״עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר״ (מגילת אסתר ט יט)
והנה צריכים להבין, מדוע פורים שהוא יום קדוש שלא יתבטל גם לעתיד לבוא, הנס בו וההודאה על הנס, מחולקים לשנים. לערים הפרזות ולערים המוקפות חומה. נס הוא תמיד אחד ויחיד, ומה החילוק בנס פורים וההודאה בין ערים מוקפות חומה לערים שאינן מוקפות חומה.
ועוד צריך לדקדק ולהבין מלשון הפסוק ״עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת״ מדוע כפל בפסוק, היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות.
אלא צריכים לבאר יסוד גדול בעבודת ה׳, יש אדם שמאמין הוא בהקב״ה אמונה גדולה, אבל בוטח הוא גם בדברים גשמיים, בחומה שהיא מבצרת את עירו או בכלי המלחמה שיש לו או בעזרה מחבריו וידידיו ובני בריתו, שיעמדו איתו בשעת צרה.
והנה אלו שני סוגים של אמונה. אמונה שלמה ומוחלטת עם ביטחון גמור, הכח של אותו ביטחון גדול וחזק הוא אצל האדם וכך גם הישועה קרובה לבוא. וכאשר אדם בוטח בחומה ובמגן ובכל עזרה שמשער לעצמו, הישועה מושפעת עליו בצורה אחרת.
בימי מרדכי ואסתר אנשים שהיו מוקפים חומה בטחו בהגנתם, שיש להם חומה ומחסה. אבל אנשים שהיו בערי הפרזות, בערים רחוקות ובלי שום הגנה, והאמונה שלהם היתה שלמה עם הקב״ה, הישועה היתה במהרה. ולכן שמחת פורים מוקדמת בערי הפרזות לפני הערים המוקפות חומה.
והנה זהו יסוד גדול שצריך להיות חלק מהמהות של חיינו, שהאמונה צריכה להיות אמונה בשלמות ובתמימות עם הקב״ה. וגם אם האדם עובר וחווה זמנים קשים ותקופות מורכבות של הסתר פנים, צריך הוא לבטוח בהקב״ה ביטחון גמור.
ומצאנו ברבותנו שני סוגים של קדושי עליון בתפיסות, והבנות שונות בענין הביטחון בהקב״ה בשעות צרה.
הגמרא מספרת (תענית כ״א.) על נחום איש גם זו, שנגזרה גזרת כליה על עם ישראל ושלחו את נחום איש גם זו עם דורון של אבנים טובות למלך, לבטל את הגזירה. בעלי האכסניה שבה התארח גנבו את האבנים טובות, ושמו בתוך התיבה חול. כשהגיע עם הדורון למלך, המלך כעס והורה להוציאו להורג. נחום איש גם זו מיד אמר, גם זו לטובה.
הגמרא ממשיכה ומבארת, שבסוף נעשה נס ואותו עפר היה כחיצים במלחמה. אם כך, דרכו של נחום איש גם זו, גם את הרעה ראה כטובה גמורה, בלי שום שאלות או חששות כלפי שמים.
והנה תלמידו של נחום איש גם זו, רבי עקיבא. הגמרא מספרת (ברכות ס.) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא. אמר, כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו, לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה.
רבי עקיבא הלך בדרך. הגיע לעיר וביקש ללון בעיר, דחו אותו אנשי העיר. המשיך מחוץ לעיר, היה איתו נר, תרנגול וחמור. באה הרוח וכיבתה את הנר. בא חתול וטרף את התרנגול ובא אריה וטרף את החמור. עמד רבי עקיבא ואמר, כל מאן דעביר רחמנא לטב עביד.
והנה דרגת נחום איש גם זו היא הדרגה הגבוהה ביותר, שהרע הוא רואה אותו כטוב ואין בו שום רע, אלא הרעה היא גם טובה. ודרגת רבי עקיבא, שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, וגם אם עכשיו זה רע, בהמשך בדברים שיתפתחו אני אמשיך ואראה את הטוב של הקב״ה.
והנה כשנתעמק בנס שנעשה לנחום איש גם זו שהחול נהפך לחיצים נקשה, מדוע דווקא חול נהפך לחיצים.
דהנה כאשר האדם מגיע לאמונה וביטחון כנחום איש גם זו, שהרעה בשבילו היא גם טובה, מגיע הוא לשורש אברהם אבינו אשר אמר ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״ ובכח ההתבטלות והדבקות באברהם אבינו שגילה את אלוהותו וחי את הרע כטוב, הגיע נחום איש גם זו לדרגה שהחול שלו נהיה כחיצים שהיו במלחמת אברהם אבינו עם חמשת המלכים.
וכשנתבונן במעשה ברבי עקיבא, תלמידו של נחום איש גם זו, לומדים אנו יסוד גדול. שגם אם אדם לא במעלה של נחום איש גם זו שרואה את הרע כטוב, ועובר משברים והתמודדויות ושאלות קשות בחייו, כרבי עקיבא שמגיע לעיר ודוחים ומגרשים אותו.
ועל מה ולמה כל הצער הזה והביזיון. ואף כאשר מגורש מן העיר הנר נכבה לו, שהנר מסמן על הראיה, על השכל, על החכמה, על הבינה וההבנה. שפתאום עומד האדם בתקופות ובזמנים שאינו מבין על מה ולמה נמצא הוא בהסתר פנים ובחוסר הבנה וידיעה. ורבי עקיבא מלמדנו, שגם אם אתה נמצא בזמן כזה של הסתרת פנים גדולה וחוסר הבנה על מה שנעשה איתך בחיים, וחוסר ידיעה על העתיד, תהיה עם ביטחון בהקב״ה שגם זו לטובה.
הקב״ה מנהל את עולמו בחסד וברחמים, ודברים שהם לטובתך מתפתחים ויתפתחו ואתה לא מבין איך ומה. וכן כאשר החתול טרף את התרנגול, רבי עקיבא מצטער, איך אני אתעורר בבוקר.
התרנגול מסמן את הקו המבדיל בין האור לבין החושך, בין האור לבין הלילה. וכך כאשר האדם מטשטשים לו הגבולות וההבנות מה שלו ומה לא שלו, מה חלקו ומה נלקח ממנו, רבי עקיבא מלמד אותנו גם אם עכשיו הטשטשו הגבולות, נראה לך שאיבדת את חלקך, נראה לך שנלקח ממך שלך, דע לך שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. וכך בחמור של רבי עקיבא שנטרף על ידי האריה. חמור מסמן את החומריות של האדם. הפרנסה, העבודה, הממון. ולפעמים פתאום האדם מגיע לזמנים שמרגיש ורואה שממונו נלקח ממנו, פרנסתו נטרפה לו. רבי עקיבא מלמד אותנו יסוד גדול, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.
אתה נמצא במצב מתפתח, שמשהו גדול וטוב נבנה ומתחיל להיות מושפע כלפיך. וצריך האדם לחיות בידיעה ברורה, האדם רואה את חייו את ההבנות על דברים, על פי שכלו, ששכלו מורכב מהרבה רובדים והבנתו היא מעורבת עם ״אדם קרוב אצל עצמו״.
ונפש האדם תמיד נמצאת בפחד מהבלתי נודע, מפחדים שאין להם שום בסיס. על האדם לדעת שהשפעה המושפעת על האדם מהשמים, היא השפעה שונה ויורדת בצורה אחרת ובצורה שונה ממה שאדם חושב. וכך יוצא שהאדם אוטם וחותם וסותם את השערים של הברכה, שמשם הברכה צריכה להגיע אליו ונשאר הוא עם כלים שבורים, שעבר זמנם. ומצפה ומייחל ומתפלל על דבר שברכה גדולה ממקומות אחרים, צריכה לחול עליו.
וזה מה שמלמד אותנו רבי עקיבא, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. תדע ותחזק בעצמך להאמין, שמשהו גדול וטוב מתפתח ומגיע אליך וכל החומות שאתה בונה סביבך, מעכבים הם את הישועה והברכה האמיתית לרדת לאדם.
וכך היה בימי הפורים. מי שסמך על ביטחון חיצוני, הישועה התעכבה. ומי שחי באמונה שלמה וביטחון על הקב״ה בלבד, הישועה היתה קרובה לבוא.
ויסוד גדול מצאנו בגמרא על רבי חנינא בן דוסא (ברכות לג.) תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד (נחש) והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
הנה גבי חנינא בן דוסא, היה בעל ביטחון עצום בהקב״ה. כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב של חרובים. רבי חנינא בן דוסא חי בלא תחבולות ובלא ביטחון חיצוני, וכאשר כל בני העיר פחדו וחיפשו גבולות והגנה מהערוד, רבי חנינא בן דוסא עם אמונתו התמימה ובלי שום הגנה, הלך ושם את רגלו בחור הערוד.
וכבר ביארו רבותינו הקדושים, שבעצם מעשה האמונה, בורא האדם מלאך העומד לימינו ומגן ומסייע בעדו.
ודעת מור זקני ״אביר יעקב״ זצוק״ל, שבמעשה האמונה אדם פותח שערים בשמים, וההשפעה מהשמים משתנית כלפיו. והם שתי תפיסות ברבותינו הקדושים, האם במעשה האמונה נברא מלאך העומד לימינו לסייעו או שמשנה מערכות רקיע מן השמים, ההשפעה יורדת בצורה אחרת כלפיו.
הנה אנו עומדים בצאת יום מקודש, שרבותינו אמרו על היום הקדוש הזה שלא יתבטל לעולם. ולוקחים כוחות מיום הפורים וממשיכים במסע הגדול ובהכנה לביאת משיח צדקנו.
הימים ימי גאולה. או בדרך של אחישנה ואז הגאולה תהיה ברחמים, או בעיתה שהמסע והבירורים עוד קשים.
הימים הבאים עד ליל הסדר, הם ימים שיש בהם כח גדול להגיע למעלה. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ובליל הסדר יש רושם גדול וכח גדול בשמים לגאולה עלינו.
להשתדל להלחם למחיית עמלק שבתוכנו וסביבנו, במחיית הספקות ובהגדלת ובהרחבת הדעת ובאמונה תמימה בהקב״ה.
״וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה׳״
נזכה לעלות ולהתעלות ונזכה לגאולה שלמה.
בתפילה וציפיה לישועה
ע״ה יאשיהו יוסף. נכתב ביום רביעי ט״ו אדר תשפ״ו