דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום שני כ״ב בשבט תשפ״ו.
חלק א׳:
״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת״
והנה רבנו ה״אור החיים״ ביאר, דאין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה, כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו, שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש. אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה, חייב.
אלא אם כן עמד מחוליו, דכתיב: ״אִם יָקוּם״ וחידוש משמיענו, מה שאין הדין כן בהורג בשוגג, שאינו חייב גלות, אלא דווקא אם מת בידו, ע״כ.
והנה נראה לבאר ולהתחזק מדברי רבנו, דהיצר הרע מתחלק לשתי צורות שבא לאדם. ודרך אחת היא כאשר האדם נכנס בו יצריו, והוא נהיה מרכבה לס״מ ועומד בכח, וחוטא ונופל שלל אחרי יצרו. וכאשר האדם נופל ונותן לעצמו ללכת אחרי יצרו והוא בגדר מזיד, הוא נהיה כרוצח, שהנשמה שלו כנרצחה בידי היצר הרע.
ואף אם לא ברגע אחד נפל בכל המצות ועבר על כל העבירות או על העבירות הקשות שמביאות את האדם ל״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל״ והוא עדיין רק נפצע וחבול, אבל חבלה ביודעין, במזיד ובעבירות שהתורה הזהירה אותנו.
וכן כפי שמכה קטנה בעץ אפשר לפטור את האדם ממיתה, כי זה עץ קטן ולא מכה במקום שיכול להביא אדם למיתה, אם מת ממכה או דבר קטן בברזל, חייב מיתה. כך בעבירות, שיש עברה שהיא עבירה אבל כעץ, ויש עבירות אף שהן נראות קטנות ביותר, הם מברזל, ועליהן חייב מיתה.
וגם שהאדם לא מת ברגע הראשון, ולקח זמן עד שמת, עדיין האדם מחוייבי מיתות. וכן עבירות מסויימות שאדם חוטא בהן במזיד, הן בגדר של כעין מחוייב מיתה. וגם אם לוקח זמן שנשמתו מגיעה לגדר מיתה ממעשיו הרעים, אבל הרע והשטן רוכב על האדם עד שמביאו למיתה.
אבל ברוצח בשוגג, אמרה התורה אם האדם לא מת במקום ולקח זמן וגסס האדם עד שמת, אינו חייב מיתה. דינו משתנה, וזה כעבירות שאדם שגג בהן ולא ידע ולא חשב, ובאונס חטא.
אפילו שהעבירות נעשו, והנשמה עדיין לא הגיעה לגדר מיתה, האדם בתשובה ובהירהור וחרטה במהרה מציל את עצמו, ״וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה״
וזהו יסוד גדול, שח״ו אם אדם חטא ויש בו שגגה, ולא עשה את מעשיו במזיד, וזה יצרו גבר עליו ומצטער ומתחרט על מעשיו, מיד יעמוד בתשובה גמורה ולא יתן לעבירה גוררת עבירה, ולא יתן ליצר להביא אותו שהעבירה נעשת לו כהיתר, ומיד יעשה תשובה בכל האופנים והדרכים, עד שיעיד עליו יודע תעלומות ששב בתשובה.
אם כן נבאר הדברים, ישנם שני סוגים של התמודדות האדם עם יצרו. או שיצרו גובר עליו ומביאו למיתת הנשמה, ואז גם אם מיתת הנשמה הרוחנית לא מתקיימת מהר אלא לוקח זמן, וישנן עבירות שנכנסות לנפש האדם וגם אם הנפש לא מתה מיד, וכמו שראינו אנשים שהנפש מתה בגיל צעיר, והמתינו ללוויה עד גיל זקנה. ואלו עבירות שהן כמחלה בנפש. ברגע שנכנסת, הולכת ומכלה לאט לאט כל חלקה טובה.
והעבירות הללו והמידות הרעות הללו שנכנסות לנפש האדם, מביאות אותו לאבד את יראת אלוקים, אהבת ה׳ ודביקות בתלמידי חכמים. וישאל, איזה סוג עבירה זו ומה העבירות שצריך להיזהר מהן ביותר.
הנה כל עבירה, ואפילו הקטנה ביותר שהאדם עושה אותה כהיתר ושמח בה, ולא רואה בה איסור, ויש לו תירוצים מדוע הוא צודק במעשיו, העבירה הזאת נהיית מורדת בהקב״ה והיא כסרטן המכלה את גוף האדם.
וכן כל מידה רעה שאדם מתמיד בה ומשריש אותה, וחושב שצודק בה, המידה הרעה הזאת נהיית חלק ממנו, ואינו מבין מה עושה ומה אומר, ועומד ומצדיק את עצמו בכל מעשה, אלו העבירות והמעשים שמכלים והורגים בהדרגה את הנפש. גם אם הנפש לא מתה עכשיו, זה רוצח שרצח, ויכול לקחת זמן עד שהמת ימות.
ויזהר האדם זהירות גדולה מעבירות ומידות שהאדם נהיה בטוח ורגוע ושמח בהם, ואינו רואה אותם כעבירה ברבות הימים. כי על העבירות האלו, דין רציחת הנפש בידו. וזה אל תזכור לנו עוונות ראשונים. אלו העוונות הראשונים אשר הם עומדים ומכלים את הנפש לאט לאט, והם של רוצח הנפש.
וסוג העבירה השניה, זה הורג נפש בשוגג. אלו עבירות שהאדם נגרר, ועשה אותם בלי שמחה לעבירה, אלא נגרר אחרי חברים או גבר עליו יצרו. אלו סוג עבירות של שוגג במובן הנעלה, ועליהם האדם מהר צריך לעשות תשובה ולא להשאיר אותם בנפשו, ומהר לעשות עליהם תשובה. והן העבירות שלא חייב עליהן גלות, אם לא מת מיד, אלו עבירות שהקב״ה נותן לאדם מיד הרהורי תשובה ודרכים להגיע לתשובה.
ולכן האדם צריך להיזהר זהירות גדולה מעבירות שדש בעקביו. ועבירות אלו סכנה גדולה, עבירות שרגיל בהם ושמח בהם ונהיים לו כהיתר. וגם אם לא מרגיש מוות של הנפש במקום, מגיע ברבות הימים למצב הזה.
והנה מור זקני ״אביר יעקב״ זצוק״ל על הפרשה, ביאר: ״כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי״ שהוא יצר הטוב ״לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי״ הם בני אדם המתפארים ומתגאים, כמו ״יִתְאַמְּרוּ כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן״.
והנה יזהר האדם להיכנס לגדר של אדם המתגאה ומתפאר, כי מידת הגאווה וההתפארות מביאה את האדם למקום קשה וחמור, שמשריש את העבירה בתוכו והיא נהיית מהעבירות שהורגות את נפש האדם.
ואף אם לא ברגע אחד מרגיש האדם את ההרס והמוות של הנשמה שנגרם על ידי הגאווה, אבל ברבות הימים המוות שנגרם על ידי הגאוה קשה ביותר. וברגע שהגאווה נהיית מנת חלקו של האדם, תחילת מות הרוחניות התחילה.
״וְהַפְּרִזִּי״ אומר רבנו, הם בני אדם הפרוצים בכל מעשיהם הרעים, כמו עיר שהיא פרוצה ואין לה חומה. והנה סכנה שניה שהיא יכולה להביא את האדם לרוצח את נשמתו, היא על ידי שהאדם פרוץ במעשיו וחי כעיר שאין לה חומה, אין לו גדרים בחיים, הכל מותר, הכל אפשר, הכל בלי גבול.
והנה ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ ודרשו רבותינו, קדש עצמך במותר לך. גם מה שמותר לך, תקדש ותגדור את עצמך. ומי שחי ללא גבולות והכל פרוץ, דבר זה הוא תחילת הרציחה של הנפש. גם אם בתחילה חושב האדם מה עשיתי, הכל היה בהכשר. אבל עצם פריצת הגדרים, היא חורבן גדול ביותר.
״וְהַכְּנַעֲנִי״ אומר רבנו, הם שטופי זימה כמו כנען. הנה כאשר האדם מתחיל ליפול בעניני זימה, עריות, אין עצירה לנפילתו. כי יצר הרע משׂביעו, רעב. וכמה שישביע את יצרו, יהיה יותר רעב. וכאשר האדם נופל בעריות, הוא פוגע וכעין רוצח את נפשו. גם אם יקח זמן, החץ התחיל לפעול ולהביא את מות הנפש של האדם.
וממשיך רבנו ״הַחִוִּי״ הוא העושה מעשה הנחש. וזה אדם בעל לשון הרע והרמאי בכל דרכיו, כמעשה הנחש.
והנה מדברי לשון הרע, זה מהדברים הקשים ביותר. דהנה כאשר האדם מתרגל לדבר לשון הרע, אחד מהדברים שמרגיש בנפשו שהנה שומעים אותי, והנה יש לי מעמד וכבוד והאדם מרגיש מענין.
וכך הלשון הרע נהיה לו כמקצוע וכדרך חיים, ולאט לאט בלי לשים את ליבו, הלשון הרע נהיה לו כהיתר כי אלו חייו, וזה לחם חוקו. וכאשר האדם נהיה פחות מענין במה שמספר ומדבר, מתחיל ליצור עוד סיפורים ולהגדיל עוד את הדברים, בכדי שיהיה מענין ודבריו יתקבלו בהפתעה והתפעלות. וכך האדם מידרדר להיות רמאי, כי מרמה בדבריו ומוסיף ומסלף דברים ואין גבול ואין סוף לנפילתו.
וממשיך רבנו ״וְהַיְבוּסִי״ הוא ההולך רכיל ומשיג גבול. כל אלו דרכי בני אדם הרעים, ע״כ.
והנה כשנתבונן בדברים שרבנו זצוק״ל הדגיש אותם, הם עבירות שהאדם נכנס לעולם בלי גבול. גאווה, עולם בלי גבול. חיתי חיתתו על בני אדם, אין לזה גבול. היום לפלוני, מחר לאלמוני. והאדם מאבד את הגבול. פריזי פריצות, אין לזה גבול, כנעני שזה עריות, אין לזה גבול. לשון הרע, אין לזה גבול. רכילות, אין לזה גבול.
והנה כאשר אין גבול לדברים שהאדם נכנס בהם וחי אותם, הם הם ההתחלה של הרוצח שחייב מיתה. גם אם לא מת המת באותו רגע, אלא לקח זמן. וזו הסכנה הגדולה וזה הדבר שעלינו להיזהר ולהישמר מעבירות שברבות הימים האדם חושב שזה הוא הגאוה, נהיית חלק ממנו. החיתתו על העולם, זה חלק ממנו.
יש לו תפקיד, אנשים תחתיו, ילדים, אישה תחתיו, זה חלק ממנו. ואינו מרגיש שהוא נהיה דבר קשה ורע לעצמו ולעולם. לשון הרע, חלק ממנו. רכילות, חלק ממנו. פריצות, חלק ממנו. אינו רואה משהו רע, זה נהיה חלק ממנו, והוא עושה את זה עוד עם היתרים, כי רק רצה להועיל ולעזור ומדאגה. אבל הוא איבד את הנקודה הרגישה בין האמת, לבין מידות רעות שמלובשות בעזרה ודאגה וכו׳.
הקב״ה יעזרנו על דבר כבוד שמו, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.
באהבה רבה,
ע״ה יאשיהו יוסף.