דבר תורה מיוחד מתוך דברי תורה שבכתב שנכתבו על ידי הרה״צ רבי יואל משה פינטו שליט״א, בנו וממשיך של דרכו של כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט״א. ב בשבט תשפ״ו
האם בכל מצב צריך לרחם
בפרשה הקודמת התורה הקדושה עסקה בענייני בין אדם למקום, הקשר של האדם עם בוראו והחובה המוטלת עליו להתמסר לעבודתו. החל מהמעשה בו הפרשה הקודמת נפתחת,הגעת יתרו אל המדבר שממנה אנו למדים עד כמה האדם צריך להיות רגיש וקשוב למה שהקב"ה עושה בעולם וכאשר האדם יתפקח להבין שהקב"ה רומז לו לעשות דבר מה, עליו לעזוב את כל חייו למען מילוי תפקידו. בדיוק כמו אצל יתרו שאפילו שהוא היה כהן מדין והיה איש מבוסס ומכובד הוא עקב בדריכות אחר מה שקורה עם בני ישראל, וברגע שהבין שהאמת נמצאת אצלם הוא עזב את כל מה שיש לו ובא אליהם.
וכמובן מעמד מתן תורה, בו כל בני ישראל ראו את ה' ושמעו ממנו יתברך את הציווי המנחה את כל פעולותיו של כל יהודי: "אנכי ה' אלוקיך".
ומיד אחרי הנחת יסודות האמונה היהודית במתן תורה, התורה הקדושה עוברת ללמד את כל ענייני בין אדם לחברו, שכל פרשת משפטים עוסקת בלתת את הפתרון הנכון וללמד את הדין הצודק במקרים בו בני אדם הזיקו אחד לשני או פגעו זה בזה.
ציווה לתת דגש יותר משאר המצוות
והפסוק הפותח את הפרשה הוא: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ולכאורה לא מובן כלל מדוע הקב"ה אמר למשה את המילים האלו והם נכתבו בתורה, משתי סיבות. הסיבה האחת שזו היא לא הלשון הרגילה בה התורה בוחרת להתנסח, כי רוב ככל ציווי התורה נפתחים במילים: "וידבר אלוקים אל משה" או: "ויאמר ה' אל משה". והסיבה השנייה היא שהמילים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" לא יכולות להיאמר על דבר שנאמר, כי אי אפשר לשים או להניח מילים. מילים שנאמרות הן דבר שאין יכולת לאחוז אותם ולשים אותם לפני אנשים, אלא אפשר להשמיע אותם לאוזני האנשים, ואם כן מדוע כאן הקב"ה אמר למשה לשים את המשפטים האלה.
ועוד שאלה יש לשאול, בכל פעם שהקב"ה ציווה את משה רבינו ללמד מצוה את בני ישראל, שמם של בני ישראל הוזכר. כמו שמצינו פעמים רבות שכתוב בתורה "דבר אל בני ישראל" או במקומות אחרים: "אמור אל בני ישראל", וכאן בני ישראל לא הוזכרו אלא רק נאמר: "לפניהם".
ומכוח הקושיות האלו נראה לומר כי באמת הכוונה העמוקה בפסוק זה היא שהקב"ה ציווה את משה רבינו שלמרות שבפרשה הזאת יש עשרות מצוות, את שתי המצוות של עבד עברי ושל נערה עבריה יכתוב קודם לכל שאר הדינים.
וזה הוא פירוש הפסוק: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" כי מצינו פעמים רבות בלשון חז"ל שדרשו את התורה בדרך הזאת, שבכל פעם שנאמר דבר בלשון רבים זה מורה על ריבוי גדול, ואם נאמר "ואלה" הרי זה ממעט את הרבים לשנים בלבד, וכאן גם כן נאמר "משפטים" הרי רבים, אך הרבים הוגבלו על ידי המילה: "ואלה" הרי זה מורה על שנים, וציווה הקב"ה: "תשים לפניהם" ששני הדינים האלו יהיו לפני שאר הדינים. ולפי הפירוש הזה ירווח להבין את הקושיות שהקשנו על לשון הפסוק.
והסיבה שבגללה הקב"ה ציווה להקדים את שני הדינים האלו לשאר כל הדינים האמורים בפרשה היא, כי יש שוני גדול בין שני הדינים האלו לבין שאר כל הדינים. כי כל הציוויים האחרים שנאמרו בפרשה העוסקים בענייני בן אדם לחברו בנזקים ובפגיעות שעלולות לקרות, מדובר על מקרים בהם אדם תמים חף מכל פשע ניזוק ונפגע על ידי בן אדם אחר, והתורה מבארת כיצד יש לנהוג במקרה כזה שאדם קם לשגרת יומו וללא כל התראה נפגע אנושות על ידי מישהו אחר שרצה ברעתו.
כגון דין מקלל ומכה אביו ואימו שנאמרו בפרשה, שההורים הם אנשים טובים אך לרוע מזלם נולד להם בן עבריין. או דין, מי שהכה איש אחר, שבמקרה הזה מובן שהעבריין הוא האיש המכה והנרדף המסכן הוא האיש המוכה.או דיני איש שחבל ושבר את גופו או את ממונו של חברו, שבמקרים כאלו הטבע האנושי של כל אדם הוא לרחם על האיש התמים שללא כל אשמה הפך לטרף ולקורבן של איש רע ואכזר.
אך שני הדינים הראשונים האמורים בפרשה של עבד עברי ושל אמה עבריה הם שונים לגמרי, שדין עבד עברי הוא שאם אדם גנב כסף ונתפס על ידי בית דין ולא היה בידו מספיק כסף להחזיר את הגניבה, בית דין היו מוכרים אותו לעבדות ובתשלום שהתקבל תמורתו היו מחזירים את הגניבה.
והתורה ציוותה שהעבד לא יעבוד לעולם אלא ישתחרר מעבדותו בשנה השביעית, וכן ביארה את הזכויות האנושיות השמורות לו גם כאשר הוא עבד. וכן הדין השני של אמה עבריה, עוסק בהסדרת מעמדם של מכירת הילדים שהיה נהוג בזמנו,שבאותם ימים הורים שהתקשו בפרנסתם היו מוכרים את ילדיהם הצעירים לאנשים עשירים, והתורה הקדושה ציוותה שאם אדם מוכר את בתו לאיש אחר היא אינה עובדת אצלו לעולם. אלא מיד כשהיא תגיע לגיל בגרות או שיגיעו שנת השמיטה או היובל היא תצא לחופשי, והתורה חידשה דינים נוספים שמבטיחים את עתידה הטוב של אותה ילדה שנמכרה לאיש זר.
ובשני המקרים האלו אנו רואים כי האנשים עליהם התורה מדברת הם הביאו את עצמם אל המקרה בו הם נמצאים, העבד פשע וגנב ובגלל מעשיו הרעים הוא הפך להיות עבד, ומי שרואה אותו יכול להגיד הוא אשם בזה למה שאני ארחם עליו ואדאג לו, אם הוא היה דואג לעצמו ונזהר מלגנוב ולהיתפס גם אני הייתי דואג לו אבל עכשיו שהוא לא ריחם על עצמו גם אני איני צריך לרחם עליו. וכן בדין אמה עבריה שנמכרה, האדם יכול להגיד זה עניין פרטי שלה שהיא הגיעהממשפחת מצוקה והוריה היו צריכים למכור אותה, אני שילמתי עליה כסף מדוע שאני אצטרך לשחרר אותה ולדאוג לזכויותיה.
ואם כן אנחנו רואים כי המשותף לשני הדינים האלו והדבר המבדיל בינם לבין שאר דיני הפרשה, הוא ששני הדינים האלו מדברים על מקרה בו לא צריך לדאוג ולרחם על אדם תמים מכל פשע, אלא צריך לרחם ולדאוג לזכיותיהם של מי שמתוך בחירה הביאו את עצמם למצב הזה.
וטבע האדם הוא שלא לרחם על מי שגרם לעצמו להגיע למצב קשה, שהאדם מוכן לרחם על מי שנתפס בעיניו כמסכן חסר אונים שנפל קורבן למעשי אחרים, אבל אם האדם מעצמו לא נהג באחריות, איש לא רוצה לרחם עליו. ולכן הקב"ה הקדים את שני הדינים האלו לכל שאר הדינים האמורים בפרשה, ללמדנו שגם אם אנחנו נתקלים במצב בו אנחנו צריכים לרחם ולדאוג למי שביודעין הביא את עצמו למצב הקשה בו הוא נמצא, עדיין נרחם עליו ונדאג לו ככל יכולתנו.
ולכן הפרשה פותחת במילים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כמו שכתבנו לפני כן, כל מקום שנאמרה המילה "ואלה" זה בא בשביל למעט ולהגביל לשנים, והקב"ה ציווה את משה, את שני הדינים האלו של עבד עברי ושל אמה עבריה תשים לפני כל שאר הדינים האמורים בפרשה.