בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) אמר רבי חנינא, כל היורדים לגיהנם עולים (כל הרשעים שדנים אותם בשמים לגיהנם, סוף דבר שאחרי איזה זמן שקצבו להם לפי מעשיהם, הם עולים ויוצאים מגיהנם, כנזכר בהלכות כבוד אב ואם, שאין דנים אדם לגיהנם יותר משנים עשר חודש). חוץ משלושה שיורדים לגיהנם ואינם עולים, ואלו הן: הבא על אשת איש, המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.
והקשו בגמרא, מכנה היינו מלבין, כלומר לשם מה שנינו גם "המלבין פני חבירו ברבים", וגם "המכנה שם לחבירו"? והלא כל מכנה שם לחבירו ממילא הוא מלבין פני חבירו ברבים.
ותירצו בגמרא, שאפילו באופן שהמכונה בשם, רגיל שמכנים אותו כך, ואינו מתבייש בכך, כגון אדם שכל העולם קוראים לו "הצהוב" וכדומה, מכל מקום יש איסור לכנותו בשם זה, מכיון שהמכנה מתכוין לביישו, וכל העושה כן אינו עולה מגהינם לעולם.
וברור הדבר ששורש האיסור בכינוי שם רע לחבירו, הוא מכלל איסור "אונאת דברים". וכן פסק מרן בשלחן ערוך בזו הלשון: יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, אם כוונתו לביישו, אסור.
ומכאן יש להתעורר אודות אלו הנוהגים לכנות חבריהם בשמות שונים, ובפרט אצל הנערים בבתי הספר וכיוצא בזה, שרגילים הרבה פעמים בעוון זה, כאשר מתחיל להשתרש כינוי כלפי אחד מבני הכיתה, ויש בזה איסור חמור כמבואר, וכמה פעמים נגרם בשל כך צער ועגמת נפש, ולעתים אף נזק ממש, לאלו שנתכנו בכינויי גנאי כאלה ואחרים, והעוון רובץ על הראשונים שהחלו בדבר מגונה זה, ואשרי מי ששם סוף לענין רע כזה.
ולענין מה שכתבנו שהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא, כתב רבינו הרמב"ם, שמה שהפליגו חכמים כל כך בעונש המכנה שם רע לחבירו, היינו דוקא ברגיל בכך, כלומר מי שדרכו לכנות שם רע לחבירו הרבה פעמים, ולכן אין לו חלק לעולם הבא, אבל הנכשל בכך באקראי, באופן חד פעמי, אף על פי שחטאו גדול, יש לו חלק לעולם הבא. ומובן שצריך לפייס את חבירו ולשוב בתשובה על כך.
