הגמרא מספרת על נער אינו יהודי אשר טבע בים ובקושי גדול ניצל מן הטביעה אשר טבע, כשיצא מן הים היה עייף ותשוש וחלש ביותר, בגדיו היו קרועים ובקושי גדול היה הולך, ראו אותו ילדיי היהודים וצעקו ואמרו: הנה נער אשר אינו יהודי נכהו ונעשה בו מעשה קונדס, החלו להתנכל לו, ביזוהו, היכוהו, עשו בו כאהבת נפשם. עד שרבי אלעזר עבר שם ומיד הצילו מידם, לקחו לביתו, האכילו, השקיהו וכו'.
עברו ימים, עברו שנים, עלה למלוך על הארץ מלך אשר שנאתו הייתה מרה וקשה על היהודים וצער גדול היה בקהילת היהודים, כל יום התחדשו גזרות קשות על עם ישראל. בצר להם החלו לבדוק את עברו של המלך, מי הוא? מי משפחתו? מה היא ילדותו? מי חברי ילדותו? ומה השנאה הגדולה אשר רוחש הוא לעם ישראל? אחרי דרשות וחקירות, העלו ראשי החקירה שאותו מלך הוא הנער אשר ניצל מן הים ונערי עם ישראל עשו בו מעשה קונדס, הכוהו, ביזוהו וכו'. מיד הלכו לרבי אלעזר ואמרו לו: אתה הצלת אותו, לך תבקש רחמים על עם ישראל. הלך רבי אלעזר וביקש רחמים וביטל את הגזרות הקשים על עם ישראל.
האדם אינו יודע היכן תחכה לו הצרה, הבעיה שלו, של הכלל, צריך האדם להשאיר את כל הדרכים פתוחים ולא להשאיר בורות, לא להשאיר מכשולים, לא להשאיר שום מוקש בדרך, שלא יפול בבור אשר הוא חפר אותו.
על הבן איש חי מסופר, כשנסע לארץ הקודש ביקש הוא עם מלוויו מן הערבי אשר הובילם על גבי הגמלים במדבריות בקשה אחת, שאם יקיימה יתנו לו ממון ומחיר יותר גבוה, שביום השבת ישבתו ולא ילכו ויעמדו לקידוש ולשמור את השבת הקדושה, והוא הסכים. אך כשהגיע השבת והיו באמצע המדבר, חזר בו מהסכמתו והזהיר את הבן איש חי ואת מלוויו, שסכנת חיים להשאר במדבר והוא אינו מסכים לסכן את חייו וממשיך הוא בדרכו לארץ ישראל. הבן איש חי פסק לעצמו ולסובבים שהם לא ממשיכים בדרך ונשארים, ירדו מן הגמלים וקידשו את השבת, אותו ערבי המשיך בדרכו אך במרחק ראיה, מוסווה בין השיחים, ועמד לראות מה יהיה עם הבן איש חי וחבורתו. והנה אחרי כמה שעות של ראיה, קבוצה של שודדי דרך מתנפלים על החבורה, בנפשו היה בטוח שזה סופם ואחריתם, מי יעמוד בפני חיות אדם אלו, אך ראה, ברגע שראש השודדים ראה את פניו של הבן איש חי, רעד כולו וברח מלפניו ואחריו כל חבריו השודדים.
רץ מהר הערבי מורה הדרכים ובא לפני הבן איש חי מתנצל ושאלו, מה זה אשר עשיתם לאותו שודד אכזר ורע?! ענה הבן איש חי, לא עשיתי מאומה, אך לפני כמה שנים היה משפט בין אותו גוי שודד לבין יהודי מבני הקהילה והגוי הפסיד במשפט והגוי בא לפני הבן איש חי בצער וביקש דין תורה, משום שהצדק איתו והבית משפט טעה טעות חמורה. הבן איש חי דן שוב את הדין והדין תורה הורה לטובת הגוי, חייב הבן איש חי את היהודי לשלם, היהודי בכה שאין לו ממון לשלם, הוציא הבן איש חי מכיסו ושילם את החוב. לא עברו ימים והנה זה הגוי השודד אשר ודאי היה הורג את כולנו, הממון הקטן שנתן לו הבן איש חי הציל את כולם.
ישתדל האדם לתת רק טוב לעולם, ליהיות איש של חסד ורחמים. ומי שכך נוהג וליבו פתוח לעזור לכל אדם, ה' בעזרו ואף נפשו נהיית נפש מרוממת, נפש של חסד, של נתינה. ויקפיד האדם, כשמקבל על עצמו לעשות מעשה טוב, מהר יעשה ולא יתעכב מלעשות, אלא איך שעלה בדעתו ירוץ ויקיים את הדברים הטובים אשר חשב לעשות.
ואפשר להביא ראיה ודקדוק מן הפסוק: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". וקשה, מה הכפל נתון תתן לו? צריך לאמר תיתן לו, מה זה נתון תתן? אלא התורה מזהירה אותנו, כשהחלטת לתת אולי יש לך צער ראשוני זה נתון, אך אם אתה לא נותן מיד ועובר זמן ואז דורשים ממך את הצדקה ואתה נותן, יש צער שני וזה תיתן, פעם אחת ההחלטה לתת, תתן בשעה שנותן. לכן יקפיד האדם שלא יגיע לשני צערים צער של נתון וצער של תיתן אלא מיד יתן הצדקה. וכח הצדקה גדול ביותר, מגינה ומצילה משני דברים, גם מגינה שבעיות לא יפגעו באדם כמן מגן שמגן על האדם מן הרע וגם מצילה אם ח"ו הצרה והבעיה הגיע לחייו של האדם ולאדם אין פתרון לבעיות, זכות הצדקה מצילה את האדם מן כל הצרות והבעיות הגדולות, לפעמים זה לוקח זמן, אך כאשר הישועה באה בזכות הצדקה היא באה בצורה "מצמיח ישועה", פתאום רואים צמחיה של ישועה ממקום לא צפוי. וידע האדם "הבוטח בה' חסד יסובבנו", הן בצדקות ממון, הן בחסד של מעשים שנותן האדם מעצמו למען חברו.
