בסלוניקי חי יהודי עשיר, שרוחו היתה גסה עליו מאד, עד שגם בני ביתו לא יכלו לסבול את גאותו. בביתו היה סופר חכם שניהל את כל חשבונותיו בחריצות וביושר, ודחק הפרנסה אלצו לסבול בדומיה את שגיונותיו של אדונו. האיש הכריח לחלץ לו את נעליו כדרך העבדים ולנופף עליו במניפה בימי הקיץ החמים. ובסוף החודש היה מעניק לו את שכרו בבוז.
ביום שרב אחד, עלה בדעתו של האדון הגאה לשגר את סופרו אל המעין, למלא כד במים צוננים ולרחוץ את רגלי אדוניו… לא אמר הסופר דבר, כבש את כלימתו והלך. תור ארוך השתרך לפני המעין, והוא התקדם לאיטו. לבסוף מלא את כדו ושב לאדוניו. נתן עליו הלה בקולו, מדוע התמהמה בדרך, הרים עליו יד וסתר על לחיו. בכך גדש את הסאה.
הרים הסופר את הכד ונפצו על ראש אדוניו, והמים זלגו על ראשו והתערבו בדמו, נטפו על בגדיו ועל שטרותיו.
זעק הגביר חמס, וצוה למשרתיו לאסור את הסופר המתמרד. יצא רץ בהול להביא את הרופא, והוא חבש את ראשו של הגביר במשחות וברטיות. ואת הסופר הוליכו למושל העיר להשפט בפניו.
כשהגיעו ללשכת המושל, לא יכול היה להתפנות אליהם, כי עסוק היה בחקירת ערבי אחד, שסוחר מרגליות האשימו בגניבת מרגלית יקרת ערך. הערבי הכחיש זאת נמרצות, ובחפוש מדוקדק לא נמצא דבר. עמד המושל ופטרו מחוסר ראיות, אבל הסופר, שעמד שם והאזין לתביעת הסוחר, נוכח בצדקתו.
מהר וכתב דבר מה בפתק, קרא לאחד מעבדי המושל ואמר לו: "תן את הפתק לאדונך!"
הציץ המושל בפתק, הרים את גבותיו בתמיהה וחיוך הזדקר בקצות שפתיו. פנה אל הערבי ואמר לו: "אתה טוען כי חף אתה מפשע, ואך עלילת שוא טפלו עליך. בחפוש על גופך ובבגדיך לא נמצא דבר. אבל מבקש הייתי שיוסר כל ספק מליבות כלם. התסכים לתת יד להסרת הספק?""ודאי!" קרא הערבי.
"ובכן, לא נותר בידינו אלא לבדוק אם בלעת את המרגלית. ודאי תסכים שנקחך לבית החולים, שם יבצעו ניתוח בבטנך לראות אם נמצא שם המרגלית. אם ימצאו את המרגלית – היא תחזר לבעליה, ואתה – דייך בצער הניתוח. רק את מחירו תשלם שאתה גרמת לכל זאת. אבל אם המרגלית לא תמצא, יאלץ הסוחר לשאת בכל הוצאות הניתוח והריפוי, עד להחלמתך". חורו פניו של הערבי, והתחנן שלא ינתחוהו.
"מדוע?" רעם קולו של השופט, "ננתח ויבואר הענין!"
החל הערבי לרעד והודה בגניבה. אף הראה היכן טמן את המרגלית, בקפל נסתר שבבגדיו. מיד הושבה המרגלית לבעליה, והערבי נידון למאסר ולמלקות. עתה קרא המושל לסופר והודה לו בחם על עצתו המחכמת, אחר שאלו לסיבת בואו.
אמר הסופר: "הובאתי על כרחי להשפט לפניך משפט צדק".
תמה המושל, ובני הסוחר באו וסחו את אשר עשה לאביהם, מעבידו. "מה בפיך?" שאל המושל.
והסופר פתח פיו וספר על מסכת היסורים וההשפלות שעבר. "שקר", קראו הבנים, "עלילה זדונית ומרושעת היא!"
"תן לי זמן שלושה ימים", אמר הסופר "ואביא עדים. ואם לא, אענש בכפלים- על הכאת מעבידי, ועל העלילה שטפלתי עליו".
ראה המושל את חכמתו והסכים לדבריו כשהוא תוהה בליבו מהיכן ימציא לו עדים. שבו הבנים אל אביהם ונשאלו מה עונש קבל הסופר. אמרו: "נשא חן בעיני המושל. ספר שהתעללת בו ואמר כי יביא עדים".
"מאין ישיג עדים?" גחך העשיר, "הן בעוד שלושה ימים אתיצב בעצמי לפני המושל, וככל אשר אומר לו יעשה!" למחרת היום, בא הסופר אל בני העשיר וידבר עמם דברים היוצאים מן הלב. אמר: "איך הכחשתם בפני המושל את גאותו של אביכם, את השתררותו עלי ואת התעללותו בי?"
ענו ואמרו: "אמת בפיך ומי כמונו סובלים משחצנותו ומרודנותו אבל אבינו הוא ואיך נוכל להעיד כנגדו?"
משך בכתפיו והלך.
ביום השלישי בא העשיר לפני המושל בכדי למצות את הדין עם עבדו הסורר אשר נפץ כד על ראשו של אדונו.
"ואתה מה בפיך?" שאל המושל את הסופר. "הבאתי את עדי" אמר הלה והצביע על שנים שהיו עמו. "מיהם?" תמה העשיר. "מעולם לא ראיתים".
"ודאי", אשר הסופר, "אבל שלשום שוחחתי עם בני מעבידי אשר הודו ברשע אביהם כלפי. שנים אלו האזינו לכל שמעו כל מילה והעלוה על הכתב!"
מסרו השנים את עדותם ופני העשיר חפו. נוכח המושל בחכמת הסופר ומנהו ליועצו. מצבו של העשיר הלך והדרדר עד שנאלץ לעבור לעיר אחרת ומת מר נפש וחסר כל והוא שאמר החכם מכל אדם "גאות אדם תשפילנו".
