האדם צריך לדעת דבר גדול בחייו: לנתק את הכעסים הפנימיים שלו ולחשוב על הדברים כמו שהם, בלי לערב כעסים ודחפים פנימיים, כאשר האדם מערב כעסים ודחפים פנימיים מאבד הוא את כל האמת שבחייו. ואף אם אתה מרגיש ורואה שהשתיקה שלך גורמת להפסד והאויב שלך משתמש בה להזיק לך, מוטב נזק של השתיקה ולא הנזק של התגובה עם כעסים פנימיים שבך, משום שתגובה עם כעסים פנימיים, סופה צער ונזק ארוך טווח יותר מהשתיקה. וידע האדם יסוד גדול, שמה שהשכל לא עושה הזמן עושה, יש לזמן כח גדול יותר מכל עשייה שיעשה בפזיזות ובכעס.
ומסופר על שני שרי צבא גדולים אשר בין מדינותיהם הייתה מלחמה גדולה וקשה ואלפים מתו במלחמה הזאת. באחד הימים ישבו חכמיי ויועציי אחד מן המדינות ונתנו עצה למלך: הנה אלפים ורבבות מתים במלחמה הזאת אשר לא נגמרת וכמה אלמנות וכמה יתומים יש לשני העמים, אנו מבינים שאי אפשר לעצור את המלחמה משום שעמנו נלחם על עקרונות חשובים והעם השני נלחם רק למען רצונו להילחם ולשפוך דם, אך עצה טובה לנו למלכנו, יקחו את שר הצבא שלנו ואת שר הצבא של המדינה הנלחמת בנו וכל אחד יקח את חרבו וילחמו ומי שינצח וימית את שר הצבא של המדינה השניה, הניצחון יהיה לעמו בלי כל השפיכות דמים הגדולה של כל החיילים ובני העם.
שמע המלך ושמח, אך ביקש את אישור המדינה השניה, כשהציעו להם עצה זאת שמחו שמחה גדולה, אף להם המלחמה החלה להכביד מאוד ופגעה בהם בפרנסה ובכל מהלך החיים והמלך של אותה מדינה ידע ששר צבאו אכזר וצמא דם והיה בטוח שינצח. וכך קבעו שתי המדינות, מיום מסויים המלך של העם הראשון, אשר הציע את המלחמה הזאת יעמוד בצד אחד ואחריו כל שריו וקציניי צבאו ושר צבאו יעמוד להלחם עם שר הצבא אשר מלכו ושריו וקציניו יעמדו מאחור ומי שינצח לו משפט הבכורה וכל דרישות ובקשות הצד המנצח יקויימו. כל בני שני העמים שמחו מהעצה אך היו מודאגים מאוד, שרי הצבא היו אהובים, במדינה הראשונה השר היה איש עניו, בעל מעלות ומדרגות נעלות. והמדינה השניה שר הצבא היה איש יהיר וגאה אשר בני עמו הלכו שבי אחרי יהירותו. יום הראשון עבר, מלחמה קשה של שעות ארוכות פעם ידו של הראשון על העליונה ופעם ידו של השני, אך בסוף המלחמה הייתה שווה, ובהסכמה של שני המלכים דחו להמשיך את המלחמה ליום המחר, ביום המחר שוב המלכים ישבו בדאגה וכל השרים והיועצים בחרדה ושוב המלחמה הייתה שקולה ודחו את המלחמה לעוד יום. כך עברו עשרה ימים, הכל היה קשה מאוד, לחוץ מאוד ומדאיג מאוד.
ביום העשירי שר הצבא של המדינה הראשונה, השר העניו והאציל הצליח להכניע את השר של המדינה השניה ולשים את חרבו על גרונו. והנה בעוד רגע הורגו ומנצחו ופה הסתיימה המלחמה הקשה בין שני העמים שלקחה זמן ממושך של שנים. אך רגע לפני שהכניעו השר הראשון, השר של המדינה השניה הגאה והיהיר ירק בפניו של השר הראשון, ברגע שירק התרומם השר הראשון ולא הרגו ולא עשה לו מאומה, השר השני לא האמין והמלך של מדינתו עמד נפעם, הנה נצחו אותנו בעוד רגע מדוע הוא לא הורג את שר הצבא שלו?! עמד השר הצבא הראשון ואמר: אנו נלחמים על אמונה אשר אנו מאמינים בה, על עקרונות אשר הם העקרונות של חיינו, אך ברגע שנכנס כעס ושנאה במחשבותינו, המלחמה ניהית מלחמה של כעס ושנאה ומלחמה כזאת היא לא מלחמה אמיתית, היא מלחמה על צרכים אישיים, ברגע שירקתה על פניי אם הייתי מוציא אותך להורג זו הייתה מלחמה אישית ומלחמה על כעס, על פגיעה, על שנאות אישיות, זאת מלחמת חורבן שטמון באחריתה נזק יותר מניצחון מדומה בראשיתה.
לכן כשיורקים על האדם, החכמה הגדולה לא לנצח באותה שעה את המלחמה, אלא לחכות לזמן הנכון לנצח במלחמה, שנאות וכעסים אף אם חושבים שזו עצת ה', זו עצת יצר הרע ולא עצת ה', כי "עצת ה' לעולם תעמוד". ואם יש כעס, אין את הקב"ה עם האדם משום שכל הכועס כמי שעבד עבודה זרה ובודאי הקב"ה ועצתו לא תעמוד עם עובד עבודה זרה.
לכן ילך האדם בדרך ובמתווה אשר הולך בה, "דרך המלך", נלך ולא נטה ימין ושמאל ולכל צער יש סוף ולכל כאב יש מרפא וכשאדם יודע שהוא מתרפא מהכאב, זה חלק גדול מן הרפואה של הצרה והבעיה, וכשאדם אינו יודע שהתרפא וחושב עוד על המחלה ועל הצער האם הוא בריא או לא?!, זה הבעיה והצרה הגדולה של האדם.
