מה לך נרדם? – הייתה זעקת רב החובל אל יונה הנביא הנרדם בירכתי הספינה – קום קרא אל אלוקיך! אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד!…
אנשים רבים שקועים בשינה של שבעים שנה. התרדמה נסוכה על עפעפיהם, השינה בארובותיהם, ועל פניהם חיוך תמוה המופיע על הבריות בתנומות עלי משכב.
הם מדברים, רצים, פועלים, אך הכול מתוך חלום. שבויים במקסמי שווא ערפיליים ורחפניים, ותועים בעולמות חסרי תוחלת.
מה לך נרדמים? – יש להפנות לעברם את זעקת רב החובל למראה האונייה המחשבת להישבר – קומו קראו לאלוקיכם, אולי יתעשת לכם…
ספינת חייהם עומדת לטבוע, לגווע במצולות מבלי להשאיר העקבות. אך המה נרדמים עדיין בירכתי הספינה, לא קולטים שדברים גדולים מתרחשים.
"עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך, מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידיים לשכב" (משלי ו').
על כל אדם שוכנת ישנונית מסוימת, שעליו להילחם עימה ולהעבירה מעליו. ישנוניות זו היא תרדמת הזמן, העוטפת אותו אט אט, עד שמפילה אותו לכהות חושים משכרת. כשהאדם אינו זהיר דיו ואינו מסלקה מעליו מבעוד מועד, הוא עלול להקיץ ביום אחד מבועת, ולגלות כי עשה חלק נכבד מחייו בשינה.
"לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהילים פ"ו), כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך?! (ברכות ד'.).
כי על זה היה עיקר עבודתו של דוד מלך ישראל, להקיץ מתרדמת הזמן, ולהינצל משיכרון החושים של כל מלכי מזרח ומערב. מבלי עבודה מתמדת ועקבית, אין אדם יודע היכן תארוב לו השינה ותלכוד אותו בחבליה.
וכינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר (ברכות ג':).
אותה רוח צפונית היא קול האלוקים המתהלך בתוך הגן וקורא, אדם, אדם, איכה? היכן עומד אתה בעולם? קום מתרדמתך, היזכר נא מאין באת ולאן אתה הולך.
זו היא הרוח הפוקדת את הישנים ומעירה אותה בעשרה מיני נגינה של כינור של דוד. "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי" (שה"ש ה'), איתא בזוהר (תיקונים ק"ו.), משל לבת מלך שחלתה ולא היה רופא בעולם שידע בטיב מחלתה. עד שבא הרופא הגדול מכל הרופאים שהוא הקב"ה, וריפא אותה בעשרה מיני נגינה. ותיכף שהרגישה בו אמרה 'קול דודי דופק', והוא אמר 'פתחי לי', פתחי לאות י' שהיא עשרה מיני פעימות, שהן מיני רוחות הנוקשות על הלב ומעירות את האדם מתרדמת הזמן.
וכן קרא איוב: "בשעיפים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים, פחד קראני ורעדה ורוב עצמותיי הפחיד, ורוח על פני יחלוף תסמר שערת ראשי" (איוב ד'), זוהי רוח כינורו של דודו הפורטת על נימי הלבבות, וקוראת: "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור אעירה שחר" (תהילים נ"ז).
וכן מבואר בזוהר הקדוש (ח"א ע"ז.): בשעת חצות הלילה, והקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, כל האילנות שבגן עדן מזמרים ומשבחים לפניו, וכרוז קורא בחוזק: אתם צדיקים עליונים! מי בכם שיודע להכניס הרוח לאוזניו לשמוע, ועיניו פתוחות לראות ולבבו פתוח להבין, בשעה שהרוח של כל הרוחות מעלה למעלה את ניחוח הנשמות, ויוצא משם קול הקולות המתבדר בארבע רוחות העולם… אותה שעה מתעוררת שלהבת אחת מצד צפון ומכה בארבע רוחות העולם, ויורדת ונוגעת בכנפי התרנגולים, ואלו קוראים בקול גדול להקיץ נרדמים מתרדמתם, אך אין מי שמתעורר לקולם, לבד אותם צדיקים הקמים ממיטתם ומעוררים עצמם ללימוד התורה… ווי להן לאותן בריות שהשינה בארובותיהן, ולא יודעות ולא מסתכלות איך יקומו ביום הדין…
לכן יקצוב לו האדם תמיד עת קבוע, לעשות את חשבון נפשו, לראות אם לא שקע בתרדמת הזמן וחבליה נפלו לו בנעימים. בפרט בימי השובבי"ם, שבהם תלוי תיקון כל הפגמים, יש להיזהר מאוד מבחינת הישנינות, ולהתעורר בחוזק וגבורה לעבודת הבורא
