לאחי ורעי ה׳ עליהם יחיו: יום זה, יום אשר יש בו כוחות רוחניים גדולים
,וכמו שהאדם צריך מאכל גשמי לגוף ובלי אכילה ושתייה האדם לא יכול להתקיים כך האדם צריך מאכל רוחני לנשמה ובלי המאכל לנשמה נשמת האדם הולכת ונאבדת.
והמאכל הזה, בא על ידי לימוד תורה וקיום המצוות וכוח התפילה וכן הימים הטובים. וידע האדם שבכל שבת ובכל חג ובכל ימים אשר קידשו אותם חכמים יש כח עצום ומאכל לנפש האדם. והנה יום זה ט׳ו באב הכוח בו גדול ביותר, זהו יום שמסמן התחלה חדשה, רעננות וכח חדש וסיום של תקופה והתחלה של תקופה חדשה.
והנה חשבנו לבהר הגמרה (במסכת יומא לה) אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום היה עובד ומרוויח סכום קטן, חצי היה נותן לבני ביתו לפרנסה וחצי היה הולך לישיבה של שמעייה ואבטליון, נותן לשומר הפתח חצי ונכנס לישיבה ללמוד תורה.
באחד מימי שישי שלג כבד ירד והלל הזקן לא מצא מה לעבוד וממה להתפרנס. כשהבין שלא יוכל להיכנס לבית המדרש כי אין לו כסף, עלה לגג של בית המדרש ונתלה וישב על פי ארובה, כדי לשמוע דברי 'אלוקים חיים' מפי שמעייה ואבטליון.
אמרו באותו היום חודש טבת היה, וירדו שלגים קשים ומהקור התעלף שם הלל הזקן, החכמים שישבו בבית המדרש פתאום הרגישו חושך בבית המדרש, הרימו את ראשם וראו אדם שוכב למעלה בארובה, מיד עלו והורידו את הלל הזקן משם.
צריך להבין מדוע הלל כך התנהג? לסכן את חייו?
אלא אם נחפש בכל התורה כולה, לא נמצא הרבה מקומות שנאמר דברי 'אלוקים חיים', אלא הלל הזקן הבין וידע שהתורה זה החיים שלו ולכן על החיים שלו מותר לעשות הכל בשביל להחיות את עצמו.
ידע האדם שיש לנו נשמה והנשמה צריכה מזון וקשר עם מקור חיותה ורק התורה והמצוות והימים טובים, הם הקשר בנינו לבן הקב״ה והם החיות של הנשמה.
