל עולם ומלואו, זה לא בדין תורה.

והנה רואים אנו שנים רבות, איך נכנס בתוך דעת התורה מחשבות של שכל יום יומי, של עולם הזה. תורת ה׳ תמימה גם בדברים שאתה חושב שזו הדרך, שזה קידמת העולם, שזה הדרך שבתחבולות תעשה לך מלחמה אולי תצליח. אבל ההצלחה היא כהצלחת דבר של עולם הזה, ולא בגדר של עם ישראל מעל המזל.

וראינו אנשים שהלכו על פי דעת תורה והיה נראה שהפסידו את עולמם, אבל אין אדם מעני מן הצדקה. מדרך התורה אין מציאות שיצא רע לאדם. לפעמים זה לוקח זמן, לפעמים זה התיקון של האדם, וזו האמונה היהודית.

דוד המלך יצא לדרכים לאחר שאיבד עולם, אבל לא היו לו שאלות וקיבל הכל באהבה. יוסף הצדיק הלך בשליחות אביו והגיע לבית האסורים, אבל לא היה לו שאלות.

חלק ג :

״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״ זו גדולת האדם שיודע לשמוח גם אם נראה לו שהפסיד, שצודק. השתיקה וקבלת עול מלכות שמים בתמימות ובאמונה, ובלי להכניס דעות ומחשבות של העולם, ויסודות מקטנות של הפסדתי, נפגעתי, לקחו לי, מגיע לי. התמימות בכל מה שקשור לדרך השם, והאמונה האמיתית היא הדרך האמיתית של התורה.

הדיין בטוח שהוא פטור, הדיין רוצה להציל נפש אחת מישראל. רק יגיד חייב ואז כל הבית דין מחייבים אותו. זו עצת היצר הרע וזה בא מיסודות של בנין בנפש, שצריך להסירם לפני דין תורה ולפני התורה הקדושה.

וזהו העניין היסודי, כאשר האדם מבוטל לתורה, מבוטל לחכמים, ואין לו שום מחיצה ושום צריבה, שום יסודות מטעים, אלא הכל דעת תורה ועל דרך התורה, יראה נסים מעל הטבע. ההנהגה בעולם איתו מעל הטבע. הטבע לא נמצא אצלו. גם אסתר המלכה אומרת למרדכי, המלך לא קרא לי ועל פי החוק והטבע זה מוות מי שלא נקרא למלך. מרדכי אומר לה, אין כללים ואין דינים ואין משפטים. זו דעת תורה, תורידי את הכללים והדינים וזה דעת התורה.

החורבן של הדור, הרבה דעות של אנשים שנבנו מיסודות מוטעים, ועל פי היסודות האלו, ההחלטות והשיפוט של האדם.
וגם החכמים והצדיקים צריכים להיזהר שלא יערבבו יחד יסודות מטעים, ויראו את עצמם ומחשבתם דעת תורה.

״מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן״ להסתכל בזקנים, בתורה, איך נהגו. לימוד תורה שלא רואים בו את הקב״ה בתוך הגמרא, זה לימוד תורה לא שלם. אם הרב דומה למלאך, האדם צריך להגיע לרב אמת ולהבנה שהרב דומה למלאך, ולהסיר מחשבות שכליות שהם ההרס, ועליהם צריך להילחם כי הם הנזק בחיי היום יום, בלימוד התורה וגם ח״ו אצל דיין ואצל חכם.

ויסוד שני מבאר רבנו, הנה עומד דיין בדין תורה, וכן בדין של אדם שנידון למוות. ובתוך הדין חושב לפטור או לחייב, אבל מרגיש ושומע שהרוב של הדיינים חושבים אחרת, לא כדעתו. ואז נגרר ואומר, אם הרוב חושבים הפוך מדעתי, אני ישנה את דעתי כי הם הרוב, ובוודאי יודעים מה שאני לא יודע.

התורה מזהירה שלא יתנהג כך, אלא תעמוד ותאמר את דעתך, אפילו שהיא כנגד הרוב ולא תיגרר בדעתך לדברי הרוב. אחרי כן מה שיפסקו החכמים זה מה שתעשה, אבל אתה את דעתך תאמר.

והנה דבר זה קשה ביותר בדורנו. אנשים בחיי היום יום ובהרבה ממעשיהם, נגררים אחרי הרוב. המלחמה של היצר הרע בדור היא לגרור את כולם, להיות נמשך אחרי כולם. העמידה על העקרונות ועל היסודות קשה ביותר. היצר הרע בדור הזה גורר את כולם, עם כלים קשים מאוד שלא ידעו אבותינו כלים כאלו, ורוח קשה כזאת, ואדם צריך לעמוד על שלו. אם זה נקי ואמיתי ולא מיסודות עקומים שדעתו עקומה, ובסוף ללכת אחרי ההלכה שנפסקה, אבל לא לשנות את דעתו בגלל שהרוב חושב כך.

והנה אדם שדעתו משתנה חדשים לבקרים, חייו אינם חיים ומאבד את העמוד היסודי של נפשו. לכל אחד יש שורש נשמה עם דעה ומחשבה שחננו הקב״ה, ובסוף צריך להתיישר עם רבו ועם דעת הבית דין, אבל לקבוע ולהגיד ולחשוב הפוך, כי הכלל והרוב אמר כך, זה הרס.

גם רבי יהושע דעתו היתה שיום כיפור חל ביום אחר, אבל התיישר לדעת רבן גמליאל, שציוה אותו לבוא ביום כיפור שחל על דעתו, עם כסף בכיסו. רבי יהושע אמר את דברו, ובסוף קיבל את דברי רבו.
והאדם יעבוד על עצמו גם כאשר דבריו לא מתקבלים. לא קמים ושוברים הכל, תהיה יציב ותקבל שזה מהקב״ה וזה האמת, וגם איך ומה שאתה חושב, האמת היא במה שבית דין פסקו ורבך אמר.

וגם כאשר הוציאו את רבן גמליאל מנשיאותו, לא הלך והקים ישיבה אחרת או פירק והפריד משפחות, אלא בא כתלמיד רגיל לבית המדרש, מנשיא של עם ישראל לתלמיד רגיל.

והנה זוכרים אנו לפני כשלושים וחמש שנים היתה מחלוקת בישיבה חשובה. ואח אחד לא קיבלו את דעתו, ועמד והקים ישיבה חדשה והתחילה מחלוקת ולשון הרע, והלכו לגדולי עולם. ושמענו באוזנינו איך אחד מקדושי עם ישראל זצוק״ל עמד ואמר, כל הישיבה החדשה שהקימו, היא מכח הס״מ. וכל אלו שהלכו עם כל הסיפורים, הם מרכבה לס״מ, והנזק יראו אותו בהמשך.

ואחרי יותר משלושים וחמש שנים, אנחנו מתבוננים ומסתכלים, איך מידת הדין פגעה בכולם, בהם ובבנים, לא תורה, לא חכמה ולא מוסר. לא בנים תלמידי חכמים ולא כלום. תאוות כבוד, כסף וכו׳ ורק חורבן ובילבול הדעת גרמו בעם ישראל.

וכך היצר הרע כאשר אין בנייה אמיתית בדעות ובמחשבות, והכל בנוי על יסודות שבורים, ככל שאדם מתבגר הרע והקילקול מתבגר איתו. ולכן המלחמה על היסודות שנבנו בטעות, על החוויה שכך או כך חווים והיא באה מהיסודות ומהמציאות הלא נכונות, היא מלחמה קיומית לפרט ולכלל.

והנה מור זקני ״אביר יעקב״ זצוק״ל מבאר את הגמרא (ברכות לב) דהמעיין בתפילתו סוף בא לידי כאב לב. שנאמר (משלי יג,יב) ״תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב״ ופירש, המעיין בה שאומר, היום כיוונתי בתפילתי, ובוודאי תעשה שאלתי, ומקווה אימתי תעשה, ובא כאב לב.

לשון רבנו: ובא לומר כאן שעיקר התפילה היא לשם שמים, שציוונו להתפלל לו. ולא יאמר אתפלל כדי שתעשה שאלתי, רק התפילה לשם שמים דווקא, בלי שום פניה. ובזה תרוויח שהקב״ה יעשה שאלתך, ועוד לא תבוא לידי כאב, שתהיה מקווה אימתי תעשה שאלתך, שהרי אין אתה מתפלל רק לשם שמים. וזהו שאמר, ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ דהיינו תפילה שהיא עבודה וכו׳

ונבאר: דהנה אנחנו מרגישים את החסרונות שלנו על ידי ומשום שיש לנו מחשבות שבאות מבנייה של עולמות, שיסודותיה בטעות גמורה. ועל פי היסודות האלו מרגישים את חסרונותינו, ועומדים ומתפללים ומבקשים דברים שהם לא לשם שמים, דברים שבאים מיסודות של טעות.

ואז מבקשים וחוזרים ומתפללים על דברים שהם טעות גמורה, והם נגדנו ולא לטובתנו. ואז התפילה היא לא לשם שמים, היא תפילה לרצות את הטעויות שמושרשים בנו. וכך אותה תפילה שלא לשמה, אלא לרצות טעויות, מביאה חולי לב.
הקב״ה יזכה אותנו לעבוד על עצמנו לקטנים וכן לגדולים ליישר אורחותיו, ואז ייטב לנו באמת.

הדורש בשלומכם כל הימים,
באהבת עולם,
ע״ה יאשיהו יוסף.