חזון יאשיהו – ט״ו בטבת תשע״ו
תיקון ימי השובבי״ם – עבודה בימי השובבי״ם
תנו רבנן: נעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (גיטין לו)
והנה גמרא זו צריכה ביאור: יש לנו מצוות רבות בתורה ולא מצאנו מצוות, או מעשים טובים, שחז״ל יוצאים מגדרם וקוראים לעושה המצווה בשם ׳אוהביו׳ של הקב״ה, מדוע רק על דבר זה של ׳השומע חרפתו ועילבנו ושותק׳, נקרא ׳אוהביו של מקום׳? אלא, אפשר לפרש ולומר הגמרא במסכת סנהדרין מ״ו אומרת: ״אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער, שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי״, אם כן, כשיהודי נמצא בצרה או בצער, הקב״ה מצטער עם היהודי בצער שלו, כדברי חז״ל: ״עימו אנוכי בצרה״, הקב״ה נמצא עם כל יהודי בצרה ובכאב שלו. ועל פי יסוד זה נבאר הדברים, כאשר אדם פוגע ומבייש את חברו וחברו שותק ואינו משיב, גורם האדם בזה פחות צער לקב״ה, כי האדם שהתבזה והושפל כבר הצטער כי חרפתו יצאה ובושתו גדולה, כעת הוא רוצה להחזיר ולפגוע ולבייש את מי שפגע ובייש אותו, אך ברגע שיפגע וישיב ויבייש את מי שפגע בו, האדם יצטער וכאשר יצטער גם השכינה והקב״ה יצטערו, משום שהקב״ה נמצא עם כל יהודי, וגם עם הרשעים שבעם ישראל, ומתי שמצטערים, הקב״ה מצטער איתם ״עימו אנוכי בצרה״ וכאשר האדם בולם את כעסו ולא משיב ומונע מיהודי נוסף, להצטער וכך מונע צער של הקב״ה, נהיה אוהבו של מקום, משום שמנע צער של הקב״ה.
וכך מצאנו בגמרא במסכת תענית כ״ב: רבי ברוקא היה הולך בשוק ופגש את אליהו הנביא. שאל רבי ברוקא את אליהו הנביא,האם יש בשוק הזה אנשים שהם בני העולם הבא? ענה לו אליהו הנביא: אין פה אנשים שהם בני העולם הבא. בתוך שהיו מהלכים בשוק, נכנסו לשוק שני אנשים. הסתכל אליהו הנביא עליהם ואמר לרבי ברוקא: שני האנשים בני העולם הבא. התקרבו ושאלו אותם מה עבודתם, ענו אותם אנשים שעבודתם להצחיק ולשמח אנשים עצובים ולגרום להם מהשמחה שלום ושלא תהיה מחלוקת בין אנשים. והנה גמרא זו תמוהה, איך אפשר להבין ששני בדחנים זוכים לעולם הבא יותר משוק שלם מלא באנשים? מה מיוחד בשני האנשים הללו? אלא על פי דברינו, כשיהודי עצוב, השכינה עצובה וכשיהודי שמח, הקב״ה שמח ולכן שני האנשים הללו מנעו מאנשים להיות עצובים ובכך מנעו מהשכינה להיות בצער וזה שמנעו מהשכינה להיות בצער, זכו לעולם הבא.
ועל פי זה יובן גם לשון הגמרא ״עושים מאהבה ושמחין בייסורים כי יש אדם שמקיים את התורה והמצוות, אבל לא מאהבה ושמקיים את המצוות מצטער ומתעצב עצב גדול, ובכך גורם לשכינה להיות בצער, כי יהודי בצער וכן אדם, שייסורים באים עליו ומצטער, גורם גם כן לשכינה להיות בצער ולכן יתרחק האדם מהצער, בין בשעה שמקיים מצוות, יקיים אותן בשמחה ולא בצער, ובין בשעה שעוברין עליו יסורין יעמוד ביסורין בשמחה ולא בצער. וכאשר כך מתנהג האדם, נהיה בגדר ׳אוהבו של הקב״ה׳, שעליו נאמר ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״ ויסוד זה מהיסודות החשובים של תיקון ימי השובב״ים, משום שמי שחוטא במידת היסוד, גורם צער לקב״ה ומרבה מחלוקת בעולם ופירוד הלבבות בעולם וכאשר משנה את דרכו ומונע צער מהשכינה, גורם הוא לתיקון הצער שעשה במעשיו הרעים.
ויזכנו הקב״ה להרבות כבוד שמים וטהר ליבנו לעובדך באמת.
