דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום ראשון כ״א שבט תשפ״ו.
״אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ״
והנה רבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל הביא את הגמרא (קידושין כ): אמרו, יחידי נכנס יחידי יוצא. מכאן שאין רבו רשאי למסור לו שפחה כנענית, אלא אם נשוי, ע״כ. ורבנו מחדד ומבאר בדרכו הקדושה את דברי הגמרא.
והנה עלינו ללמוד יסוד גדול בחיינו.
הכח של החברה כמה משפיעה על האדם, וכמה צריך האדם להיזהר מחברים ומהקרובים אליו. וכבר אמרו חז״ל, אמור לי מי חברך אומר לך מי אתה. וכן, הרחק משכן רע. הכח של ההשפעה של החברים, של השכנים, הוא השפעה מכרעת על האדם. וכבר ראינו בחיינו כמה אנשים אשר היו יראי השם ונוהגים בדרך טובה, וכאשר התחברו לאנשים אינם הגונים, איבדו את כל הקניינים הרוחניים שלהם, והגיעו לדרגה של ״שנה ופירש קשה מכולם״.
ולכן הקב״ה מזהיר את בני ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל, לא להתחבר למעשי יושבי הארץ. כי עצם ההתחברות והחברות והשלום איתם, יביאו את האדם לירידה ונפילה קשה ביותר.
והנה, העבד הנמכר הוא אדם אשר גנב, הרשיע ונמכר בגנבתו או במעשיו הרעים. וכבר ביאר רבנו זצוק״ל, שלכן נקרא עבד עברי ולא עבד ישראלי, משום שעבר על עבירות ודברים אסורים, ואין מן הראוי להיקרא עבד ישראלי, כי התרחק ממעשי עם ישראל. וכאשר האדם ירד והידרדר, כל חיבור נוסף לאנשים או אישה לא הגונה, ההשפעה עליו תהיה קשה ביותר.
ולכן התורה מקפידה, כאשר יהודי ירד ממדרגתו וגנב וקילקל ויצא מגדר ישראל, ונקרא בלשון עברי ועכשיו נכנס למציאות אחרת שהוא אצל בעל הבית, מזהירה התורה הקדושה שאף שיש רשות לבעל הבית לתת לו שפחה כנענית, שתוליד לו בנים ובנות שיהיו עבדים כנענים לבעל הבית, חכמים שמים מעצור, והוא רק אם יש לו אישה יהודיה והוא נשוי, יכול בעל הבית לתת לו שפחה כנענית.
משום ש"עבדא בהפקירא ניחא ליה" העבד נוח לו בחיי הפקר, חיים פרוצים, חיים זולים, חיים שהכל פתוח בלי מעצורים והכל מותר בהם. והעבד הזה, אם אין לו את העוגן של אישה יהודיה שהיא עוצרת וחוסמת אותו, ובנים שהם גם בעלי משמעות לחיי האדם, יכול האדם להידרדר ולרדת לדרגות קשות ביותר.
והנה עם כל ירידתו והידרדרותו, חייבים לשים גבול שלא ירד למטה ממנו, והדבר שיחסום אותו מנפילה לדיוטה התחתונה, זה שיש לו אישה יהודיה. ביתו זו אשתו, והאישה היהודיה עם כל זה שעכשיו בעליו נותן לו שפחה כנענית, היא תהיה מעצור לנפילתו, וודאי אם יש ילדים.
הנה אדם חייב להילחם ולהיזהר מכל סביבתו, משום שהסביבה משפיעה על האדם. וגם קירבה לאדם בעל מחשבות רעות, המחשבות האלו מדבקות ועוברות מבעל המחשבות הרעות לאדם, גם כשהוא בדרך טובה. והדבר הזה מתחיל לאט לאט, זה לא קילקול שבא ביום אחד, זה קילקול שמתחיל בלי שהאדם מרגיש.
וכבר מובא ברבותינו, באדם רשע שהתחתן עם אישה צדיקה וחזר להיות צדיק. ואדם צדיק שהתחתן עם אישה רשעה וחזר רשע. הכח של בני הזוג, הכח של החברים משפיע ומשנה את האדם. וכך בכל דבר, כאשר האדם מתקרב לדבר קדוש, הכח של הקדושה משפיעה עליו גם אם לא ברגע אחד, זה הולך ונכנס בתוך האדם שלב שלב. וכן אדם שמתקרב לטומאה, הכח של הרע משפיע עליו לאט לאט, ומוריד אותו.
ומשלו חכמים את זה לאדם שנכנס לחנות של בשׂמים. גם אם לא קנה בשׂמים, ריח הבשׂמים נדבק בו. ואדם שנכנס לחנות של עורות, הריח של העור משפיע עליו גם אם לא קנה כלום. המחשבות והדעות והמעשים של החברה, משפיעים קשה על האדם.
ולכן כל מצוה, כל הליכה למקום קדוש, כל סעודה של מצוה שוודאי בדרך השם, משפיעה ויכולה לגרום לשינוי גמור אצל האדם.
ומור זקני, הרב המוסמך רבנו יאשיהו פינטו זצוק״ל בספרו ״כסף נבחר״ (דרוש שני לפרשת משפטים) דהנה הקב״ה ציוה לבית דוד לומר ״דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט״.
פירוש, כי בבוקר שעדין לא אכלו ולא שתו, האדם עדין בשכלו, ולא יצא משפט מעוקל והדין יהיה אמת. אבל אחרי אכילה ושתיה, אפשר שיתבלבל דעתו, ולא יצא משפט לאשורו. ושם נאמר: ״וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכׇל עֲבָדָיו. אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו״
אומר מור זקננו זצוק״ל, הרי שבבוקר כשהקיץ משנתו, נתעסק במשתה. ואז תבואנה, אז בשעת המשתה בא דין זה לפניו, וכשראו השרים שפסק הדין ואמר גיזרו את הילד החי, אמרו ״אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר״, שכך אמר שלמה בעצמו בתפילתו ״וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא״ וכיון שמלכך נער, עבר על אזהרת בית דין, שהזהירו לבית דוד, ״דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט״ והוא השכים בבוקר לעשות משתה. ״וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ״ במקום המשפט, שהוא לבוקר. ומתוך האכילה והשתיה טעה בדין, כמו שדרשנו אז תבאנה, בשעת המשתה.
והנה חכמי ישראל ידעו, שלהוציא דין והלכה לאמיתה של תורה, לא מספיקה ידיעת ההלכה וידיעת מקורות רבים בהלכה. להוציא דין אמת לאמיתה של תורה, צריך סיעתא דשמיא גדולה וכוחות גדולים מהשמים, שלא תצא תקלה תחת הדין. וכן כל דבר חשוב של מצוה, אפשר לדעת ולהיות תלמיד חכם, אבל צריך את הרוח המיוחדת וסיעתא דשמיא.
וזה בכל דבר בחיי האדם, הכל נראה לך שׂכלי, מסודר ואפילו על פי ההלכה. אבל רבותינו ציוו אותנו, ציפיה לישועה. זה בכל ענין, גם שהוא ברור והכל נראה מסודר וראוי, אתה מחוייב עדין לצפות ולהתפלל לסיעתא דשמיא מהשמים. גם בדברי שמים שאתה יושב ולומד ומשתדל לתורה ולמצות, אתה צריך סיעתא דשמיא ורוח משמים.
והרוח הזאת מגיעה רק מדברים קדושים והנהגות קדושות, ותפילה מצדיקים ראויים.
והנה פה, שלמה המלך היה לפני גיל י״ב שנים, ומלך ועומד בבוקר משנתו ועושה סעודה. והיסוד של מלכי דוד בכדי שתשרה שכינה וסיעתא דשמיא במעשה ידיהם, היה לקום בבוקר לפני אכילה, לפני כל דבר, לעמוד ולמסור נפש על המשפט. ופחדו, שהנה הסיעתא דשמיא לא נמצאת פה במעשיו של שלמה.
אבל מבאר מור זקני זצוק״ל, שהמשפט של שלמה לגזור את הילד לשנים, היה בתוך סעודה של מצוה. משום שזו היתה הסעודה מהחלום, ששם קיבל כח מהשמים לידיעה בתורה עצומה והבטחה לסיעתא דשמיא. ולכן אותה סעודה היא היתה סעודת מצוה, שמוסיפה כח לדון דין אמת, שכך היה בסופם של דברים.
הנה חברה הגונה של יראי השם, והנהגות ברורות של יראת השם וקבלות נוקשות, שלא זזים בשום מצב ובשום אופן, הם הגדר שמציל את האדם, כאשר יש לאדם גדרות וסייגים מסודרים, שעות קבועות של תפילה, שעות קבועות של עיתים לתורה, זמנים ברורים, קבלות חזקות שלא זזים מהם גם לא במחשבות. והמחשבות שלו ברורות, לא בישיבה של מושב ליצים, לא אבק לשון הרע, לא אבק של גזל, לא אבק של עריות. הכל ברור, הכל שריר וקים, האדם ינצל מהרבה נפילות ויציל את עצמו.
הנה שם משכנו של היצר הרע ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״. בדברים לא ברורים, בחברים לא טובים, בפירצה של קבלות, בפתח של דברים חדשים שאינו יודע מה טיבם, אלו הדברים שהם המידרון שמביאים את האדם לחורבן.
כך העבד העברי, אחרי שנפל משם ישראל לעברי, רק אישה יראת השם, יהודיה כשרה, יכולה לעצור אותו בימי עבדותו, בימי שיעבודו, בזמן שאדונו יכול לתת לו שפחה כנענית. וכך ראינו שנים רבות איך בני עליה שהיו יכולים להגיע להשׂגות נוראות, איבדו את עולמם מחברים רעים, חברים עם מחשבות רעות שהרעילו את כל גופם ונפשם.
צריך האדם לדעת, כשבאה מחשבה רעה, אם הוא לא דוחה ומסיר אותה מיד, מרעילה היא את כל גופו ונפשו ברגעים בודדים. לכן כל מחשבה רעה, מיד לדחות אותה. ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ רגע אחד. ההרס הוא עצום ואם זה פעם ועוד פעם, לאט לאט זה נהיה חלק מהאדם המחשבות הרעות, והאדם נהיה מכור למחשבה מסויימת אחרי כמה פעמים שחושב אותה, ומתמיד במחשבה והיא נהיית חלק ממנו. וכך המחשבה הזאת מתחילה להיות חלק מחייו, עד שמביאה אותו לאבד את כל עולמו.
והריחוק מחבר רע, שמדביק אותך במחשבות כפירה ובמחשבות של עריות ושל גזל ושל ספקות, אלו דברים שבאים כמחלה מדבקת. גם בלי דיבור עם חבר רע, שכן רע, וכן פירצה של קבלה טובה, היא פתח של פירצות של כל היסודות.
ומדבר זה פחדו הסובבים של שלמה המלך, עד אשר הבינו שזו סעודת מצווה. וכח של סעודת מצווה, גדול הוא ביותר כמו שמצאנו בבן סורר ומורה, שאינו נעשה בו סורר ומורה גם אם אכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי בסעודת החודש ובסעודת מצוה.
והנה עלינו ביותר בימים אלו להיזהר ולהישמר, משום שהחברות של היום היא חברות מסוכנת ביותר. והיא נראית חזקה ונאמנה, אבל היא חברות של העולם החדש, עם דעות כוזבות וחברות ברובה שתלויה בדבר. והדעות של העולם משתנות ברגע, והעולם כולו נמצא במלחמה קשה בדעות. וחבר שאתה לא בטוח שהוא עם דעות טהורות ודעות קדושות והמחשבה שלו היא מחשבה נקיה וטהורה מצד הקדושה, יכול להרוס עבודה של שנים.
ולכן עלינו לבנות חומה בצורה, באֱמֹר לִי מִי חֲבֵרֶיךָ, עם מי אתה נמצא, עם מי אתה מדבר. עם אדם בעל תאווה, בעל מידות רעות ח״ו, מהר מאוד תגיע לספקות ולנפילה. וכן לשמור על יסודות הקדושה, על המשמרת למשמרתי.
ולכן מקפידים אנו על בני הקהילה, שהלימוד וההנהגות הם החומה הבצורה, הם היסודות שלא זזים מהם ימין ושמאל, והם החברים האמיתיים. כי אם אין יסודות ואין חומות, הכל עם הזמן הולך ומטשטש. ולכן התפילה, הסידורים של הקהילה, ההלכות וההנהגות יסודותם בהררי קודש. הם הגנה ושמירה, אלו ההנהגות שאבותינו ורבותינו הקפידו בהם וכוחם וסגולותיהם רבות.
גם אם יחשוב האדם אני אתמודד, וכוחי בידי להינצל. בלי שלמות הדברים, הדרך והקו של הקהילה הקדושה, היא ברורה ואי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. ומי שפסח על שני הסעיפים, בסוף מאבד הכל.
והנה מור זקני ״אביר יעקב״ זצוק״ל מבאר, אם בגפו יבוא, דהיינו שלא היה דורש בזה העולם, כי אם הנאת גופו.
הנה האדם חושב, שכל העולם וכל אשר בו נברא לרצותו ולרצונותיו. וכל העולם צריך להתנהל לרצונו ולרצותו, וזו היא חולה רעה שמגיעה מקטנות, שבונה האדם את חייו על פי טבעים רעים וקשים. וכל עוד לא ילך בנפשו לימי ילדותו, ויסדר בדעתו את כל הטעויות והחינוך הקלוקל שחונך, צרה ויגון ימצא. וכך חי חיים של שקר, צער ומחלוקת. ובכל זמן עולות לו ספקות וחוסר יציבות בדרך הטובה שבה רוצה ללכת.
וזה אל תזכור לנו עוונות ראשונים, שאת החורים השחורים והבורות שבקטנות נפערו, הם העוונות הראשונים שהם מוצבים ועל פיהם הולך וחי האדם. וצריך ללכת לשם בחשבון נפש יום יומי, ולהבין סיפור סיפור, מעשה מעשה, ולראות ולהבין את הטעויות שטעה ושהוטעה, ביודעים או שלא ביודעים במעשי קטנות ובחוסר דעת. וכאשר יסגור בנפשו על ידי חשבון נפש, ובגדר והיה ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ שתמיד יזכור איך לכסות את הבורות שהם חותכים לו את הקו של המחשבה האמיתית.
וממשיך רבנו, אחרי הנאת גופו, גם הוא בגפו יצא. ונבאר, שיוצא האדם מן העולם בגפו, רק בלי שום שכר. וגם אם עשה דבר טוב, קיבל את שכרו בעולם הזה. וידע האדם, עולם הזה הוא פרוזדור והוא לא העיקר. ומשלו רבותינו לשליח שהולך לעשות שליחותו, אבל במקום לעשות את שליחותו עוצר ומתעכב בדברים בטלים, שאין בהם ממש. וכאשר מגיע לאדונו, חוזר בלי כלום. איבד את זמנו ואת ימיו לריק.
וממשיך רבנו, אבל אם בעל אישה הוא, דהיינו שעסק בתורה וקיים התורה והמצות לשמה, ויצאה אשתו עימו. דהיינו, יטול שכרו מושלם.
והנה כאשר האדם מוסר נפש, ועושה משמרת למשמרתי, ואשתו היא מלשון התורה הקדושה שמקיים ומדקדק בכל מצותיה, ויצאה אשתו עימו. מסיים את התיקון שלו בעולם, ומגיע ביום פקודה בגדר אשרי מי שבא הנה ותלמודו בידו, עולה לשמים עם התורה והמצות, שזו התכלית של ביאתנו לעולם.
וממשיך רבנו, אמנם אם אדונו שהוא הקב״ה, יתן לו אישה. דהיינו שהקב״ה נתן לו התורה והוא עוסק בה שלא לשמה, וילדה לו בנים. דהיינו שהעמיד תלמידים ובנות, שהיה מורה הוראות שהם בנין העולם, והכל שלא לשם שמים. דינו של זה שעסק שלא לשם שמים, האישה וילדיה שהיא התורה והתלמידים, הכל להקב״ה שיעשה בהם מה שירצה, והוא יצא בגפו, יצא ריקם.
והנה מצאנו וראינו אנשים, אשר הקב״ה נתן להם כח בתורה והם העמידו תלמידים ולימדו תורה וקיימו מצוות, אבל לא עשו את מעשיהם לשם שמים, אלא עירבבו את הטוב והרע יחד. וגם שיש להם בנים ובנות שהם תלמידים והלכות, בסופו יצא בגפו. יוצא מהעולם בלי כלום, כי מעשיו היו שלא לשם שמים.
והנה מלחמה זו היא המלחמה הקשה ביותר בדור שלנו, שהשכל והדימיון מתערבב לאדם בכל אשר יעשה, והשכל רוצה את שלו והדמיון רוצה את שלו. וכך יוצא האדם מהעולם חסר כל, ע״כ.
והנה העבודה והמלחמה עם היצר הרע, היא מלחמה בכל רגע. והעבודה היא עבודה שלא יעצור האדם רגע אחד. בכל רגע היצר מגיע לאדם בצורה אחרת, פעם נדמה כצדיק פעם נדמה כרשע, פעם נדמה לשם שמים פעם נדמה כהיתר ולא כאיסור, ופעם נדמה לתקן את העולם בא.
הקב״ה יעזרנו על דבר כבוד שמו, ויזכנו לטהר את עצמנו ולילך בדרך האמת, ושלא תצא תקלה תחת ידנו.
באהבה רבה,
ע״ה יאשיהו יוסף.
בבקשה מכל הצדיקים והצדיקות ללמוד לחיות את הדברי תורה ולחזק את הכלל בדרך הקדושה