(מתוך האימייל היומי של כבוד האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו שליט"א)
אחי ורעי ה' עליהם יחיו.
בפרשת השבוע קוראים אנו על אזהרת התורה "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". שלא כמו דינים אחרים – אשר טעמם ושורשם רחוק מאיתנו, בפסוק זה מגלה לנו התורה את הסיבה ושורש לאיסור לקיחת השוחד: השוחד עלול לעוור את המבט הנכון והפיקחי, ולהפוך דברי צדיקים לשקר וסילוף.
במסכת כתובות שופכת הגמרא אור נוסף על הענין, ומבארת כי ע"י מתן וקבלת שוחד הופכים המקבל והנותן – מבחינה מסויימת – לאדם אחד, ודעותיהם מתערבות ומשתלבות, וממילא מאבד הדיין את שיקול הדעת הנדרש לפסק והכרעת דין. משום כך, פוסק הרמב"ם להלכה, כי גם אם ברור לאדם כי הצדק איתו, אסור לו להעניק לדיין שוחד בכדי להוציא את האמת האמיתית לאור, משום שהדיין מחוייב לראות את נתוני המשפט כפי שהם, ועוון הוא להשפיע עליו ולשבש את מבטו האמיתי.
על עומק חומרת הנגיעה של דיין למדים אנו מדברי הגמרא במסכת סנהדרין, הפוסקת כי אין להושיב מלך כדיין בעיבור השנה. הסיבה מופיעה בגמרא, והיא מפעימה בעצמת הדקות והרגישות הנדרשת מהדיין: הלא המלך גובה מיסים מהעם, ומכסף זה משלם הוא את משכורות הצבא והממשלה. אלא שבעוד המשכורת משולמת מדי חודש, המסים נגבים אחת לשנה, כך שבחודש בו נגבים המסים למעשה אין למלך מקור כלכלי לשלם את המשכורת של אותו החודש, ומשום כך עלול הוא לפסוק שלא כדין בכל הנוגע לעיבור והוספת חודש לחודשי השנה.
רעיון דומה מוצאים אנו אצל הכהן הגדול גם כן. הכהן הגדול, כידוע, הוא אדם מורם מעם, קדוש וטהור, הזוכה לגילויי שכינה. אלא שגם אישיות בכירה ונעלית זו לא נקיה ממבחן השוחד והנגיעה, ומשום כך אף הכהן הגדול פסול מלשבת בהרכב בית הדין העוסק בעיבור השנה, גם כאן מסיבה מפתיעה: אם נעבר את השנה, הרי יצא יום כיפור בתקופה קרה יותר (חודש איחור, המקרב את תקופת החורף), והכהן הגדול יצטרך לעבוד את עבודות היום הקדוש מתוך צום וקור, ומשום כך חוששים אנו שהחלטותיו והכרעותיו לא ימלטו ממבחן הנגיעה האישית. במי עוסקים אנו? בכהן הגדול! האדם הקדוש ביותר בכלל ישראל! ואף הוא, כך חוששים אנו, עלול להביא בחשבון שיקולים כאלו ואחרים, שימנעו ממנו לקבל החלטה אמיתית לגופו של ענין. כה חמורים הם הנגיעה והרצון האישיים, ואין אדם, בשום דרגה ומצב, שיכול להיות בטוח בנקיון כפיו, ונקיות שיקול דעתו והכרעתו.
פרשה זו מלמדת אותנו יותר ממשהו על נִפְתָּלוּת דרכה ומבואותיה של נפש האדם, ועל החובה המוטלת על כל אדם ואדם, לחשב את דרכיו ותהלוכותיו, ולהיזהר – בעיקר במסגרת קבלת החלטות והכרעות – מהתבוננות בעין משוחדת ואינטרסנטית, באמצעות שרטוט גבולות ברורים, כאשר צרכים ואינטרסים לחוד, והכרעות ומשימות לחוד, מתוך נקיות דעת ומחשבה.
הימים העוברים עלינו – עליכם, ידידי אהובי, ועלי ועל בני ביתי – אינם קלים כלל וכלל. אנו מקבלים המוני תגובות של הזדהות וכאב, ולצד החיזוק הגדול שאנו שואבים, אנו כואבים מאד את הצער והכאב העובר על כל ידידינו ותומכינו. תקופה זו מחייבת אותנו לנהוג בתבונה ומתוך שיקול דעת, ולקבל הכרעות לגופם של הענינים, סוף מעשה במחשבה תחילה והחכם עיניו בראשו.
לעצמנו אנו שבים ומשננים את פירושו של הזוהר הקדוש על המילים הפותחות את פרשת השבוע – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ומסביר הזוהר כי אלו הנסיונות המונחים לפתחו של האדם בשל תיקונים מגלגולים קודמים, הדורשים את תיקונם בעולם הזה, כשאר לעתים מהלך התיקון כרוך בצער ועגמת נפש, ולפום צערא אגרא.
הרדיפה הנוראה, ושפיכות הדמים הנגרמת לנו – אינה הגיונית. בעלי הדברים והנוגעים בדבר יודעים היטב היטב בליבם כי לא בקשנו ודרשנו מאומה לטובתנו ולכבודנו, וכל מגמתנו ומטרתנו להרבות תורה וחסד, אהבה וצדקה בין איש לרעהו, ולכבד שם שמים. משום כך גם בטוחים אנו, ובזכות אבותינו הקדושים נ"ע, כי מן הטוב לא תצא הרעות, ואין אדם מעני מן הצדקה, ולא ייתכן בעולם כי ממעשי חסד וצדקה יצאו ח"ו ענינים של צער ויסורים.
"חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעַבוֹר זָעַם"; הנה קרובה ישועתנו, ובסופה של דרך – המתקרב ובא – נראה עין בעין את הטובות והישועות, מידו הפתוחה של בורא עולם. וכעת, ידידי, אחי האהובים, נתחזק כולנו באמונה, באהבת הזולת ובחסד וצדקה, ונדע ונאמין כי מהענין הזה עוד יתגלגל קידוש שם שמים ותיקון בכל העולמות.
נבטח בה', ונשמח בישועתו, כי קרובה היא צדקתנו לבוא ולהתגלות!
