ערב שבת קודש, בכל שבוע, הוא זמן של רוממות הנפש, מיוחדת ביותר. אך השבוע, מיוחד במינו, ל"ג בעומר יום דהילולא של התנא הגדול, רבי שמעון בר יוחאי, סמוך לשבת.
וידועה הקושיה; רבי שמעון בר יוחאי אומר, שכל חייו, מעולם לא הפסיד, אכילת שלוש סעודות בשבת. כשישב שלוש עשרה שנים במערה, אכל רק חרובים ולפי מדרש תלפיות, בשבת, היה מתחולל נס, והחרובים היו נהפכים לתמרים. אך, בכל אופן, סעודת שבת, מצריכה לחם, ואיך רבי שמעון מעיד על עצמו, שלא הפסיד, כל חייו, סעודה משלושת הסעודות של שבת? אלא, צריך לפרש ולומר; הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות ומי שלא יכול לקיים מצוה מסוימת, לימוד התורה בעיניין אותה מצווה, נחשב לו, כקיום המצווה. ובוודאי רבי שמעון היה לומד, בשבת, עינייני סעודת שבת.
וידוע על לימוד תורתו במערה וביסורים, אשר התייסר במערה. כמו שמסופר; לאחר שיצא רבי שמעון מהמערה, לקחו חמו, רבי פינחס בן יאיר לחמי טבריה, להבריא את גופו וראה, שכל גופו מלא בפצעים וחבורות ( רבי שמעון כשברח למערה ברח רק עם הבגדים שהיה לובש הוא ובנו רבי אלעזר וכך, 13 שנים, היה מוריד את הבגד, הוא ובנו, היו חופרים בור באדמה, היו קוברים את עצמם בחול ומשאירים רק את ראשם ולומדים כך תורה, ובשעת התפילה היו יוצאים מן החול ולובשים את הבגדים שהיו עימם).
הזדעזע רבי פנחס ואמר לרבי שמעון, איך אני יכול לראות אותך כך?! אמר לו רבי שמעון: אם לא היית רואה אותי כך, גם לא היית רואה אותי במעלתי בתורה.
וידוע, שרבי שמעון בר יוחאי, היה גלגול של משה רבנו וביום שיוצא ז' באדר, יוצא ל"ג בעומר. וידועה השאלה; מדוע ב-ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, הוא יום בכי וצום, ויום ל"ג בעומר, הוא יום שמחה? ותירצו: משה נפטר וביום שנפטר, נשכחו שלושת אלפים הלכות מעם ישראל וכן, משה לא זכה, להכנס לארץ ישראל. אך רבי שמעון, זכה להשלים וביום פטירתו, הוריד לעולם את ספר ההידרא. ולכן ל"ג בעומר זה יום של שמחה.
וידוע המעשה הנורא, על האר"י הקדוש, אשר היה בל"ג בעומר, בציון רשב"י ואחד מתלמידיו היה בוכה. אמר האר"י תלמיד זה, לא יסיים את שנתו ואותו תלמיד נפטר, באותה שנה.
ל"ג בעומר, הוא יום של שמחה והתעלות הנפש, רבי שמעון, הוריד אור לעולם, בתורתו ובספריו הקדושים. וידוע, שהספר הקדוש, הזוהר, לא היה בעולם ורק לפני כמה מאות שנים מצאוהו. הזוהר, לא מובא לא ברמב"ם ולא בראשונים.
ומביאים כמה מעשיות איך נמצא הזוהר? באחד המעשיות מסופר על יהודי שהלך לקנות גבינה מישמעאלי, שהיה מוכר בשוק. הישמעאלי, היה חותך חתיכה והיה לו כמו דפים, שבהם היה עוטף את החתיכה ושוקל. כשהגיע היהודי, לביתו, מסתכל בנייר ומוצא, שכתובים בו דברים בלשון הקודש, דברים הנראים קדושים. רץ לרב והראה לו, הרב הזדעזע ואמר לו, זה דבר קדוש מהיכן זה? אמר לו, זה מהמוכר גבינות הישראלי, רצו מהר למוכר גבינות וקנו ממנו את כל הדפים. הלכו לגדולים ולצדיקים והבינו שזה הזוהר הקדוש.
והקשו חכמי הקבלה, מדוע הקב"ה הסתיר את הזוהר, יותר מאלף שנים? מדוע הרמב"ם וכל הראשונים לא זכו ללמוד בזוהר? ותירצו: אם היה לדורות הראשונים, את הזוהר, בכוחו היו יכולים לשנות סידרי מעשה בראשית. ולכן, בדורות אלו, שההסתר גדול, הקב"ה נתן לנו את הזהר הקדוש. וידע האדם, אף שאינו מבין את אשר כתוב בו, בכל פעם, אשר מרגיש עצבות, חושך בנשמה, יקרא, אפילו מבלי להבין, כמה שורות מהזוהר הקדוש" והמאיר לארץ ולדרים" יאיר את חייו.
ישתדל האדם להדבק בכל צדיק ובמיוחד ברבי שמעון בר יוחאי. וידוע, על רב גדול וקדוש אשר היה חי במרוקו, בעיר פס, שקראו לו רבי שמעון לביא, אשר כל חייו היה לומד בזוהר הקדוש ונפשו נקשר ברבי שמעון בר יוחאי, ובגיל 37 קיבל על עצמו קבלה, לעלות לארץ הקודש ולמסור, את כל חייו ולישב בציון רבי שמעון וללמוד שם מתורת רבי שמעון, התחיל לילך לארץ ישראל ובדרכו עבר דרך העיר טריפולי, אשר בלוב ומצא עיר של אנשים אוהבי ה' אהבה גדולה, תמימות גדולה. אך לא היה בה הרבה רבנים ותלמידי חכמים, ישב בוכה ומסתפק בתוך עצמו; מה רשב"י היה רוצה שאלך ללמוד את תורתו על קברו, או שאשאר פה ואלמד תורה ואקרב את יושבי המקום להקב"ה? ישב כמה ימים בבכי ובתענית ומבקש מהקב"ה, שיאיר לו את דרכו. בסוף החליט להישאר ולקרב את יושבי המקום, לתורה הקדושה ומסר את נפשו בעיר זו וזכה לחבר, ספר קדוש, פרוש על הזוהר הקדוש ושמו "כתם פז" וכן, הפיוט הקדוש, אשר התקבל בכל קהילות ישראל:" בר יוחאי נמשכת אשרך" הוא זכה לחברו.
ולפני זמן, היה מעשה עם אחד מאהובינו, שהיה בצרה גדולה וחרב היתה מרחפת מעל צווארו, אשר לא היה נראה בעין, שאפשר להנצל מבין הגויים מגזרת ממשלה. ישב בביתו הדליק נרות ובתמימות גדולה. בבכי ישב ונדר לעילוי נשמת רשב"י, נדרים, סגר על עצמו את החדר וישב ושר עשרות או מאות פעמים השיר בר יוחאי בדמעות ונס גדול היה עימו, כולם נתפסו בעלילה ובגזרת מלכות והוא ניצל. לשיר זה, יש כח עצום וסודותיו גדולים על פי הקבלה.
בפטירתו של רבי שמעון לביא, ערביי אותה ארץ, היו רבים עם יהודי המקום, מי ישלוט בקבר הצדיק. וברבות הימים, אחרי כמאה שנים, טענו הערבים, שקבר זה, הוא קבר של נביא מוסלמי ובשום פנים היהודים לא יכנסו יותר לקבר הזה. עמדו יהודי המקום וחרפו את נפשם, להציל, את קבר קדוש ישראל והתחילה שפיכות דמים בין היהודים ובין הישמעאלים. ממשלת איטליה, שהיא היתה שולטת על לוב ראתה שדבר זה מסכן את כל יציבות המדינה. החליטו לשלוח שופט החשוב ביותר במדינה עם צוות גדול, שיפתח את הקבר ויראו, האם הקבורה כמסורת היהודים או כמסורת הישמעאלים. קבעו יום לפתיחת הקבר, כל היהודים עמדו מצד אחד והישמעאלים מצד שני והמומחים עובדים ברטט וחלחלה והשופט עומד עליהם, פותחים את הקבר והנה, זעזוע גדול, רואים אדם שלם, קבור כקבורת יהודי, פניו מלאות באור, מונח בארון. הזדזעו, זעזוע גדול ולא הרימו ראש יותר ובבושה, נפל מורא היהודים, עליהם.
זכות רבי שמעון בר יוחאי, יגן בעד כולנו ויקויים בנו דברי רשב"י, "יכול אני לפטור את העולם מן הדין" וניוושע מכל הדינים ונזכה למיתוק ומפה ולהבא כותבנא לטבא.
שבת שלום, ואור חדש על ציון תאיר.
