דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום שני ו׳ אדר תשפ״ו :
״וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת״
ורבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל מבאר שהם סימני השמחה, שיראה שחפץ בדבר לפארו, אשר זה השינוי לעושה הדבר לצד ההכרח. והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה׳ לזכות, לגלגל זכות זה על ידו, שיעשה אותם לחיבה ולשמחה באחיו.
ודבר זה הוא בחינת נשמה לנשמה בעיקר מעשה זה. ואולי שנתכון ה׳ לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו (יומא לה) בגדי הכהנים באים משל ציבור, הרי אמרו (ירושלמי שקלים פד) הרי שיחיד יכול להתנדבם ולמוסרם לציבור, וכמו כן ציוה ה׳ לעשות, ע״כ.
והנה נבאר ונרחיב היריעה בעניין רבנן של כל ישראל, רעיא מהימנא, שהערב יום פטירתו ז׳ באדר. ועלינו לדעת שמשה רבנו הוא בחינת הדעת. ומשה רבנו כוחו בכל דור ודור, משה שפיר קאמרת. הכח של משה נמצא בכל דור ודור בתורה הקדושה, וכן בכל חידוש שמחדשים בתורה, וכן שלומדים תורה, וכן בכל דור ודור בחינת ניצוצות של משה מתעברים בכל דור ודור על פי גדולת הצדיק בדור וכן על פי ההתמודדות של הדור, כך סוג התעברותו של משה רבנו מופיעה בדור.
והנה משה רבנו נפטר בן מאה ועשרים שנה ביום ז׳ באדר, יום הולדתו, שמורה על שלמות שליחותו לעולם. הקב״ה ממלא ימיהם של צדיקים ומשה רבנו מילא את ימיו ״וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה״ היה בריא ושלם בכל כוחו ולא נפטר מן העולם מזקנה.
וכדברי הילקוט שמעוני שכשעלה, כל פסיעה של משה ביום מותו ז׳ באדר היתה כשלוש אמות. משה רבנו היה בריא, לא נס ליחו. דידוע לפני שהאדם מת מתייבשת החיות שלו, ומשה רבנו לא נס, לא התייבשה.
ולא כהתה עינו, דהנה ידוע שכל הדברים הגשמיים שבחיי האדם, פוגמים בדעת ומחלישים את אור הנשמה. ומשה רבנו לא כהתה עינו, נשאר עם ראיה רוחנית ביום מותו, וכל חייו היו מסכת אחת של שלמות.
״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה׳״ ודורשת הגמרא, מיתת נשיקה.
והנה בפשטות, מיתת נשיקה היא חיבור של הנשמה לאור גדול, ויציאה של הנשמה בשמחה ובחיבור עם האור האין סופי בשלמות של מאה ועשרים, מול בית פעור.
הנה ערב יום הגדול ז׳ באדר, צריכים לדעת שיום זה הוא יום עם כוחות עצומים. וב-ז׳ באדר הוא יום שיש בו דין ויש בו רחמים. והאדם צריך לדעת ולחיות עם השילוב של הכח שביום הזה.
הנה כאשר המן הפיל פור הוא הגורל, באיזה יום להרוג ולאבד את עם ישראל, יצא ז׳ באדר. שמח המן שמחה גדולה ואמר, זה היום שמת מושיעם של ישראל. אבל אמרו רבותינו, שלא התעמק לראות את כל התמונה, שגם באותו היום נולד מושיעם של ישראל.
הנה בכח משה רבנו יש הבחנה גדולה שצריכים לדעת, שראיית הבעיה ברגע זה, היא ראיית חצי דבר, ודבר שאינו מושלם. והמן ראה דבר לא מושלם ואצל עם ישראל ראיית דבר שאינו מושלם הוא יסוד החורבן והטעות. דווקא ביום שנראה הקשה ביותר, יום מיתת משה, הוא היום שנולד בו משה, נולד בו כוח עצום.
הנה דורו של משה היה דור של ניסים גלויים מעל הטבע. עשרת המכות, קריעת ים סוף, נתינת התורה, מן, בארה של מרים, הכל היה מעל הטבע. ומפטירת משה ההנהגה השתנתה והתחיל יותר טבע, והנס בתוך הטבע. זו היתה תקופה שנגמרה, שהסתיימה, ועם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל ויהושע בן-נון עומד בראשם.
העליה של משה בשלמות, בלי שום פגם, בשלמות הדעת, היא נראתה כחורבן, כיום קשה לעם ישראל. אבל זו ראיה של המן, ראיה של יצר הרע שהאדם יראה חצי הטעם.
בתוך פטירת הצדיק נמצא יסוד גדול, הצדיק מסיים צורת השפעה אחת שהשפיע לעולם, ומתחיל להשפיע בצורה שונה. ולכן צדיקים במיתתם גדולים מבחייהם. וכל ההנהגה של משה עברה להנהגה אחרת, ליהושוע ולחכמי הדורות.
״מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ״ וכו׳ וההשפעה של משה רבנו על העולם נשארה השפעה עצומה בצורה שונה, ואת זה המן לא ראה. יום ז׳ באדר יש בו יום דין, ואולי נחדד שלכן צמים ב ז׳ באדר, אבל בתוך הדין הזה יש התעוררות של רחמים לנבונים ולמשכילים לראות את הכל בשלמות.
כך ראינו בחיים את ז׳ באדר, ימים שנראו חורבן גדול, ימים שהיו בראיה פשוטה דבר שאין לו תקנה, ״גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם״, ״כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ״ וכל מי שכח הסטרא אחרא מעורבב בו וקירור עמלק בו, ראו את חצי הדבר יום דין. אבל בתוך הדין היה יום שבו נולד משה רבנו, יום של שינוי הנהגה וכח לדורות הבאים של מציאות שונה ועולם שונה. יום שבו האור הגדול של הכח של ספר דברים, התגלה לעולם.
הנה ביארנו את דברי רבנו ה״אור החיים״ ארבעה גואלים, אברהם, יצחק, יעקב ומשה. אברהם ויצחק ויעקב כוחם עמד, ונגאלנו בשלושת הגלויות. אבל הגאולה האחרונה בכוח משה רבנו עדין לא נגאלנו. ומדוע, אומר רבנו אין משה חפץ לגאול דור של בטלנים מן התורה.
והנה מאותו יום ז׳ באדר, שנראה חצי דין אבל המשכו רחמים, בירור הכרם, החצי השני של תורה של קדושה, של טהרת הקודש, התחזק ועולה ומתעלה ומאירים את העולם, ויום יום הכל מתבאר ומובן, ותהליכים רוחניים רואים אותם במעלה ההר שלב אחרי שלב.
והיכן מקום קבורתו של משה, הפסוק אומר: ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר״ והנה משה רבנו הוא גילוי הדעת, והדעת היא המקשר בין שמים לארץ. ודעת היא שלמות, כמשה רבנו שמת בשלמות, בן מאה ועשרים בשלמות. והיכן קבורתו, מול בעל פעור. מה זה העבודה זרה הזאת הקשה והחמורה בעל פעור, אשר קיטרוגה גדול, ובכל פעם עולה עד שצריכים את כוחו של משה רבנו לעצור את התגברותה.
הנה הגמרא מבארת, איך עבדו את העבודה זרה בעל פעור, היו עושים צרכיהם על העבודה זרה, וזו היתה העבודה זרה.
והנה כשנתעמק מה סוד אותה עבודה זרה קשה וחמורה, שקיטרוגה קשה בכל דור עד היום הזה, וצריך בכל פעם שעולה ומתחזקת בעולם להכניעה.
הנה כל המהות של העבודה זרה הזאת היא לקחת כל דבר מקודש, מכובד ומרומם, ולהורדו ולהשפילו. בכל העבודות זרות שבעולם מקריבים לכבוד העבודה זרה, משתחווים, נכנעים. פה זה עבודה זרה של זילזול בקודשים, של זילזול בכל דבר בעל ערך. אין דברים קדושים, אין דברים מכובדים. הכל שפל, הכל מושפל, הכל נרמס מתחת לעקב, וביזיון זה עבודה זרה של בעל פעור והיא עבודה זרה שלא הייתה רק בזמן ההוא, אלא חיה ונמצאת גם היום בימינו.
אנשים שמורידים כל דבר של קדושה למקום הנמוך ביותר, אנשים שמורידים תלמידי חכמים צדיקים למקום הנמוך ביותר, משפילים אותם, מדברים סרה.
זו עבודה זרה של בעל פעור, שהיא הסכנה הגדולה שצריכים עד היום את כוחו של משה רבנו לעמוד כנגד אנשים שחיים היום ומורדים את הקדושה, את התורה, את הצדיקים להשפלה ולבעל פעור.
ודווקא משה רבנו שהוא הדעת והשלמות, הוא עומד כנגד העבודה זרה הזאת הנמצאת יום יום, רגע רגע, ויכולה להתעורר אצל כל אדם ואדם. וברגע שהאדם נדבק ומתחבר לעובד עבודה זרה כזאת של בעל פעור, אף בימים האלו, נאמר עליהם כלשון התורה: ״הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר״ הם נצמדים לטומאה, לעבודה זרה הזאת, נהיים צמודים לאנשים שהם כעובדי עבודה זרה של בעל פעור. נוח להם שם, טוב להם שם, אבל זו עבודה זרה. גם אם לומדים תורה ועוסקים בכעין קבלה, אבל אלו דברים שהולכים לס״מ כי הכל בנוי על השפלת התורה, בין בגלוי בן במסווה של צידקות או סיפורים של צידקות, זו עבודה זרה ממש, נצמדים לבעל פעור גם בימים האלו.
וכנגדם יש את קברו של משה רבנו שהוא שלמות הדעת, לעצור ולחסום את העבודה זרה הקשה הזאת, של הורדת והשפלת כל דבר שבקדושה, בעל פעור.
מדוע הלשון פעור, מלשון חור.
הנה האדם צריך חור, פתח שהטוב יכנס בו התורה והיראה. ויש כח לחור שנפתח לאדם. אדם שנפתח לו חור והפתח הזה ״פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט״ אבל החור לא נפתח בצורה קדושה וטהורה, הרבה נזקים יכולים להתפתח מהחור הזה, אפילו שמוליך אותו לתשובה, אבל התשובה נעשתה מחור לא בריא, וזה בעל פעור. הבעל שפער את הפער הזה, היה לא בשלמות ואז נבנה כל מיני סוגים של עבודות זרות באדם. ודבקות בדעת של משה רבנו היא הכח לעצור את התפשטות הכח הרע הזה בעולם.
והנה ז׳ באדר מחולק מדין ורחמים. דין, פטירת משה רבנו, יום שהזוהר הקדוש מביא שהשכינה בכתה. יום שכל השמים הזדעזעו, הכלי שהעביר את התורה מהשמים לארץ, מסיים את שליחותו, אבל זה נראה הצד של הדין. ובתוך נמצא יום גדול של שינוי ההנהגה ליותר טבעית, אבל עם המשך של כוח של משה בצורה שונה, וניצוצות ממנו ממשיכים בכל דור.
ז׳ באדר הוא דין של סיום תקופה והתחלת תקופה חדשה, עם כוח חדש וכוח הקודם מחוזק בצורה שונה. ז׳ באדר הוא יום שכוחו של משה רבנו, רבנן של כל ישראל, מאיר לעולם עם שלמות הדעת. ויסוד מידת הענווה הוא כוח של חיבור לכוחו של משה רבנו. וכוחו של משה הוא לסתום את הכוח של ההפך ממשה, שמשה הוא כבוד התורה וכבוד היראה.
בעל פעור הוא סמל של ביזוי התורה, ביזוי תלמידי חכמים, השפלתם עד השפל החמור והקשה ביותר. וכח עבודה זרה זאת נמצאת בכל דור. ולנצח את העבודה זרה הזאת זה על ידי כח משה רבנו. כח התורה, כח ספר דברים, כח אין משה חפץ בדור של בטלנים. התורה, הספר דברים, מקרבים את הגאולה והגאולה היא בכל המישורים הפרטיים הכללים.
ולכן הערב הזה ז׳ באדר, הוא יום שנכנסים בו ליום עם כוחות עצומים לכלל עם ישראל וביותר לבני הקהילה ״שובה ישראל״ ולבני ביתי עד עולם. לימוד ספר דברים בשבת קודש, סודות נשגבים יש בו, כוחות שברבות הימים נבין מה פעלנו בכח ספר דברים.
הכבוד של התורה והיראה בהנהגת ״שובה ישראל״ האמיתי, בלי בילבול הדעת של עירוב קודש וחול, שזה היה בעל פעור, זה תיקון לנפש. וכל מי שלא בקדושה ובטהרה את הדרך הקדושה של ״שובה ישראל״ חי בעולם קדוש, מרומם ומובדל ומנותק, אבל חייב את ההתמדה והשלמות. כל שיעור, כל דבר תורה, הוא עוד בניית קיר, וכך נבנה לפניו כסא.
והנה לומדים מהפרשה איך הנהגת הקב״ה עם משה ואיך עלינו לנהוג בחיינו, על פי דברי רבנו ה״אור החיים״ זצוק״ל. משה רבנו היה מחזיק בידו את הכהונה, את התורה, את הנבואה והיה כמלך של עם ישראל.
ופה בפרשה הקב״ה מצווה אותו לתת את הכהונה לאהרן. ופירושים רבים, מדוע הקב״ה מצוה את משה רבנו שיתן את זה בשמחה ושיקבל על עצמו כמו שבא מעצמו לתת ולא ציווי, אלא בשמחה. ולא עוד שהוא מכספו יתן לסדר את בגדי הכהן, וילך לכל חכם לב וידבר שזה של אהרון.
משום שאדם שלוקחים לו דבר, עושה הדבר בלב לא שלם ולא יכול לשכנע אנשים כמו שזה דבר שלו. וזו גדולתו של משה, עונה בפשטות ובביטול מוחלט וכך צריכים אנו לעבוד על עצמנו בערב יום קדוש זה.
מתפללים אנו על בני הקהילה הקדושה, שנזכה זכות משה רבנו לגאולה שלמה, ומבקשים לרדת לעומק הדברים והתורות, ולחיות את הדרך הזאת היא דרך ישרה שיבור לו האדם, בדור קשה זה. לעצמנו אומרים הדברים ומשתפים את אחי ורעי בני הקהילה.
באהבה רבה,
ע״ה יאשיהו יוסף.