״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ.״ •
ורבנו ה״אור החיים״ זצוק״ל ביאר, יש לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפיקדון הוא אדון העולם, אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור. דכתיב (דברים ד ט): ״וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד״ כשיבוא לתבוע פקדונו מכל אחד, ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת. כי כל בחינות אלו, ישנם מצויות בעוברי עבירה.
והנה נבאר דברי רבנו זצוק״ל, ועלינו לדעת שכל התורות של רבנו זצוק״ל וכן תורות של קדושי עם ישראל, הם זיכוך הנפש והם כח של דין ודברים עם הקב״ה, ללמד סנגוריה על עם ישראל ולהשתיק את הס״מ שבא לקטרג ולהזיק לאדם. ובתוך התורות האלו יש דין ודברים רוחני, וכן דין ודברים שנשמת הצדיקים כה״אור החיים״ הקדוש וכ״אביר יעקב״ וכרב המוסמך רבנו יאשיהו פינטו זצוק״ל למתק את הדינים ולעצור את כח הרע בעולם.
והנה נבאר הדברים, יש דין בגמרא של ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ – אדם שהלך לבית חבירו וישב בביתו, ובדעתו לבקש ממנו, לשאול ממנו חפץ מסויים. ולפני שביקש להשאיל את החפץ, ביקש מבעל הבית – בעל החפץ, דבר מסויים אחר, ובעל הבית נתן לו. ואחרי שביקש חפץ מסויים וקיבל מבעל הבית, שאל ממנו את החפץ שרצה בהשאלה, וקיבל והלך עם החפץ, והחפץ ניזוק. יש דין בגמרא שנקרא ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ ומכוח דין זה, פטור השואל מלשלם על החפץ ששאל וניזוק.
והנה רבנו מקשה קושיה, הנה הקב״ה השאיל לנו חפץ, שזה הנשמה. אבל הקב״ה נתן לנו חיים, בריאות ועוד בקשות רבות שביקשנו ומבקשים ממנו. והנה באמת הנשמה היא כפיקדון המופקד, אבל יש עדיין ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ חיים, בריאות ופרנסה שהקב״ה נותן לנו רגע רגע, ואז ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״.
והנה בדרך, במרוצת החיים, הנפש של האדם בבחינת נגנבת או נשברת או נשבית או מתה, כאדם שנפשו ממש נגנבה על ידי חטאים או נשבית, הלכה בשבי ממעשים רעים או נשברה או מתה ממש. האם האדם יהיה פטור בשמים מדין ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״.
וממשיך רבנו, וזה דין הגמרא (בבא מציעא צז) אפילו אמר לו חבירו השקני מים, ושאל ממנו חפצו, הרי זה שאילה בבעלים, והוא הדין בכל השומרים. והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים, ומתעסק בצרכי האדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם, מחדש בכל יום מעשה בראשית. לזה יקרא בעליו עמו מתחילה ועד סוף, והרי שומרי הנפשות פטורים, הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה, ע״כ.
והנה תורה זו של רבנו היא טענה כלפי שמים, שידונו את האדם עם כל מעשיו לרחמים, ושלא יתבע על פגיעת האדם בפיקדון שהוא הנשמה הטהורה, אם פגם בה והיא נגנבה או נשבתה או ח״ו נתחייב כרת, ונכרתה הנפש ההיא.
הנה העולם שאנו חיים בו והורגלנו בו, האדם בונה טבעים, ושורש הנתבעים הם בראשו. וראש האדם בנוי מעולמות על עולמות, ושכבות על שכבות, והשכל מחולק בין הראש, שגם שם יש שכל שהוא שכל טהור, שהוא מקודש, ויש שכל שנקנה על ידי למידה ומיומנות של החיים. ואת התורה והאמונה צריכים ללמוד ולחיות, על פי שכל התורה, והוא בגדר השכל הנעלם מכל רעיון.
וכך השכל נמצא בראש האדם שם ביותר מכל מקום אחר, ומשם יש שכל אף בלב האדם, בכמות פחותה מן הראש. וכמו שאומר ה״אבן עזרא״ שיש שכל בלב האדם, והאדם יודע בשכל שיש בליבו את האמת של כל דבר, וזה עמוק נמצא בשכל שבלב.
וכן יש שכל במעיו של האדם, שהמעיים של האדם יש להם שכל בתוך כל המבנה של השכל. לכן אכילה לא כשרה מטמטמת את דעתו של האדם, כי כוחה הוא כמו מחשבה רעה שפוגמת באדם, כך אכילה לא כשרה פוגמת בדעתו של האדם. וכן גדולה לגימה שמקרבת, כי האכילה מקרבת את הדעת.
וכך מצאנו במור זקני בבא סאלי וכן בבא מאיר זצוק״ל, כאשר גדולי ישראל היו באים אצלם, היו מדברים דברים נשגבים ועושים סעודה לכבודם, והיו אומרים ״סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה״. יש באכילה כח לשכל של האדם.
והנה המלחמה היא ליישר את הדעת, את השכל הנעלם מכל רעיון שישלוט על האדם, ולא שכל שמביא לגניבת הנשמה או לשביה או לכריתתה מן העולם. ואם כן רבנו מקשה, נפטור את האדם מדין ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ וכך ינצל האדם על פגם שפגם או השחית את הנשמה.
ורבנו מתרץ שני תרוצים, והנה נבאר תירוץ ראשון.
הנה הגמרא (בבא מציעא צד) אם מתנה בעל הפיקדון על השומר חינם להיות חייב כשואל. והטעם, שכל תנאי שבממון קיים. והנה על פי דברי רבנו, מבואר על פי דברי הגמרא שבעניני ממון, כל תנאי שמתנים לפני עשיית הדבר, שריר בריר וקיים. ואפילו אם היתנו תנאי שהוא לא נראה הגיוני ולא שכלי ולא מסחרי, התנאי קיים.
והנה הקב״ה בעל הפיקדון, נתן את הפיקדון ואפילו ש״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ התנה לפני נתינת הפיקדון שהאדם חייב, גם אם ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ ואז תנאי בממון קיים. וכל אדם לפני שקיבל את הנשמה, הקב״ה משביעו תהיה צדיק ואל תהיה רשע, ומשביעו על קיום המצוות.
והנה זה תנאי, והתנאי חזק הוא אפילו ש״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ מחוייב הוא על כל נזק. וכך יורדת הטענה להיפטר בדין, מדין ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״.
והנה עלינו להיות זהירים ביותר, ולאסוף את כל השברים ואת כל הטבעים הרעים שהם שופטים מקטנות, או הרגלים פגומים שהם נהיו חלק מעצם האדם. והעבודה של האדם להכיר בטעויותיו ולהתחיל מיד מלחמה קשה בתוך דעתו, לדעת שיש את התורה הקדושה שהיא הנותנת לנו כח לעשות חיל והיא דרך הישר.
אבל שׂאור שבעיסה ושיעבוד גלויות וטבעים שנבנו בדעתנו דרך הראש, הלב והמעיים, התרגלו לעולמות אחרים מהתורה ומדרך הישר. ועצם הידיעה מתחיל האדם להבין, ואז לדחוק את הטבעים שמגיעים בצורה של דרך חיים ובניה של תפיסה וראיה לא נכונה. והדברים מושרשים מקטנות וכן מירושה מאבותיו, וכן השפעות שנהיו חלק מכל תפיסת עולמו.
והאדם חי בעולם של שקר, בכסות של אמת, ומוצא את כל ההיתרים לעצמו. וכאשר דבר לא מסתדר לו בצורה ובדרך שחפץ, כל הכוחות שהטביע בנפשו עומדים בזעזוע, וכולם מתאספים ומתאחדים, ומרגיש עצבות, כעס ומירמור, כי אלו הדברים שהורגל בהם והם ממש חייו.
אבל כאשר מסמן האדם את ידיעותיו במה טועה ובמה דרכיו אינם ישרים ונכונים, ומזכך את עצמו בקבלות חזקות ובדבקות בתורה הקדושה, ובגבולות שמגביל את עצמו ועושה תשובה אמיתית, וחוזר ומקבל ומחנך את עצמו עם יסודות חזקים, לאט לאט דוחה ובונה עולם חדש. וכך כל תפיסתו וכל הוויתו נהיים אחרים, ״וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ״ המציאות שלו חדשה.
וכך נמצא האדם בהחלטה או להמשיך את חייו כפי שהם, והקטנות שגדל בה גדלה עם כל הפגמים והטעויות שלמד וגדל ואסף בימי חייו. או שדוחק את כל עברו הפגום, ומשאיר את הטוב שבו ובונה עולם חדש. וככל שאדם צעיר בימים, הדבר קל יותר. וככל שמשריש את דרכו, הדבר קשה ביותר.
וידע האדם, שאין מי שיכול לעזור לו יותר ממה שהוא יכול לעזור לעצמו. כי אף אדם לא יודע איך הפנים שלך. אתה יודע יותר מכל אדם. אתה צריך רק להדליק את האור הגדול על הדברים שאתה חי בהם בצורה לא נכונה, לזהות את הדברים, להבין את הטעות, לקחת את האמת ולבנות עולם חדש. משום שיש לנו תנאי שקיבלנו את הפיקדון שהיא הנשמה, ושום תירוץ לא יפטור לך את הטעויות.
וכך אלעזר בן דורדיא, ניסה בכל דרך להאשים את ההרים, את כל דבר אפשרי, משום שזו היתה הדרך שלו שהתרגל אליה, וחשב שיפטר בכח החינוך של ההורים והטבעים. אבל שום דבר לא יכול לפטור את האדם מן הדין, ועל האדם לשלם על מעשיו. וגם אדם שיושב ולומד תורה, אם לא מתנהג בצורה הראויה ודוחק את הטבעים, לא יעלה בידו כלום לדין, וכוחו נהיה שותף לס״מ.
והנה מור זקננו ״אביר יעקב״ זצוק״ל מבאר את הפסוקים, בספרו הקדוש ״פיתוחי חותם״: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי; הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ; כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ; כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וכו וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״ ע״כ.
וזה לשון רבנו, אפשר לרמוז הפסוקים על יצר הטוב. שיצר הטוב בראו הקב״ה להנאתו ולטובתו של האדם, להורות לו דרך ישרה בעולם הזה, כדי לזכות בה לעולם הבא. וחייב אדם לשמוע לו, כמו שאמר שלמה המלך ע״ה (קהלת ד, י״ג): ״טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד״.
והנה נבאר הדברים ,הקב״ה נתן לנו את יצר הטוב, שהוא המלאך שהקב״ה שלח לפני האדם לשומרו בדרך, שאלו החיים של האדם, שהם הדרך שכל אחד הולך בהם. ועלינו לשמוע לקול היצר הטוב, שהוא עוזר לאדם לילך בדרך טובה. והקב״ה מזהיר אותנו לשמוע בקול היצר הטוב, המלאך הטוב, כי רק הוא העוזר לאדם ושם השם בקירבו.
הכח של מי ששומע והולך בדרך טובה, בעצת היצר הטוב, גדולה היא, השם בקרבו. ואם טועה האדם והולך אחרי יצר הרע, מאבד את כל עולמו, וכו׳. ורק על ידי ההליכה בדרך הטובה שהיא עצת היצר הטוב, יגיע האדם לעולם שכולו טוב.
וחייב האדם לשמוע ליצר הטוב, וכמו שאמר שלמה בקהלת ״טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם״ דהנה עוד שאדם ילד, שם הטבעים הרעים שבאים על ידי היצר הרע, נכנסים בו. והאדם רק גדל עם הטבעים הרעים שבו. ואם מקטנות שומר את עצמו ונלחם ביצרו, הוא גדול מן המלך הכסיל, שהוא יצר הרע.
ולמה נקרא מלך, כי כולם שומעים לו ליצר הרע, ולכן נקרא גם כסיל, כי דרכיו רעים הם ודברי כסלות הם דרכיו.
וממשיך רבנו, ואם אדם ישמע לעצתו, מה טוב. ואם לא ישמע, ברוח יברח ויניחנו בידי יצר הרע.
והנה כשאדם שומע לעצת יצר הטוב, הקב״ה סועדו ועוזרו, דהבא להיטהר מסייעים אותו. ועל כל דבר שיצר הרע מסיתו, הקב״ה ויצר הטוב מסייעים אותו שלא יחטא. לפי שמאורעות העולם הזה רבים, ובן אדם מתקנא בעושי רעה, לפי שרואה בני אדם מתפארים במלבושים נאים, ובתענוגות, מאכלות ומשתאות, והכל למלאת תאות יצר הרע.
ועל זה הזהיר דוד המלך ע״ה ״לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה״ כי מינים מינים יש ברשעים. יש שרוצים למשול בחבריהם, להיות מוכנעים תחת ידם. ויש שתאותם במאכלות ומשתאות, ואינם חוששים למצות ה׳. ויש שפרוצים בעריות, ויש בעלי לשון הרע ומלשינים ורמאים בדבריהם ובמשאם ובמתנם, ויש רכילים ומסיגי גבול.
וכיון שבן אדם רואה רשעים עושים מעשים רעים ומצליחים, כמו שנאמר (ירמיה יב א) ״דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה״ יצר הרע מסיתו לעשות כמותם. לפיכך דוד המלך ע״ה הזהיר: ״אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים״ בשום אופן, ואל תקנא בהצלחתם ״כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן״ ע״כ.
הנה רבנו מבאר, דכאשר האדם שומע ליצר הטוב, הקב״ה עימו ומסייע לו, הבא לטהר מסייעין אותו. אבל אדם צריך להיזהר ביותר מקנאה בעושי רע, כי הקנאה מאבדת את כל דעתו האמיתית של האדם. האדם רואה אדם מצליח, ופה כל ההשתדלות שלו בכל עניין, מתחילה משורש הקנאה.
עובד בכדי להיות כמו חברו ואף יותר ממנו, אינו עובד כי חושב להצליח במעשיו. עיקר השתדלותו מונעת מקנאה, וכך יוצא שהשורש שכל מה שאדם עובד ועושה בא מקנאה ולא משורש נכון ואמיתי ולא משורש נשמתו, הכל בנוי על קנאה, היסודות של כל המעשים שלו הם מקנאה.
וכך מונה רבנו כמה יסודות מסוכנים לחיי האדם.
א. אדם שרוצה לשלוט על אחרים, זה השורש שלו, זה כל מה שמניע את האדם. לשלוט על העולם שהכל יהיה על פי מחשבתו ודרכיו ונהיה חולה ורודף אחרי היצר לשלוט על אחרים, וכל התכלית שלו זו היא שליטה על אחרים שיהיו תחתיו.
יצר שני שמונה רבנו זה האדם שתכלית חייו זה תאווה של אכילה ושתיה ומשתאות. ודבר שלישי פרוצים בעריות.
דבר רביעי בעלי לשון הרע ומלשינים ורמאים בדברים ובמשא ומתן, ויש רכילים ומשיגים גבול וכו׳ וכאשר האדם רואה דברים אלו אצל אחרים, נכנסת בו הקנאה.
והקנאה מגיעה בצורות שונות, לפעמים האדם חושב שישיג דברים לטוב, והיצר מפתה אותו למצות, שיעשה מכח דברים אלו. אך כאשר האדם נופל בדברים קשים אלו, מאבד את עולמו ונופל בידי היצר הרע ונהיה מרכבה לס״מ.
והנה עלינו בזמן הזה שכל הכוחות הקשים והרעים נאספו להילחם מלחמה קשה בדברים קשים, והקנאה היא הכח שגובר ודרכו נכנס לאדם כוחות קשים לשלוט על אחרים, גם בכל הצדיקים שבעולם, שזה לטובת התורה, לטובת הכלל וכך בכל דבר ודבר שמנה רבנו, ואז האדם מאבד את המלאך הטוב שהוא היצר הטוב, ונופל בידי המלאך הרע שהוא יצר הרע, שמוליכו לאחריותו.
והנה דבקות בהקב״ה וידיעה ברורה שצריך להילחם, לדחוק את כל הטבעים הטבועים בו, מלחמה יום יומית וידיעה שאין עצה ואין תבונה כנגד ה׳. לא בעליו עמו ולא שום עצה, זו היא תחילת הדרך להגיע למקום שבו ישכון אור.
באהבה רבה,
ובתפילה להקב״ה שיורנו את הדרך הנכונה, ויצילנו מן הטועים.
ע״ה יאשיהו יוסף. נכתב ביום שלישי כ״ג בשבט תשפ״ו