דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום ראשון כ״ח שבט תשפ״ו :
״מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי״
והנה רבנו ה״אור החיים״ הקדוש מבאר, שנתכוון הכתוב לרבות שלשה פרטים שישנם בהדרגה משונה, בדין הצדקות מכל ישראל, והם היתומים והנשים והשוּע, ע״כ.
והנה עלינו להתחזק ולרדת לעומק כל ענין הצדקה, שהיא יסוד גדול בחיי האדם ויסוד גדול בכל הקשור לכלל עם ישראל.
והנה ברבות הימים איבדנו בעוונות הרבים, את ההבנה ואת הזכות ואת הסכנה בגודל חומרת הצדקה. ודבר קדוש זה וכללו וביאורו, ויסודות גדולים ורחבים מאוד, ואם נתחיל לבארם הזמן יכלה והם לא יכלו, ולקוצרים אמר ברוך. ונשתדל לומר טפח ולכסות אמות מרובות, ולחזק.
ולהבנת הדברים באנו וביותר לבני קהילתנו הקדושה, שחייבים אנו להתחזק בדבר זה ביותר, משום שחוששים ופוחדים שנפרצו הגדרים וההבנה בעניין הצדקה. ובתוך דברינו נשתדל להביא יסודות אבותינו ורבותינו הקדושים, איך להבין במעט איך לנהוג בדבר מקודש זה.
האדם בשעה שנותן צדקה, נעשה על ידי הצדקה דברים עצומים בשמים. ונחלקו רבותינו, מה בנעשה בשמים.
הנה המלכות היא נקראת עניה. וכאשר האדם נותן צדקה, הוא מחזק המלכות ונותן כח למלכות. ועל ידי נתינת כח למלכות, הברכה שורה עליו ביותר ושפע גדול יורד עליו מן השמים.
ולכן הצדקה צריכה להיות מהלב, בשמחה ובענווה. ואז הכח שנותן למלכות שלם, וגורם ייחוד גדול בשמים, והשפע יורד בצורה גדולה ושלמה. אבל חייב לתת בשלמות ומליבו, לא בכפיה ולא בעצבות.
ולכן נתינה בסתר גדולה היא, בלי גאווה ובלי צער בלב, אלא בשלמות גמורה. וכאשר הצדקה ניתנת בצורה הנכונה, אין גבול לנתינה שהאדם נותן ואין סוף לברכה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
וכאשר האדם נותן בעצבות או בגאווה, השפע והנתינה לא יורדים בצורה נכונה, ופעמים הנתינה גוררת דווקא דינים על האדם. והאדם נותן צדקה ומקבל שכר, אבל בתוך השכר החלקי והלא מושלם יש גם את הצורה שנתן. מידת הדין, עצבות, פרנסה שבאה עם עצבות, ישועה שאינה שלמה, שפע עם חסרונות ולא שפע בנקל.
והנה נהיה היום דור של חוסר ידיעה, איך מתרימים ומזכים את האחרים בצדקה. ששם פגמים רבים היכולים להגיע לחורבן שלם ולקילקול גמור, שנמצא בו גם גזל של הנותן, גם גזל לשמים, גם צימצום השפע לעולם ופגם בצינורות השפע שיורדים לעולם. והאדם דש בעקביו מצוה ומעשה שהוא מהיסודות של עם ישראל, ומהיסודות של הברכה.
וכך בדורות אלו היצר הרע וחיילותיו תופסים ונתפסים בדברים יסודיים, ובצמתים חשובים ביותר. וכאשר שולטים בהם, תופסים ומחזיקים את הצינורות החשובים והעיקרים של כלל ישראל, ושם היצר נלחם בהיתרים נפשיים וקרובים לטובת האדם. כי האדם קרוב אצל עצמו להתיר לו את כל האיסורים, והוא מזיק לעצמו.
גם אם הוא לא רואה את זה בטווח הקצר, וההיפך בטווח הקצר מרגיש הוא שחייו טובים ומסודרים, לטווח הארוך הוא הביא לביתו גם גזל של חבירו, גם גזל של כסף שהשכינה שורה בו. כסף שהוקדש להקב״ה, כסף שהוא נתינה למלכות שהיא מהעשר ספירות, ועוצר וחוסם הוא ברכה לנותן, ברכה לכלל עם ישראל, ופגיעה במידת המלכות ופגיעה בצינורות המשפיעים לכלל עם ישראל.
והנה כאשר מידת הדין שולטת על אדם שיש חולה בביתו או צרה בחייו, הצדקה ממתקת. ועל ידי הצדקה מרבה את מידת הרחמים, גם כאשר קשה לאדם בפרנסה ונותן צדקה. בצדקה מגביר את מידת החסד על מידת הרחמים, והלוקח והעושה דין לעצמו, מגביר את מידת הדין ומפחית את מידת הרחמים. והנה חטאו ופשעו גדול ביותר, כי גורם ההיפך ממה שנשלח לעשות. לתקן באנו ולא לקלקל.
והנה פעמים האדם נמצא תחת מידת הדין, במחלוקות עם אנשים ובעיות בשלום בית. וחיזוק הצדקה וריבוי הצדקה מגבירים את מידת הרחמים ונמתקים ממנו הדינים. אבל לוקח הצדקה, פוגע באדם פגיעה קשה, כי מקלקל ומגביר מידת הדין עליו. וכמה שהצדקה ניתנה בענווה, בכבוד ומכל הלב, הפיכת מידת הדין למידת הרחמים גדולה ביותר, ומי שמונע טוב מבעליו וגורם מידת הדין, עונשו קשה ביותר.
ולכן נפסק ב״שולחן ערוך״ וכן ברמ״א שקבלת הצדקה בשניים וחלוקת הצדקה בשלושה. והנה האדם צריך לדעת שכח הצדקה בונה עולמות בשמים. לא רק בטוב שעושה ולא רק בשפע שיורד לו מהשמים, אלא הצדקה בונה עולמות שלמים, שעמוקים מלבארם פה, עולמות שלמים. וכמה שיותר יתן צדקה בשלמות, החסד שיקבל והשפע שיושפע יהיה גדול ביותר. ומלבד זה ידע, שבנה בשמים עולמות שלמים.
וכפי שצריך כוונה ושלמות בתפילה, כן צריך שלמות וענוה ויראת שמים, בנתינת הצדקה. וידע האדם יותר ממה שעזר לעני וביותר לתלמידי חכמים, עזר לעצמו בשמים. ומקבל הצדקה צריך זהירות עצומה.
וכך בעוונות, היצר הרע התיר את כל היסודות, והרבה אנשים רואים את הצדקה כעסק, ומתירים לעצמם לעשות חשבונות לעצמם והיתרים לעצמם, והם נהיים בעוונות מרכבה לס״מ, ופוגמים בארץ ובשמים ובשפע העליון.
כאשר האדם נותן צדקה, ההבנה שלו בתורה משתחררת ומבין יותר. וכן תפילתו עם כח גדול, כי הוא מחזק מידת המלכות. אבל כאשר לא בשלמות ולוקח הצדקה ולא נוהג בה על פי ההלכה, קבלה בשניים וחלוקה בשלושה, ואמרו חז"ל חלוקה בשלושה, שיהיה כבית דין איך לחלק, חוסם האדם את כל שערי שמים. גם אם חושב שנוהג ביושר, על פי הכללים, אבל ההלכה קבלה בשניים חלוקה בשלושה, וכל צדקה כוחה אחר ומשמעותה אחרת.
והנה נמצאים אנו בימים של מחצית השקל. מצוה זו נאמרה לבני ישראל, לקחת חצי שקל מכל יהודי מעם ישראל, ובכסף הזה קונים קורבנות למזבח, וכל עם ישראל העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט. זו מצווה של כל עם ישראל. וכל שנה ב-א׳ באדר מודיעים על השקלים. והכסף הזה היה רק לקנית קורבנות של הכלל.
וכל הכסף שנשאר עד א׳ בניסן מניחים בצד, זה כסף שנקרא ״קיץ המזבח״ וזו קופה שאם יש יום במשך השנה הבאה שאין הרבה קורבנות, לוקחים דווקא ורק מהקופה הזאת של מחצית השקל של שנה שעברה. ורבותינו דרשו, שכח מצות מחצית השקל מאחדת את בני ישראל, מיישרת את אחדותם וקושרת את נשמת ישראל.
מור זקני, הרב המוסמך רבנו יאשיהו פינטו זצוק״ל מחדש חידוש, שכח נתינת מחצית השקל מציל את האדם מגזירות ובעיות שעדיין לא יודעים מהם, ועדיין לא קרו, אלא עתידים לבוא על העולם ועל האדם. ובכח מחצית השקל, הצדקה הזאת תעמוד בזמן שתבוא על העולם או על האדם גזירה רחוקה, שלא נמצאת פה עכשיו. ולומד את זה מהשקלים למשכן, שקדמו לגזירת המן שנתן לאחשורוש, עשרת אלפים כיכר כסף… לאבד ולהרוג את כל היהודים. ובכח מחצית השקל שנתנו דורות רבים לפני הגזירה, ניצלו מגזירת המן.
והנה כאשר האדם מקפיד ונותן מחצית השקל, ובקהילה מקפידים שהכל על דעת המקום ברוך הוא ועל ידי שלוחו, המצוה נעשית בשלמות וההגנה שלה בשלמות. אך כאשר האדם לא עושה המצוה בשלמות או נותן את הכסף וכן מחצית השקל לא במקום הראוי, האדם מאבד את התיקון לשורש נשמתו, וכן לפי מור זקני את ההגנה מגזירות הבאות לעולם.
והנה שנים רבות פחדנו מכל ענייני צדקה ומעולם לא נגענו בכל דבר שנוגע לצדקה, והכל נתנו בידי אחרים. אבל ככל שעוברים הימים ואנו רואים את הצרה הגדולה שנפרצה בעולם, שהעולם לוקחים בעלות על הצדקה, על נותני הצדקה, על מה לעשות בצדקה ואיך לחלק את הצדקה, פחד ואימה.
גם בין אדם לחברו, גם בין אדם למקום, גם פגיעה במלכות שמים. אויה לנו, אויה לנפשנו. ואכן נודע הדבר למה ייסורים ועניות גדולה בעולם.
הצדקה היא ליישר מן הבילבול ומן הדומה לו, מן המחלוקת ומן הדינים. ובזה מרבים בילבול, מרבים מחלוקת, מרבים מידת הדין.
וכך האדם עושה מעשה גיחזי ומשפיע רע לעולם, פוגם בצינורות השפע ומביא רעה לעולם, לצרות קשות ובעיות ומידת הדין, שאינו יודע ממה באים לו או ח״ו בדרך לבוא אליו.
מצאנו בתנאים, שכסף שלהם התערבב עם כסף של צדקה, ומיד מסרו את הכל לצדקה. אדם שמחזיק כסף של צדקה על דעתו בלבד ועושה דין לעצמו, יזהר ויפחד על חייו ועל חיי משפחתו. ״עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל״ זה נאמר על עסקים שעושה שלא במשפט, ק״ו על כסף של צדקה.
ורבנו החתם סופר מחדד, שלא רק שיזהר ששניים יאספו ושלושה יחלקו ובזה יאמר שלום יהיה לנפשי. אלא יזהר מלזות שפתים, ויזהר על ״וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל״ שצריך להיזהר מה חושבים עליו.
קופת צדקה של ישיבה, של חסד היא של הכלל, והשכינה שורה עליה. וכאשר האדם נוגע בה בלי רשות הכלל, פוגע בשכינה הקדושה. וכבר אמרו חז"ל, אם יש בקופה נכסים או דברים שאין בהם שימוש וצריך למכור אותם, אסור לאדם שאחראי על הקופה לקנות את זה לעצמו, אפילו שזה למכירה.
חושבים אנו בצער, ממה שרואות עינינו בדור הזה. כל אחד נהיה בעל הבית לצדקה ועושה מסחר עם הצדקה, עם התורה, עם הקב״ה, עם השכינה, פחד ואימה.
אכן נודע הדבר למה ייסורים פוקדים את עם ישראל. דין פרוטה כדין מאה.
וגם כאשר האדם נותן צדקה, צריך לתת מעומק ליבו ובשמחה. כי אם לא מעומק ליבו הוא נשאר אחוז ותפוס בצדקה שנתן, ולא שיחרר את בעלותו הנפשית ממנה, ונזק נגרם לו ולמקבל ולשכינה.
והנה עטרת ראשנו רבי דוד אבוחצירא ה׳ ינקום דמו מבאר, שבצדקה יש שני סוגים. נותן צדקה בשלמות, ואז השפע בשלמות נשאר אצלו. גם אם יבוא לאט, אבל זה עושר מושלם ועובר לדורות הבאים. ועושה צדקה לא בשלמות, כן יקבל שפע, אבל זה שפע לא בטוח. יכול להפסיד או הבנים יאבדוהו.
הצדקה צריכה להיות מושלמת והמקבל צריך להיות מושלם, וזה בורא עולמות ומונע בעיות קשות לא רק בעניין ממון, אלא בדברים רעים וקשים.
והנה רבנו מביא שלושה שלבים.
צדקה מיתומים, הנה רבותינו פירשו בעומק הצדקה מהיתומים, מלבד שהם קטנים ובית דין הוא אחראי על ממונם, יש בעיה נוספת, שהיתום מעורבים בו מידת הדין ומידת הרחמים. מצד אחד הוא יתום שמידת הדין עליו, כי אין לו אב ואם. ומצד שני הקב״ה אביהם של יתומים, ולכן בצדקה הזאת מיתום יש סכנה, שאם לא תעשה כראוי היא יכולה להגביר את מידת הדין על מידת הרחמים, כפי שכל צדקה יכולה להביא מידת הדין אם לא נוהגים בה כשורה.
ואצל יתומים זה רגיש ועדין. והגמרא (בבא בתרא ח) אומרת, אין פוסקים צדקה על היתומים. ואם לעשות להם שם, מותר.
והנה שם זה אם בטוח שמגבירים מידת הרחמים ולא ח״ו מידת הדין, מותר. וכן הרבה דעות פסקו להלכה, שאם הילד יתום וחולה, וצדקה תציל ממוות, כן נותנים צדקה גם מהיתומים.
והנה פחד, מצדקה לא שלמה ולא מושלמת ושעושים בה לא על פי התורה, שיכולה לגרום התגברות הדינים על האדם, ולא מן הנשים. והפחד מצדקה מן הנשים שהתורה מזהירה אותנו, מחשש גזל. אולי הכסף הזה הוא שלא בידיעת בעלה. ואפילו שנתנה, נכנסים פה לחשש גזל. וצדקה של גזל משפיעה השפעה קשה, וגורמת חורבן גדול.
וידע האדם, שצדקה זה דבר מקודש וזה עולה למקום גבוה. וכפי שביארנו, הצדקה בונה עולמות בשמים, ואם בא מגזל או מחשש גזל, גורם חורבן בשמים.
ודבר שלישי שוּע – זה אדם נדיב בעל צדקה. כדברי הגמרא (תענית כד) אדם שמתבייש. והגמרא מביאה שם מעשה באדם שהיה נותן צדקה, וחכמים פחדו שקשה לו, וברחו שלא יראה אותם ויתבייש.
והנה צדקה שאדם נותן על ידי בושה, יש בה פגם גדול, וצריך להיזהר זהירות גדולה שלא להביא אדם לבושה בצדקה. משום שהשורש והכח של הצדקה עולה למקום גבוה ביותר, וזה לא עוד עניין פשוט של נתינת צדקה.
ולכן עלינו להיזהר זהירות גדולה ולחדד המושג צדקה, ולחדד המושג גבאי צדקה. כי מהר מאוד האדם יכול לאבד את עולמו כשחוצה את הקו האמיתי, ונהיה חורבן והרס לעצמו ולעולם, ומביא רעה לעולם או יכול לבנות מלכות שמים ולתקן עולם במלכות שדי.
באהבה ותפילה ובצפייה לישועה,
ע״ה יאשיהו יוסף.
אנחנו מבקשים מכל הצדיקים ללמוד את הדבר תורה הזה העיון גדול ולהתחזק בצורה חזקה מאוד מהדברים ולהפיץ אותם בכל הכח בכל מקום אפשרי