ישנה גמרא (הוריות יב, כריתות ו) שהגמרא הזאת יש בה את אחד מהיסודות החשובים בחיי האדם, ועלינו בימים אלו לחדד את היסוד הזה ולשים אותו יסוד במחשבה בחיינו.
וכך לשון הגמרא: ״דילמא חלש דעתיה ומיתרע מזליה״. פירוש הדברים, אם יחשוש שיבוא עליו סכנה, יכולה הסכנה לבוא עליו.
והנה בגמרא זו טמון יסוד עצום, כאשר האדם חושש מדבר מסוים וחושב על דבר מסוים, הוא מביא בידו את הדבר הרע שחושש ממנו על עצמו.
וכך מובא במהר״ל (חידושי אגדות חג מסכת בבא מציעא) וזה לשונו: וכאשר הוא מתיירא מן עניות, הרי יתן לעניות מקום לפעול בו ובא אליו הדבר. וכמו שאמר איוב (איוב ג כה) ״וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי״.
כי כאשר הוא ירא מן דבר אחד והוא בעצמו מקטין עצמו לפני אותו דבר שהוא ירא ממנו ובזה פועל בו אותו דבר. ובפרט העניות, שהוא ההעדר, וכאשר נותן עצמו אל ההעדר, מקבל ההעדר שהוא רודף אחריו תמיד.
ודבר זה ברור וגם דבר זה עצמו שהוא הנפילה אמרו הראשונים, שהיראה מזה מביא לידי זה, וזה בשביל כי המחשבה שמחשיב על הנפילה פועל באדם. כי השכל הוא הפועל הגמור, וכך כשחושש וחושב ומתירא שלא יהיה עני, המחשבה והשכל הוא פועל באדם, ומקבל עניות והבן זה, עכ״ל.
והנה המחשבה, הפחד, הדאגה, מביאים את האדם לקטנות ולצמצום.
וכך מובא בספר הקדוש ערבי נחל (פרשת ויצא) וזה לשונו: מידת היראה היא כאבן שואבת (מגנט) שיש לה סגולות ההמשכה להמשיך אליה כל מיני מתכות וכדומה, כך מידת היראה. סגולתה להמשיך הדבר היראוי ההוא, הן ביראה הטובה יראת השם, הן ביראה אחרת אשר את זה לעומת זה וכו׳.
וכדמובא באיוב (ג כז) ״כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי״ כי ברית כרותה ליראה, ששואבת וממשכת הדבר ההוא אליו, כי אבן שואבת היא, ע״כ.
ובספר תורת המגיד (תהילים לב) מובא ״וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ״. וח״ו כשזה להיפך, שהוא מתירא תמיד ממדת הדין ומהעונש, אז הוא מדבק את עצמו בדינים וח״ו שלא תבוא לו רעה. כמו שנאמר (ישעיהו סו ד) ״וּמְגוּרוֹתָם אָבִיא לָהֶם״, שבכל מקום שאדם חושב, שם הוא מתדבק. ואם מחשב בדין, הוא מתדבק בדין, וכשהוא בוטח בחסד, שם ידבק נשמתו והחסד יסובבנו. ותמיד יטמין את עצמו בהשם יתברך.
והנה זה עומק מידת הבטחון בהקב״ה, שתמיד יבטח בהקב״ה שיושיע אותו, שימלא משאלות ליבו. כי אם יחשוב בדעתו איך הקב״ה יתן לי פרנסה, איך הקב״ה יתן לי ישועה, הרי כלי ריק אני בלי תורה, בלי יראה. אז מידת הבטחון נפגמת והצמצום בא לאדם.
וידע האדם שהקב״ה מטיב לטובים ולרעים. וכך כמה שהבטחון בהקב״ה יותר גדול, כך האדם משיג יותר דברים.
וצריך האדם לדעת יסוד חשוב בחייו, כי רוב המקרים בהם ממשיך האדם על עצמו צרות ומרעין בישין רח״ל על ידי כח מחשבתו, הוא משום שחושב שמגיעה לו רעה על עונותיו, והוא מצליח אכן להביא על עצמו צרות אלו על ידי מחשבתו.
אבל כאשר ידע שלמרות זאת רוצה הבורא יתברך שמו להטיב עמו, ואין חטאיו יכולים למנוע מהבורא יתברך שמו את רצונו להטיב עם ברואיו, יוכל למנוע מעצמו צרות רבות ולהמשיך עליו שפע של טוב וחסד.
ולכן על האדם להיזהר במחשבותיו, כיון שלפעמים נגזר על האדם רוב טובה מאוצר מתנת חינם, מצד המזל העליון שאינו קשור לפעולותיו. אך האדם מדקדק על עצמו מאוד לחשוב כל הזמן שיגיע אליו עונש ודין מחמת חטאיו, וכיוצא בזה גורם לצמצום השפעה ולהמשך עליו דין ח״ו.
ואין זה מן הראוי ולא מן התועלת שיחשוב על עונשו, ואם הרשיע במעשיו אין לו לחשוב שיגיע לו רעה, אלא ישוב בתשובה ושב ורפא לו.
וידועים הדברים המפחידים שרבנו הנועם אלימלך זצוק״ל אמר בשם אחיו רבי זושא זצוק״ל (נועם אלימלך פרשת בהר), שסיבת צמצום הפרנסה נמשך לאדם רק על ידי מחשבות.
וזה לשונו: ונראה שהשם יתברך כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע, לצרכי בני אדם. ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבוראו ב״ה המשגיח אמיתי, הזן ומפרנס בריווח בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר, פגם חלילה בעולמות עליונים, ומתישין כח פמליא של מעלה ר״ל. ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך לצוות מחדש השפעה שתלך כמו מתחילת הבריאה, עכ״ל.
והנה מה הנכון והטוב לעשות, לתת לבורא עולם להנהיג את עולמו, להסיח דעתו מכל חשש, ולהתדבק בבטחון בבוראו יתברך שבודאי ישפיע עליו רוב טובה, ויתכן שיצליח להמשיך בכך שפע יותר טוב ממה שהוכן עבורו.
ויסוד זה הולך עמנו שנים רבות. עברנו בחיינו גיא צלמוות בכל המצבים, בבריאות, בימים של הסתר פנים. ובכל זמן בטחנו בהקב״ה בלי שום פחד ושום יראה משום ענין, ובבטחון גמור שהקב״ה ישפיע רק טוב, וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.
אבל בכל זמן, שברון הלב וההכנעה להקב״ה, אבל עם מחשבות טובות.
״וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ״
ע״ה יאשיהו יוסף.