בזכות איזו מצוה זכה רבי עקיבא להגיע לדרגתו
את היסוד הגדול הזה נוכל ללמוד מאחת הדמויות הגדולות ביותר בהיסטורית העם היהודי, הוא התנא הקדוש רבי עקיבא, שהיה ראש תורה שבעל פה וגדול התנאים. כידוע לכל, רבי עקיבא בתחילת דרכו היה עם הארץ גמור, ואפילו היה שונא תלמידי חכמים שנאה עזה, וכנגד כל הסיכויים והציפיות הוא הפך להיות תלמיד חכם עצום שהיה רבם של רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ועוד מהתנאים הקדושים.
ולכאורה דרך התקרבותו של רבי עקיבא ללימוד התורה והדבר שיהפוך אותו להיות גדול הדור, היה צריך להיות מפגש עם רבי גדול שישפיע עליו וימשוך את ליבו ללימוד התורה. אך חז"ל מספרים לנו כי דרכו של רבי עקיבא להיות גדול הדורות, הייתה שונה לגמרי.
רבי עקיבא היה רועה צאן, ובתו של אחד מעשירי ארץ ישראל של אותו דור, כלבא שבוע, רצתה לקחת את רבי עקיבא לחתן למרות היותו עם הארץ גמור, אך התנתה אתו שהוא ילך ללמוד תורה, ואכן הוא הבטיח לה והיא נישאה לו. כלבא שבוע כעס על בתו שלקחה חתן פשוט, וניתק כל קשר עם רבי עקיבא ובתו, והם רעבו ללחם. רבי עקיבא היה נוהג להגיע אל אבן גדולה שהיתה מונחת תדיר במקום מסוים, והוא ראה שהאבן חקוקה ונפער בה פתח גדול. שאל רבי עקיבא: מי עשה את הפתח שבאבן, והשיבו לו שטיפות המים הקטנות שנטפו על האבן במשך זמן רב, הם יצרו את הפתח באבן. כששמע זאת אמר רבי עקיבא: אם המים עשו חור באבן הקשה, בוודאי שהתורה תכנס אל ליבי שהוא בוודאי יותר רך מהאבן. ואז פנה רבי עקיבא ללמוד תורה והפך לגדול הדור.
ובוודאי שהיתה סיבה מדוע גדול החוזרים בתשובה בכל הדורות חזר בתשובה דווקא בדרך זאת, ולא לחינם סיבב הקב"ה שדווקא בדרך זו התקרב רבי עקיבא לתורה וזכה להגיע למעלותיו האלוקיות.
כי הנה מצינו הקשר נוסף מדהים ותמוה באותה מידה, בין רבי עקיבא למים, שחז"ל מספרים (עירובין כא, ב), שבסוף ימיו, היה רבי עקיבא בבית האסורים לאחר שנתפס על ידי השלטונות באשמת לימוד תורה לרבים, ותלמידו רבי יהושע היה נוהג מידי יום להביא לו אל בית הסוהר לחם למאכל ושני כדי מים, אחד לשתייה והשני לנטילת ידיים. יום אחד קרה ששומר בית האסורים שפך כד מים אחד, והגיע אל רבי עקיבא רק כד מים אחד. רבי עקיבא היה צריך להחליט האם להשתמש בו לנטילת ידיים או לשתיית מים. לכאורה רבי עקיבא היה אמור להשתמש במים לשתיה שהוא היה בגיל מאה ותשע עשרה, ויום ללא שתיה היה אמור לסכן את חייו, אך רבי עקיבא בחר שלא לשתות מים וליטול את ידיו במים. כששמעו זאת חז"ל שיבחו את רבי עקיבא ואמרו: "מה בזקנותו כך, בילדותו על אחת כמה וכמה", כלומר, אם רבי עקיבא הקפיד על נטילת ידים במסירות נפש בזקנותו למרות חולשתו הגדולה, בצעירותו על אחת כמה וכמה שהקפיד על כך.
והנה שבח זה לא מסתדר לכאורה עם העובדה שאנחנו יודעים על ימי צעירותו של רבי עקיבא, שהוא עם הארץ ושונא תלמידי חכמים, ואם כן כיצד שיבחו אותו חכמים ואמרו שגם בצעירותו הוא הקפיד על נטילת ידיים.
התעקשות על מצוה אחת הביאה את רבי עקיבא להיות גדול הדור
אלא מוכרחים אנחנו לומר, שבאמת אף על פי שרבי עקיבא היה עם הארץ גמור, ולא ידע אפילו קרוא וכתוב, והשנאה לתלמידי חכמים כבשה את כל לבו, מכל מקום היתה מצוה אחת שהוא לא וויתר עליה והקפיד לקיימה במסירות נפש עוד מהיותו ילד צעיר, והיא מצות נטילת ידיים. ולכך אמרו חז"ל שאפילו בצעירותו של רבי עקיבא, מסר נפש על קיום מצות נטילת ידיים. ועל פי זה מובן מדוע רבי עקיבא התקרב להקב"ה וללימוד התורה דווקא על ידי מים, כי בוודאי זכות מצות נטילת ידיים שרבי עקיבא מסר עליה נפש, היא זאת שזיכתה אותו להיות גדול הדור, ומסיבה זו, באחת הפעמים שחיפש מים לנטילת ידים ומצא אותם, ראה את המים שנוטפות על האבן וחקקו בו חור, ומתוך כך קיבל רבי עקיבא את הרצון והאומץ להתחיל במסע הלימוד.
מזה כל אדם יכול ללמוד, שאפילו אם הוא מרוחק מהקב"ה מאוד, ואפילו אם הוא מרגיש בליבו שנאה לתלמידי חכמים, אם הוא מרגיש אהבה למצווה מסוימת וחיבור רגשי עליה, אל יאמר "מדוע אני אשקיע, הרי בין כך אני רחוק מהקב"ה ואינני מקפיד על שאר הדברים", אלא יקפיד בכל כוחו על אותה מצוה, והיא יכולה לגרום אצלו למהפך ולהביא אותו להיות הגדול ביותר בעם ישראל.
בזכות איזו מצוה זכה רבי עקיבא להגיע לדרגתו
את היסוד הגדול הזה נוכל ללמוד מאחת הדמויות הגדולות ביותר בהיסטורית העם היהודי, הוא התנא הקדוש רבי עקיבא, שהיה ראש תורה שבעל פה וגדול התנאים. כידוע לכל, רבי עקיבא בתחילת דרכו היה עם הארץ גמור, ואפילו היה שונא תלמידי חכמים שנאה עזה, וכנגד כל הסיכויים והציפיות הוא הפך להיות תלמיד חכם עצום שהיה רבם של רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ועוד מהתנאים הקדושים.
ולכאורה דרך התקרבותו של רבי עקיבא ללימוד התורה והדבר שיהפוך אותו להיות גדול הדור, היה צריך להיות מפגש עם רבי גדול שישפיע עליו וימשוך את ליבו ללימוד התורה. אך חז"ל מספרים לנו כי דרכו של רבי עקיבא להיות גדול הדורות, הייתה שונה לגמרי.
רבי עקיבא היה רועה צאן, ובתו של אחד מעשירי ארץ ישראל של אותו דור, כלבא שבוע, רצתה לקחת את רבי עקיבא לחתן למרות היותו עם הארץ גמור, אך התנתה אתו שהוא ילך ללמוד תורה, ואכן הוא הבטיח לה והיא נישאה לו. כלבא שבוע כעס על בתו שלקחה חתן פשוט, וניתק כל קשר עם רבי עקיבא ובתו, והם רעבו ללחם. רבי עקיבא היה נוהג להגיע אל אבן גדולה שהיתה מונחת תדיר במקום מסוים, והוא ראה שהאבן חקוקה ונפער בה פתח גדול. שאל רבי עקיבא: מי עשה את הפתח שבאבן, והשיבו לו שטיפות המים הקטנות שנטפו על האבן במשך זמן רב, הם יצרו את הפתח באבן. כששמע זאת אמר רבי עקיבא: אם המים עשו חור באבן הקשה, בוודאי שהתורה תכנס אל ליבי שהוא בוודאי יותר רך מהאבן. ואז פנה רבי עקיבא ללמוד תורה והפך לגדול הדור.
ובוודאי שהיתה סיבה מדוע גדול החוזרים בתשובה בכל הדורות חזר בתשובה דווקא בדרך זאת, ולא לחינם סיבב הקב"ה שדווקא בדרך זו התקרב רבי עקיבא לתורה וזכה להגיע למעלותיו האלוקיות.
כי הנה מצינו הקשר נוסף מדהים ותמוה באותה מידה, בין רבי עקיבא למים, שחז"ל מספרים (עירובין כא, ב), שבסוף ימיו, היה רבי עקיבא בבית האסורים לאחר שנתפס על ידי השלטונות באשמת לימוד תורה לרבים, ותלמידו רבי יהושע היה נוהג מידי יום להביא לו אל בית הסוהר לחם למאכל ושני כדי מים, אחד לשתייה והשני לנטילת ידיים. יום אחד קרה ששומר בית האסורים שפך כד מים אחד, והגיע אל רבי עקיבא רק כד מים אחד. רבי עקיבא היה צריך להחליט האם להשתמש בו לנטילת ידיים או לשתיית מים. לכאורה רבי עקיבא היה אמור להשתמש במים לשתיה שהוא היה בגיל מאה ותשע עשרה, ויום ללא שתיה היה אמור לסכן את חייו, אך רבי עקיבא בחר שלא לשתות מים וליטול את ידיו במים. כששמעו זאת חז"ל שיבחו את רבי עקיבא ואמרו: "מה בזקנותו כך, בילדותו על אחת כמה וכמה", כלומר, אם רבי עקיבא הקפיד על נטילת ידים במסירות נפש בזקנותו למרות חולשתו הגדולה, בצעירותו על אחת כמה וכמה שהקפיד על כך.
והנה שבח זה לא מסתדר לכאורה עם העובדה שאנחנו יודעים על ימי צעירותו של רבי עקיבא, שהוא עם הארץ ושונא תלמידי חכמים, ואם כן כיצד שיבחו אותו חכמים ואמרו שגם בצעירותו הוא הקפיד על נטילת ידיים.
התעקשות על מצוה אחת הביאה את רבי עקיבא להיות גדול הדור
אלא מוכרחים אנחנו לומר, שבאמת אף על פי שרבי עקיבא היה עם הארץ גמור, ולא ידע אפילו קרוא וכתוב, והשנאה לתלמידי חכמים כבשה את כל לבו, מכל מקום היתה מצוה אחת שהוא לא וויתר עליה והקפיד לקיימה במסירות נפש עוד מהיותו ילד צעיר, והיא מצות נטילת ידיים. ולכך אמרו חז"ל שאפילו בצעירותו של רבי עקיבא, מסר נפש על קיום מצות נטילת ידיים. ועל פי זה מובן מדוע רבי עקיבא התקרב להקב"ה וללימוד התורה דווקא על ידי מים, כי בוודאי זכות מצות נטילת ידיים שרבי עקיבא מסר עליה נפש, היא זאת שזיכתה אותו להיות גדול הדור, ומסיבה זו, באחת הפעמים שחיפש מים לנטילת ידים ומצא אותם, ראה את המים שנוטפות על האבן וחקקו בו חור, ומתוך כך קיבל רבי עקיבא את הרצון והאומץ להתחיל במסע הלימוד.
מזה כל אדם יכול ללמוד, שאפילו אם הוא מרוחק מהקב"ה מאוד, ואפילו אם הוא מרגיש בליבו שנאה לתלמידי חכמים, אם הוא מרגיש אהבה למצווה מסוימת וחיבור רגשי עליה, אל יאמר "מדוע אני אשקיע, הרי בין כך אני רחוק מהקב"ה ואינני מקפיד על שאר הדברים", אלא יקפיד בכל כוחו על אותה מצוה, והיא יכולה לגרום אצלו למהפך ולהביא אותו להיות הגדול ביותר בעם ישראל.
דבר תורה מיוחד מתוך דברי תורה שבכתב שיצא מתחת ידו של הרה״צ רבי יואל משה פינטו שליט״א, בנו בכורו וממשיך דרכו של כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט״א. יום רביעי כ״ד בשבט תשפ״ו
גם אם אתה מרגיש רשע תקיים כל מצוה שתזדמן לך
אחת מהטעויות הגדולות ביותר היא, שהאדם חושב לעצמו: אם עברתי בעבר עבירה חמורה, זה ישפיע אלי יותר מכל מצוה ומעשה טוב שאעשה בעתיד, וגם אם אקיים מצוות רבות הם כבר לא ישנו את האופי שלי, כי מצבי כבר אבוד ומה שעשיתי ילך איתי לעולמים, ושום מצוה שאעשה לא תשנה את צורת המבט של הקב"ה עלי. או למשל: אדם רוצה להיות תלמיד חכם, והוא חושב שהדבר היחיד שיעזור לו לדעת את התורה ולהתקדם בלימוד התורה, הוא לשבת וללמוד ככל היותר, ואילו התנהגותו בתחומים אחרים כגון שמירת העיניים, הקפדה בברכות, זהירות בענייני בין אדם לחברו, אינם קשורים להצלחתו בתורה.
מחשבות אלו הם טעות גמורה והם נובעות מכך שאת החיים הרגילים והגשמיים שלנו אנחנו רואים בדרך הזאת. בחיים הגשמים שהאדם חי, אין שום קשר בין תחום אחד בו הוא מתעסק לתחום אחר. אם יהיה איש משפחה מצטיין, זה לא אומר שהוא יהיה איש עסקים מצליח ויוכל להיות עשיר, אם הוא טוב בכתיבת ספרים ויודע להמציא עלילות מרתקות, זה לא אומר שהוא גם טוב בהתמודדות עם עלילות מעין אלו במציאות. כי בחיים הגשמיים, כל תחום הוא שונה ומובדל מחבירו לגמרי.
מה היא מטרת כל המצוות
אך החיים הרוחניים שהאדם חי, הם שונים לגמרי. כי בסופו של דבר מטרת כל המצוות שהאדם מקיים והתורה שהוא לומד, היא אחת, ליצור קשר בינו לבין הקב"ה. האדם שנמצא בעולם הזה, הוא נמצא בעולם גשמי וירוד, שבינו לבין האלוקות אין שום קשר אישי מלבד זה שהקב"ה יצר את הבריאה ומנהיג אותה, והציפייה מאתנו בני עם ישראל בהיותנו בעולם הזה הגשמי, לדבוק בהקב"ה הרוחני, ודבר זה מעניק לנו את איכות החיים ואת הניסים והישועות, כי מי שדבק בגשמיות העולם הזה בלבד, מזלו וגורלו יהיה על פיה, אך מי שזוכה להידבק בה' וברוחניות, זוכה שחייו יהיו נקבעים על פי התפילות והבקשות שהוא מתפלל, וזה מובן וטבעי, שהרי הוא דבק בעולם הרוחני שמסבב וקובע את אשר יהיה בעולם הזה, ולכן הוא זה שקובע את המציאות, והוא לא נגרר אחריה.
ואת הדרך להידבק בהקב"ה ובעולם הרוחני, פיזר הקב"ה על פני כל תחומי חיינו, על אכילה שצריך לאכול מאכלים כשרים ולברך עליהם, על כלים וחפצים כגון תפילין וציצית ומזוזה, במחשבה ובדיבור כגון תפילה ולימוד תורה. כי כל התאמצות רוחנית שהאדם מתאמץ מתוך רצון להידבק בהקב"ה, מקשרת אותו יותר אל הקב"ה. ועל פי זה אפילו הדבר השפל והנחות ביותר, יכול להיות סולם לעלות בו אל הקב"ה. שאם אדם עומד בפני דבר מתועב שהתורה אסרה, והוא גובר על יצרו ונמנע מלעשות אותו, על ידי זה נדבק יותר בה'.
ולכן האדם צריך לדעת זאת, שתחום הכשרות, תחום הלימוד והתפילה, תחום המידות, הם אינם דברים נפרדים, אלא הם רק אמצעים להביא את האדם לקשר עם הקב"ה. ולכן אם אדם מתלהב מתחום אחד מתחומי התורה, כגון שהוא שומע על נס גדול שקרה בעקבות הנחת תפילין, והוא רוצה להתחיל להניח בעצמו תפילין, אך באותו הזמן הוא עובר על עבירות אחרות ומזלזל בתחומים שונים ביהדות, הוא צועד צעד אחד קדימה, אך שלושים צעדים לאחור, כי הוא התקרב להקב"ה על ידי מצוה אחת, אך התרחק על ידי שזלזל בדברים אחרים. וכן אם אדם בוחר להיות תלמיד חכם או איש חסד, או איש שתפילותיו מתקבלות, הוא לא יכול להזניח אפילו תחום אחד מתחומי התורה, וכשם שהתעסקות בתחום בו הוא בחר מקדמת אותו, כך ההתעסקות בתחומים הרוחניים האחרים תקדם אותו.
חלק ב
בזכות איזו מצוה זכה רבי עקיבא להגיע לדרגתו
את היסוד הגדול הזה נוכל ללמוד מאחת הדמויות הגדולות ביותר בהיסטורית העם היהודי, הוא התנא הקדוש רבי עקיבא, שהיה ראש תורה שבעל פה וגדול התנאים. כידוע לכל, רבי עקיבא בתחילת דרכו היה עם הארץ גמור, ואפילו היה שונא תלמידי חכמים שנאה עזה, וכנגד כל הסיכויים והציפיות הוא הפך להיות תלמיד חכם עצום שהיה רבם של רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ועוד מהתנאים הקדושים.
ולכאורה דרך התקרבותו של רבי עקיבא ללימוד התורה והדבר שיהפוך אותו להיות גדול הדור, היה צריך להיות מפגש עם רבי גדול שישפיע עליו וימשוך את ליבו ללימוד התורה. אך חז"ל מספרים לנו כי דרכו של רבי עקיבא להיות גדול הדורות, הייתה שונה לגמרי.
רבי עקיבא היה רועה צאן, ובתו של אחד מעשירי ארץ ישראל של אותו דור, כלבא שבוע, רצתה לקחת את רבי עקיבא לחתן למרות היותו עם הארץ גמור, אך התנתה אתו שהוא ילך ללמוד תורה, ואכן הוא הבטיח לה והיא נישאה לו. כלבא שבוע כעס על בתו שלקחה חתן פשוט, וניתק כל קשר עם רבי עקיבא ובתו, והם רעבו ללחם. רבי עקיבא היה נוהג להגיע אל אבן גדולה שהיתה מונחת תדיר במקום מסוים, והוא ראה שהאבן חקוקה ונפער בה פתח גדול. שאל רבי עקיבא: מי עשה את הפתח שבאבן, והשיבו לו שטיפות המים הקטנות שנטפו על האבן במשך זמן רב, הם יצרו את הפתח באבן. כששמע זאת אמר רבי עקיבא: אם המים עשו חור באבן הקשה, בוודאי שהתורה תכנס אל ליבי שהוא בוודאי יותר רך מהאבן. ואז פנה רבי עקיבא ללמוד תורה והפך לגדול הדור.
ובוודאי שהיתה סיבה מדוע גדול החוזרים בתשובה בכל הדורות חזר בתשובה דווקא בדרך זאת, ולא לחינם סיבב הקב"ה שדווקא בדרך זו התקרב רבי עקיבא לתורה וזכה להגיע למעלותיו האלוקיות.
כי הנה מצינו הקשר נוסף מדהים ותמוה באותה מידה, בין רבי עקיבא למים, שחז"ל מספרים (עירובין כא, ב), שבסוף ימיו, היה רבי עקיבא בבית האסורים לאחר שנתפס על ידי השלטונות באשמת לימוד תורה לרבים, ותלמידו רבי יהושע היה נוהג מידי יום להביא לו אל בית הסוהר לחם למאכל ושני כדי מים, אחד לשתייה והשני לנטילת ידיים. יום אחד קרה ששומר בית האסורים שפך כד מים אחד, והגיע אל רבי עקיבא רק כד מים אחד. רבי עקיבא היה צריך להחליט האם להשתמש בו לנטילת ידיים או לשתיית מים. לכאורה רבי עקיבא היה אמור להשתמש במים לשתיה שהוא היה בגיל מאה ותשע עשרה, ויום ללא שתיה היה אמור לסכן את חייו, אך רבי עקיבא בחר שלא לשתות מים וליטול את ידיו במים. כששמעו זאת חז"ל שיבחו את רבי עקיבא ואמרו: "מה בזקנותו כך, בילדותו על אחת כמה וכמה", כלומר, אם רבי עקיבא הקפיד על נטילת ידים במסירות נפש בזקנותו למרות חולשתו הגדולה, בצעירותו על אחת כמה וכמה שהקפיד על כך.
והנה שבח זה לא מסתדר לכאורה עם העובדה שאנחנו יודעים על ימי צעירותו של רבי עקיבא, שהוא עם הארץ ושונא תלמידי חכמים, ואם כן כיצד שיבחו אותו חכמים ואמרו שגם בצעירותו הוא הקפיד על נטילת ידיים.
התעקשות על מצוה אחת הביאה את רבי עקיבא להיות גדול הדור
אלא מוכרחים אנחנו לומר, שבאמת אף על פי שרבי עקיבא היה עם הארץ גמור, ולא ידע אפילו קרוא וכתוב, והשנאה לתלמידי חכמים כבשה את כל לבו, מכל מקום היתה מצוה אחת שהוא לא וויתר עליה והקפיד לקיימה במסירות נפש עוד מהיותו ילד צעיר, והיא מצות נטילת ידיים. ולכך אמרו חז"ל שאפילו בצעירותו של רבי עקיבא, מסר נפש על קיום מצות נטילת ידיים. ועל פי זה מובן מדוע רבי עקיבא התקרב להקב"ה וללימוד התורה דווקא על ידי מים, כי בוודאי זכות מצות נטילת ידיים שרבי עקיבא מסר עליה נפש, היא זאת שזיכתה אותו להיות גדול הדור, ומסיבה זו, באחת הפעמים שחיפש מים לנטילת ידים ומצא אותם, ראה את המים שנוטפות על האבן וחקקו בו חור, ומתוך כך קיבל רבי עקיבא את הרצון והאומץ להתחיל במסע הלימוד.
מזה כל אדם יכול ללמוד, שאפילו אם הוא מרוחק מהקב"ה מאוד, ואפילו אם הוא מרגיש בליבו שנאה לתלמידי חכמים, אם הוא מרגיש אהבה למצווה מסוימת וחיבור רגשי עליה, אל יאמר "מדוע אני אשקיע, הרי בין כך אני רחוק מהקב"ה ואינני מקפיד על שאר הדברים", אלא יקפיד בכל כוחו על אותה מצוה, והיא יכולה לגרום אצלו למהפך ולהביא אותו להיות הגדול ביותר בעם ישראל.