דברי תורה מפי כ״ק האדמו״ר רבי יאשיהו פינטו שליט״א • יום ראשון ליל ט״ו בשבט תשפ״ו.
״וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ.״
הנה רבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל מבאר ואומר, על פי דברי הבראשית רבה (כא ו) ״ועתה״ – אין ועתה אלא לשון תשובה. כי לצד שהיו ישראל מלוכלכים בחרמי העונות אשר קדמו להם, וגם החדשים מקרוב באו בהמראתם, ככתוב בתורה כמה פרטי חטאים במן, בשליו, בשבת, במים. וכאשר רצה אל עליון לתת את התורה זכה וברה, יסוד הקדושה והטהרה והרוחניות, ציוה להם שיחזרו בתשובה אפילו מחטא קל. וכבר קדם לנו מאמר הגמרא (קידושין מט) בדין המקדש את האישה על מנת שהוא צדיק גמור, ונמצא רשע, שקידושיו קידושין. כי חיישינן שמא עשה תשובה, ובאמצעות תשובתו יקרא צדיק, ע״כ.
והנה יום זה, יום מעורב בנפש שלנו. מצד אחד יומא דהילולה של המאור הגדול והקדוש, שמת על קידוש השם, רבי יצחק אבוחצירא זצוק״ל שאביו ״אביר יעקב״ זצוק״ל העיד שנשמתו נשמת רבנו האר״י הקדוש, ויום שמחה ביום הילולתם של הקדושים והצדיקים, שהם במיתתם גדולים מבחייהם.
ומצד אחר, צער גדול וקשה על פטירתה של הצדקת הגדולה והקדושה, המדוכה בייסורים, ומצד שני קיבלה את הייסורים באהבה רבה, וראתה את היסורים כמתנה של הקב״ה. הנה לפני כחודש, וכמה ביקשה להיכנס אלינו ביחידות, ודברה איתנו דברים שילכו איתנו לכל חיינו. ואחד הדברים שאמרה לנו, שכל צער וכל כאב שעוברת והצער שעברה, היה קשה מנשוא. היא עובדת על עצמה לראות ולהרגיש את הייסורים כמתנה, שקיבלה מהקב״ה.
אישה צדקת וקדושה שהיא מהעמודים שהיו בקהילתנו הקדושה. והחזירה את נשמתה בשבת קודש לבורא עולם, וזכתה לדור ישרים יבורך. בנים יראי השם, צדיקים קדושים, מוסרי נפש על הקהילה הקדושה. ודברים אלו צריכים להביא אותנו למצב של התעמקות, ולרדת לעומק מהות החיים של כל אחד ואחד מאיתנו.
״טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה״ כי שם יורדים לעומק ההבנה של החיים, ולהבנה על מה ולמה באנו לעולם הזה. יש אנשים שבמרוצת החיים חושבים או מרגישים או בלי ידיעה, מרוצת החיים מביאה אותם לחיות חיים של ״כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה״ וחושבים מחשבות פסולות שאין בהם ממש, ולא מבינים את מהות החיים שאדם לעמל יולד, וכל התכלית של החיים היא עם מטרה, לתקן כל אחד את ייעודו שבא לעולם.
והנה מרוצת החיים, וחוסר ידיעה על מה באנו לעולם או ישנם אנשים שעצם חינוכם מקטנות לא למדו ולא יודעים מה התכלית בחיים, וחושבים שהחיים ניתנו לנו לחיות ולהינות מהחיים, ולנצל להנאות רגעיות ולתת לחיים לעבור ליד האדם, בלי לחיות את החיים.
ועל ידי שמתבוננים בבית האבל על סוף האדם, אפשר שיתעורר ניצוץ שיגרור את האדם להבין שהחיים הם תהליך של תיקון, שהקב״ה הביא את האדם להשלים בעולם הזה. ואשרי מי שבא לשמים ותלמודו בידו. וקשה, מדוע אמרו חכמים תלמודו ולא תורתו בידו. כי זה התלמוד שלמד, מה ייעודו בעולם והשלים את תלמודו, כאדם שהולך ללמוד דבר ומשלים את לימודו, ובסוף בא עם מה שהיה עליו ללמוד ולהשלים, בכל האופנים והמושגים.
לכל אחד יש את תלמודו, ייעודו. זה בלימוד גמרא, זה בלימוד הלכה, זה בלימוד מוסר וזה מעבר למחויבויות שחכמים חייבו אותנו, הבסיס היהודי האמיתי. צריכים מעבר לזה את התלמוד, שזה הלימוד מה תכליתנו בעולם, להשלים את התיקון שלנו בעולם, משום שלכל אחד יש את הייעוד והתיקון שלו ועל האדם לברור מה תלמודו, מה ייעודו. וכאשר יגיע עת פקודה וזמנו הסתיים, יעלה לשמים עם תלמודו, הדרך שקיבל ביום שנולד לעולם, להשלים במהלך חייו.
ולכן הצדיקים הגדולים, מצאנו באמוראים שביקשו מהמספידים שיכתבו ויגידו להם עוד בחייהם, מה יספידו אותם ביום פטירתם. משום שההספד צריך להודיע ולשבח ולעורר את הדברים שהיו מנת חלקם בעולם הזה, ואת זה רצו לשמוע ולדעת שזה מה שיספידו אותם ביום פטירתם.
משום שידוע אשר אמרו לנו חכמינו, כל אדם עובר ויעבור שלושה משפטים. משפט אחד הוא כל ראש השנה, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, והקב״ה שופט כל הארץ מי לחיים וכו׳ זה משפט אחד, שכל שנה בראש השנה נשפטים ונידונים.
משפט שני זה ביום הקבורה, שהאדם נשפט מה יהיה איתו ולאן מוליכים אותו, כפי שמצאנו אצל רבי יוחנן, שלפני מותו בכה איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי.
וקשה, הגדול שבעם ישראל, פוחד באיזה דרך מוליכין אותו, הרי הוא היה מגדולי עם ישראל, ממה פוחד. אלא גם גדול וקדוש, אם חי חיי קדושה וטהרה ועבודת השם בצידקות ובשלמות, אבל לא הלך בדרך אשר היא הייתה ייעודו בחיים, ולא הלך בדרך שלשמה בא לעולם, לא יגיע למקום הראוי לו בשמיים, ויצטרך לחזור שוב לעולם לתקן עולם במלכות שדי ולהשלים את התיקון של שורש נשמתו.
ונמצא צדיקים וקדושים שלא תקנו את שורש נשמתם, צריכים לחזור בגילגול לתקן את שורש נשמתם, ולכן חזר ובכה בפני תלמידיו, שידעו לעזור לרבם לחדד אחרי מותו את דרכו, ולהשלים למטה בחייהם את דרכו שיעמוד עימה בשמים, מה שהחל בחייו. וזכות תלמידיו יעמוד עימו בשמיים.
ולכן קדושים וצדיקים הזהירו זהירות גדולה, לדקדק במה שמספידים אותם, לא להעצים דברים שלא היו בהם ולדייק מה מדברים. ואנו קיבלנו על עצמנו שנים רבות, להימנע ולהיזהר מה מדברים על הנפטר ביום הלוויה, כי אם זה לא דברים מדוייקים ומושלמים או דברים שלא היו מנת חלקם, גורמים צער לנפטר.
ורבנו האר״י הקדוש הרחיב בדברים אלו, ואוי לו לאדם שמגיע ליום הדין השני בחייו, שזה יום הקבורה, שהוא יום המשפט השני אחרי יום ראש השנה, ששם דנים אותו על מעשיו האם קיים את המחויבויות הבסיסיות של יהודי, קיום התורה והמצות. ומצד שני, זה יום המשפט, האם קיים את שליחותו בעולם הזה, המטרה שלשמה בא לעולם, התיקון שבשבילו בא לעולם, וזה משפט קשה, השני של האדם, ושם קובעים האם תלמודו שזה שליחותו הושלמה או ח״ו לא.
אם כן, קובעים כמה חסרונות היו בחייו, כמה טעויות טעה, ושם מתחיל המשפט, המצוות, העבירות, הזכויות, החובות וכמה זמן ישפט ואיפה יהיה ואיך תקומתו תהיה וכמה זמן יהיה, וזה עומק הצער והבכי והתפילה על הנפטר.
והטעות הקשה שהושרשה בעולם, שהעולם בוכה על חיסרון הקרובים, בני המשפחה, החברים שנפטרו. וחושבים שהכאב והצער והבכי הוא על חיסרון האהובים שאינם איתו יחד. אבא, אמא, אחים, אחיות, בני משפחה, חברים וידידים. זה אמת, כואב על החוסר ועל אהבה וקשר שנגדעו. חיסרון על דבר שהיה חלק ממך, מחייך ומפרנסתך. אבל האבל והבכי הגדול והחשוב שבגללה מצטערים, הוא על המשפט השני שהנפטר עובר ביום הלוויה. היכן יהיה, היכן מקומו בתיקון שבא לשמו לעולם, האם ישפט ודינו יהיה קשה.
חלק ב:
הגוף זה דבר משני, כי סוף אדם למיתה וזה דרך כל הארץ ובסוף כולם מחזירים את הנשמה לבורא עולם. עיקר הבכי, עיקר הצער הוא המשפט של האבא והאמא, בני המשפחה, מה יהיה עם הנשמה, להיכן יגזר עליה ללכת, איזה תיקון ואיזה ייסורים תעבור.
וברבות הימים מושרש בעולם תרבות, שהבכי והצער של הפטירה והלוויה היא על חיסרון והעדר הקרובים שנפטרו, ועלינו לדעת ולתקן טעות זאת. ודאי הצער הוא על המיתה, אבל עיקר הבכי והצער הוא על המשפט של הנפטר. אבל צדיקים גדולים וקדושים כאברהם אבינו, ויבא אברהם לבכות לשרה כ׳ קטנה, אברהם בכה מעט רק על חסרון הגוף, אבל על הייעוד של שרה, ידע אברהם אבינו שהשלימה את תלמודה והשלימה את יעודה ואת תיקונה.
ומיד שמע אברהם שנולדה רבקה, שהיא ממשיכה את הייעוד והתיקון ששרה הייתה צריכה להשלים, ועכשו רבקה ממשיכה את הייעוד החדש שלה שהוא שונה במעשיה וייעודה משרה, והעולם הושלם במה ששרה באה להשלים.
ונקשה, מדוע מצוה לבכות על צדיק שנפטר אם השלים את תיקונו. אם כן, על מה הבכי והדמעות שצריכים לבכות על צדיק.
אלא, כי אדם שהגיע לגדולה רוחנית גדולה הוא נהיה עמוד של שמירה על בני דורו. וכל עוד הוא חי, הוא עוצר וחוסם גזרות קשות. כרבי צדוק, שכל עוד היה חי אף שנגזר על בית המקדש להיחרב, גדולתו הגנה על בית המקדש והגנה על הדור. ובמיתת הצדיק יורדת ההגנה על הדור או שפעמים רבות הקב״ה לוקח נשמות מושלמות, כפרה על הדור, ובעוון הדור הצדיק נפטר. ונמצא שכולם אשמים במיתת הצדיק, שהיה צריך להילקח מהדור כפרה על הדור, ולכן יש לכלל אשמה על פטירת הצדיק.
ואי אפשר שלא נצטער על צדיק שנלקח בעוונותינו. אם כן, בכי וצער בלוויה הוא על המשפט השני שהאדם חווה ביום פטירתו, איפה יהיה בשמים, גן עדן, ח״ו גיהנום, יורדי דומה וכו׳.
והמשפט השלישי, הוא יהיה לעתיד לבוא באחרית הימים. יום הדין הגדול והנורא, ששם יהיה המשפט הגדול והנורא, מי יקום לתחית המתים ומי לא יקום, ונשמתו תאבד מן העולם.
אלו שלושת המשפטים הגדולים, שהאדם חווה כל שנה. בראש השנה, ביום הלוויה וביום הדין הגדול והנורא לעתיד לבוא.
לכן ביום כזה שאנו עומדים, יום הילולה של קדוש עליון, רבי יצחק, שהוא עומד ומליץ יושר וכוחו גדול בכל שנה ושנה, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.
ויום משפט של צדקת גדולה וקדושה, הוא יום של התבוננות והתעמקות גם מצד תפילה ובכי על הנפטר, והן על מעשינו היכן אנו נמצאים.
ולכן החי יתן אל ליבו, אנה אני בא. האדם יכול לקיים תורה ומצות, אבל האדם לא נמצא על המסלול האמיתי והמטרה שאליה בא לעולם. ובזמן הזה, על האדם לזכור את יום המוות. הפירוש, לזכור על מה באתי לעולם, מה התכלית, מה הייעוד, האם אני הולך בדרך הנכונה, האם אני משלים את משימתי ואת מטרת חיי האמיתים או שאני כסוס שוטף במלחמה, בלי ייעוד ובלי תכלית לשורש נשמתי.
ולכן כשעלה רבי יהושע בן לוי לשמים והגיע למחיצתו של רשב״י, רשב״י שאל אותו, האם נראתה הקשת בימיך. מדוע רק שאלה זאת שאל אותו, ולא שאלה אחרת.
אלא, כי זה היה ייעודו של רבי יהושוע בן לוי, לתקן את הכלל. כי קשת בענן מסמנת את חוסר דרגת הדור, שלא נמצאים בדרך הישר, ורבי יהושע בן לוי ייעודו בעולם ליישר את דרך הדור.
והדברים האלו הם קשים ביותר, בדור הקשה שאנחנו חיים ונמצאים בו. אנשי אמונה אבדו, אנשים עם אמונה אמיתית וידיעה אמיתית מה תכליתנו בעולם אבדו. העולם חי במציאות של יום גורר יום, ענין גורר ענין. אנחנו בדור של ניגררים. בדור שעונים תשובות לעצמנו ולסובבים אותנו, וההבנה האמיתית של התכלית שלנו בעולם, אנחנו מאבדים אותה מחוסר ידיעה, מלחץ חברתי, מחוסר ידיעה על מה ולמה באנו לעולם, וזו מלחמה קשה שעלינו להילחם בדור הזה.
״וְיָדַעַתְּ אֶת ה׳״ לדעת את השם.
״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״ לדעת מה השם דורש מאיתנו.
ועלינו לדעת, שכל הלימוד תורה וקיום המצות הם חובה, והם לא דבר שברצוננו ובהנאותינו יכולים או רוצים. אלא זה חיוב שלנו, ומעבר לזה יש לנו תיקון בעולם שלשמו באנו ולא די בלימוד ובתפילה ובצדקה. ודאי שעל זה נקבל שכר עצום, אבל להיות מושלם ולעשות רצון בוראנו, אנחנו חייבים לשאול ולדרוש ולבדוק כל יום בירידה וצלילה לעומק הנפש, לדעת מה ייעודנו בעולם.
ולכן מי שיש לו חולה בביתו, ילך לחכם בעירו. ונבאר הדברים, חולה זה לאו דווקא חולה ששוכב בבית או בבית רפואה. אלא חולה בביתו, אדם שרואה ומרגיש שיש חולי בבית שלו, בשלום בית, בפרנסה, בזיווג ובבנים שאין לו או שלא הולכים בדרך השם, ילך לחכם בעירו. ומדוע הגמרא מדקדקת בעירו, כי רק חכם שמכיר ויודע את נפש האדם ומכיר את האדם, יכול להצביע לו איפה החיסרון והתיקון שצריך לתקן בנפשו.
ולכן הקפידו מדורי דורות, עשה לך רב. והקפידו להקביל פני רבו, שרבו ידע ויכיר ויראה את עומקי נשמתו, ובכל פעם יבדוק האם לא סטה מהדרך שהיא שורש נשמתו.
חלק ג :
אבל החזרה בתשובה היא בגוף, במחשבה. היצר הרע עדיין נלחם ושולט שליטה קשה על הכלל, במחשבות.
האדם נזהר מבשר וחלב במעשים. העולם נזהר בשמירת שבת יותר וכן בעריות וכן באמונה וכן בכל דבר. מעשים טובים עושים, אבל היצר הרע השתלט ומשתלט על המחשבות של האדם.
האדם לומד תורה, אבל מחשבות שבשום דור, אף אחד לא העלה בדעתו שיחשבו עולים לאדם במחשבותיו. נזהרים במידת היסוד, אבל במחשבות היצר הרע פרץ ופורץ את כל המוסכמות שלא העלו בדעתם, מדורי דורות. מקפידים באמונת חכמים, אבל במחשבות היצר הרע פרץ את כל הגדרים שהמחשבות לוקחות אותו לדברים חמורים. היצר הרע הפסיד בריפיון עם ישראל בקרבה להשם, אבל בעוונות מנצח בפריצת כל החומות של המחשבות.
וכך אנשים עושים תשובה, לומדים בישיבות ואף נהיים רבנים מחזקים אחרים. אבל במחשבה הם פרוצים, וכך נפרצים חדשים לבקרים מחשבות שהם גדר של אסור לחשוב עליהם, וכך נהיה עולם יותר קרוב להקב״ה במעשים, אבל פרוצים פרצות קשות במחשבות.
וזו תשובה מסוכנת, כי היא תשובה בלי שורשים. תשובה, מצות אנשים מלומדה. ולא תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות ששב בתשובה. תשובה אמיתית היא מושלמת, כולל המחשבות. תשובה בלי המחשבה להיות ירא שמים במעשים, אבל מופקר במחשבות, היא תשובה מסוכנת שמובילה את האדם לשאלות, לחוסר שלמות בעבודת השם.
האדם לומד גמרא, הלכה ואף קבלה. אבל הוא פוסח על שני הסעיפים, על הסעיף של המעשים ועל הסעיף של המחשבות. וכך מגיע האדם לשאלות על רבותיו, ומשם שאלות על הקב״ה, וכך מאבד הוא את הדרך.
ואפילו שרבותינו לימדו אותנו מחשבה רעה אין הקב״ה מחשיבה, חוץ ממחשבה על עבודה זרה אצל עם ישראל. וכבר ידועים דברי המהרח״ו זצוק״ל בשערי קדושה, שהפגם של מחשבה רעה, הנזק קשה ביותר.
ולכן ביום ההילולה של קדוש עליון, יום כאב של פטירה של צדקת, צריכים להתעמק לעומק ולהבין שחייבים לחזור בתשובה במחשבה. סוף מעשה, במחשבה תחילה. אל תסתכל רק על המעשה ששמרת שבת, שהנחת תפילין, שנתתה צדקה. אלא במחשבה תחילה תשוב בתשובה, במחשבה נהיה עולם של תשובה במעשים.
אבל היצר הרע תפס את העולם במחשבות קשות ורעות. וזה נהיה טבע העולם ושורשו, מהיצר הרע של הדור הכל פתוח, הכל נמצא תחת היד. רואים הכל, מדברים על הכל, חושבים על הכל. אבל על ידי זה מקצצים בנטיעות, מקצצים בדברים רגישים ומסוכנים, שלא היה דור שנפרצו כל הגדרים כדור הזה.
ועל כל אחד ואחד מאיתנו מצווה לעמוד בשער העיר, ולעורר על התשובה האמיתית של הדור, לשוב בתשובה במחשבות. למחשבה יש כח עצום. גם אם לא מרגישים אותה, ברגע שחושבים, היא מתחילה תהליך ארוך וכך נבנית מחשבה על מחשבה וכו׳ עד שמגיע לדיבור וכאשר האדם נפגש עם עוד בעל מחשבות שנפל כבר בידי הס״מ נהיה חבר מרעים.
וזה יכול להיות גם אדם שנראה תלמיד חכם וצדיק, אבל צדיק במעשיו. תלמיד חכם אבל עם מחשבות פסולות ומחשבות מסוכנות. לאכול בשר וחלב ח״ו, לא אוכלים. לחלל שבת במעשים, לא מחללים. לחטוא בעריות ח״ו, לא חוטאים. אבל האדם מחלל שבת במחשבה, אוכל בשר וחלב, חוטא בכל החטאים במחשבה.
ועלינו לעשות תשובה גמורה בכל עולם המחשבות. לבנות משמרת למשמרת. לדעת שיש דברים שלא חושבים עליהם, ולא מעלים אותם בדעת.
והנה לפני מתן תורה, הזמן המרומם ביותר שהעולם חווה מבריאת העולם, העולם המתין ליום הזה מבריאת העולם, הקב״ה בוחר בעם ישראל מכל העמים ומעביר את בני ישראל תיקון שלם. בניה חדשה, מסע של מאות שנים מברית בין הבתרים, מאתיים ועשר שנים במצרים עבדים, עשר מכות במצרים, קריעת ים סוף. אבל לפני הרגע הנשגב, הקב״ה מבקש מבני ישראל ועתה.
חלק ד :
אין ועתה אלא תשובה.
תשובו בתשובה כדברי רבנו זצוק״ל על העבר. מה שקלקלתם בארץ מצרים, מה שקלקלתם מיציאת מצרים, אין מציאות לקבל את התורה הקדושה בלי תשובה.
אין ועתה אלא תשובה. תשובו בתשובה להיות כלי קיבול לקבלת התורה. ותשובה אמיתית היא מושלמת עם המחשבה.
התשובה במעשים, הכל באופן מושלם. תשובה במעשים בלי מחשבה, היא עצת היצר הרע. היא פתח להיות קילקול גדול לעצמך למשפחתך ולכלל ישראל. כי תשובה במעשים, בלי תשובה במחשבה, ברבות הימים המחשבות יתערבבו בתורה, ויבנה אדם שלומד תורה, מקיים מצות, אבל בתוך תורתו נמצאת נשמה של מחשבות רעות, ובאיזה שלב בחיים אתה תהיה ההרס של עצמך, של משפחתך ושל קהילתך ושל כלל עם ישראל.
תיצור מחלוקות, קירור בנים שלא ילכו בדרך השם, וזה שנה ופירש. למדת תורה אבל פירש. פרשת למחשבות הרעות, קשה מכולם. אתה נהיה הצרה הקשה של דרך השם. ואחד הדברים שמיישרים את המחשבות, כאשר אתה יודע מה ייעודך בעולם ואין אתה חולק על המקום.
הרבה אנשים שלא יודעים את ייעודם בעולם, חולקים על המקום. חושבים שזה לא מגיע לי, זה לא מתאים לי, זה לא הגון כלפי, עשיתי, גרמו לי, השתדלתי.
הכל מגיע מעומק מחשבות שלא חזר בהם האדם בתשובה.
ולכן עלינו ללכת לבית האבל, לראות את סוף האדם, לדעת לעשות תשובה במעשים ובמחשבות, ולדעת מה הייעוד שלי בעולם. ויש זמנים שהייעוד שלך לעשות תפקיד דרך מסויימת, ומשם לעשות דבר אחר, ולא לבנות עולם של מחשבות שבסוף מביאות אותך בפועל לאבד את עולמך, ואתה לא מבין אפילו להיכן נפלת. כי האדם קרוב אצל עצמו, ותמיד חושב שהצדק איתו.
וכבר מצאנו באלישע בן אבויה שכפר בעיקר, וזה בא משורש מחשבת פסול שהייתה תחילת חייו. עלינו להילחם על תשובה שלמה במעשים, אבל לא פחות ממעשים, תשובה במחשבות ולתקן תשובה. ותקון במחשבות להיות צמוד לרבותיו האמיתיים עם דעות נכונות, עם מחשבה אמיתית. לא תמיד מחשבה שנראה לך, לא מחשבות של נוחות.
על אבשלום בנו של דוד שמרד באביו נאמר, ולא ציערו אביו מעולם. דוד נתן לו ללכת בכל מחשבה שרצה, לא העיר לו על מחשבות, לקבל באהבה טעויות של מחשבות ולא ח״ו יהיה האדם מחפש מקומות שנוחים לו במחשבותיו ושנותנים דרור למחשבות.
והנה גדלנו מרבותינו ואבותינו הקדושים, שהיו נכנסים בתוך המחשבות ומוחיכים קשה מאוד על כל דבר שחשבו שבעומק יש בו קילקול. זוכרים אנו את מור זקני הקדוש בבא מאיר זצוק״ל, שהיה מוכיח את קרוביו על דבר פעוט שהיו מתנהגים בשולחן שבת. וכאשר אחד מגדולי עם ישראל שאל מדוע, בבא מאיר ענה לו, כל תזוזה של האדם מסמנת משהו עמוק בנשמה. אני מוכיח על דבר שנראה פעוט, אבל שורשו הוא שורש שבסופו יהיה שורש פורה ראש ולענה.
אם כן, לפני קבלת התורה ועתה, לשוב בתשובה שלמה במעשים ובמחשבות. ועלינו לדעת שהרבה מהמחשבות וההרגשות הם לא שלנו, הם ירושה מהורים, מחברים, מקטנות ומחברים רעים ומדברים רעים שנדבקו ונדבקים באדם ברבות הימים.
״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ לשמור את האש על המזבח, שזה הדעת של האדם, לא תכבה. לא תתן למחשבה ללכת סחור סחור. ועשית מעקה לגגך, תבנה מעקה למחשבות שלא תפול ממקום גבוה.
״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן״
״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים״
בשברון הלב
ע״ה יאשיהו יוסף.