לאהובנו וחביבנו בכל קהלות הקודש שובה ישראל, די בכל אתר ואתר, יהפוך השם יתברך את הימים הללו לששון ולשמחה.
בפרשת ויחי נאמר, שלאחר פטירתו של יעקב אבינו, חששו האחים שמא יוסף ינטור להם טינה על שמכרוהו, ועל כן באו אליו בתחינה ובקשו ממנו שישא את עוונם, וימחל להם על חטאם כלפיו. כה מפתיעה הייתה תשובתו של יוסף: "ויאמר אליהם יוסף התחת אלקים אני. ואתם חשבתם עלי לרעה, אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". יוסף הצדיק בדבריו אלו אמר לאחיו, את אחד מיסודות האמונה הגדולים ביותר. והוא: שכל מה שמתרחש בעולם הוא בהכוונה מדוייקת מאת השם יתברך.
וזהו יסוד גדול מאוד באמונה. כי פעמים אדם סבור שיש דברים שהם מזיקים לו, או שיש אנשים שגורמים לו רע. ואמנם, כן הוא, אותם אנשים או מאורעות גרמו רע לאדם, אך זה היה בשליחות של הקב"ה. וכל מה שנעשה, זהו ברצון ה' ומכח שליחותו. ואין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה. לכן אמר יוסף לאחיו, אמנם אתם חשבתם עלי לרעה, אך אתם הייתם רק השליחים של הקב"ה לבצע את רצון ה' יתברך, ואתם לא הזקתם לי כלל, ואתם הייתם כמו המקל שבידי האדם, שאמנם המקל הוא זה שמעביל את המכה, אך האמת שהמכאה באה מידי האדם המכה, גם אם לא הכה בידיו ממש. לכן אמר יוסף לאחיו שהאמת היא שאלקים חשבה לטובה, כדי להחיות עם רב. כך שבעצם האחים לא הזיקו ליוסף, ועל כן אין בכלל מקום לשמור טינה, ולכן גם לא נצרכת המחילה.
מי שמחדד אצלו את האמונה הברורה הזו, שאין דבר רע בא מידי איש לרעהו, ואין אדם יכול להזיק לחברו, אלא אם כן הקב"ה גזר שכך יהיה. מי שחי מתוך אמונה זו, קל לו להתמודד עם כל משברי החיים. מי שחי מתוך אמונה זו, יכול בקלות לעמוד מול כל הקמים עליו לרעה, המקטרגים והמשטינים עליו, ולהשאר עם רוח חזקה ובתעצומות נפש. כך אמר דוד המלך על המחרפים אותו, ובמיוחד על שמעי בן גרא שדבר סרה ודברים קשים כלפיו, ובשעה שדוד המלך ברח מפני אבשלום בנו, באותם רגעים קשים שמלכותו הייתה מעורערת ונפשו הייתה נתונה בסכנה, עמד שמעי בן גרא, וקלל את דוד המלך בקללה נמרצת. אך דוד המלך לא החזיק לו טינה, ולא כעס אישית על שמעי, מפני שידע שה' אמר לו לקלל. דוד המלך ידע והאמין בתוככי ליבו, ששמעי הוא רק השליח, ואין יסורים בלא עוון, ואם כן מה לו להלין על שמעי. ואמנם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. אך, הייסורים הללו הם מוסר מאת ה', ואת אשר יאהב ה' יוכיח.
חז"ל מספרים שבעיר אחת היה ערוד שהיה מזיק את הבריות, יש אומרים שהערוד הוא סוג של נחש, ויש אומרים שהערוד הוא סוג אחר של חיה שמזיקה. באו ואמרו לרבי חנינא בן דוסא על הערוד. אמר להם הראו לי את החור שבו מסתתר הערוד. הראו לו את המקום המסוכן. מיד נטל רבי חנינא בן דוסא את עקיבו והכניסה לחור שהערוד נמצא בו. הכיש הערוד את רבי חנינא, אך במקום שרבי חנינא יוזק, מיד נפל הערוד ומת. נטלו רבי חנינא והעמיסו על כתיפו, נכנס לבית המדרש ואמר: לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. בא רבי חנינא להזכיר לנו, שאם יש ערוד שמטיל את חיתתו על יושבי העיר, אין זאת מקרה בעלמא, כי אם בשליחות ה'. אין הערוד ממית, אלא החטא. ולכן הכניס רבי חנינא את עקיבו לחור של הערוד, ולא הכניס את ידו, כדי לרמוז לנו, שבגלל המצוות שאדם דש בעקיבו, לכן באם עליו העונשים מאת ה'.
השבוע יחול יום צום עשרה בטבת, שקבעוהו חכמים כדי שנזכור על מה בא חורבן בית המקדש לעם ישראל. ביום זה אנו צריכים לחזק בעצמנו את הידיעה שאם באה צרה לאדם, הרי שזו באה בשליחות ה', ואלו שגורמים לצרה הם רק השליחים. כמו שיצאה בת קול מן השמים ואמרה לנבוזרדן, שהיה ממונה על החורבן וההרס בירושלים, קמח טחון טחנת! דהיינו שאמרו לו לנבוזרדן הרשע, שלא עשה כלום מעצמו, אלא הוא רק שליח של ההשגחה העליונה לבצע את רצון ה'. בעזרת ה' נתחזק באמונה וביראת ה' ונזכה בקרוב לגאולת עולמים בבנין בית מקדשנו.
