דבר תורה לכבוד הילולת האלוקי רבי יצחק לוריא – האר"י הקדוש מפי כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א
ביום קדוש זה יומא דהילולא דרבנו האר"י הקדוש זצוק"ל, נשתדל ללמוד מעט מתורתו הקדושה, ואז נזכה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, וילמד זכות עלינו ויעורר רחמים על הכלל ועל הפרט.
וידליקו נר לעילוי נשמתו, ויתנו צדקה לעילוי נשמתו לכבוד שבת קודש לעניים תלמידי חכמים ויעתירו בעדי, ובעזרת ה' נזכה לראות בישועת ה' בקרוב ממש.
יומא דהילולא של רבנו האר"י הקדוש זצוק"ל, והנה צריך לחזק עניין שרבים מאחינו בני ישראל טועים בו מקוצר הידיעה ועומק העניין, והוא שימוש בקבלה מעשית.
וידועים דברי רבנו המהרח"ו זצוק"ל (שער המצוות פרשת שמות) בעניין קבלה מעשית, מה שהוא שימוש האדם לעשות דברים נפלאים על ידי השבעת שמות הקודש, כל העושה השבעות אלו גורם שיבואו בפיו תמיד ברכות לבטלה, כי עבירה גוררת עבירה. ואותם המלאכים שהוא משביען, בעל כרחן מתגרים בו ומביאים אותו לידי ברכה לבטלה.
"ושאלתי למורי" ז"ל, שהרי ראינו דורות ראשונים שהיו משתמשין בשמות כנודע, ובפרט כפי הנמצא בספר "פרקי היכלות" שהיו משתמשים בהם רבי ישמעאל ורבי עקיבא לענין פתיחת הלב והזכירה, והשיב לו כי הם היו נטהרים באפר פרה אדומה, כנודע בענין רבי טרפון שהיה מטהר הטמאים באפר פרה, אף על פי שהוא אחר חרבן בית שני. אבל עתה אנו כולנו טמאים לנפש אדם, ואין לנו רשות להשתמש בהם.
וממשיך רבנו המהרח"ו זצוק"ל, ושמעתי בשם מורי ז"ל תשובה אחרת והיא זו, כי כל מי שיתקיים בו "על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ג) כפי פירוש רז"ל (ע"ז דף לה) אל תקרי עלמות, אלא על מות, ור"ל כי מי שאפילו המקטרגים אוהבים אותו, מפני שאין בו שום חטא שיוכל לקטרג עליו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, מותר וראוי לו שישתמש בשמותיו יתברך הקדושים.
אבל מי שיכולו לקטרג עליו מלמעלה, לומר ראה פלוני שעבר עבירה פלונית והוא משתמש בשמותיך הקדושים, הנה אדם זה הוא ודאי שיענישו אותו למעלה, אם ישתמש בשמות הקודש. וממשיך רבנו המהרח"ו זצוק"ל, עוד שמעתי בשם מורי ז"ל והוא כי כל השמות והקמעים אשר בזמנינו הם מוטעים, אפילו אותם הפועלים בניסיון אמיתי, ולכן האדם המשתמש בהם נענש. אבל אם היינו יודעים אותם על מתכונתם, היינו יכולים להשתמש בהם עכ"ל.
והנה ביום קדוש זה, אשר צדיקים במיתתם יותר גדולים מבחייהם, פחד ואימה יכנס בליבנו להיזהר ולהזהיר מן הצרה הצרורה הפושטת בעמנו, מחוסר ידיעה ומעומק דלות הדעת והיראה, להתרחק ולהרחיק את נפשנו מכל דבר של צביעות או גניבת דעת, לא להיכשל ולא להכשילם "ובערת הרע מקרבך אני ה'".
וכל אדם אשר נפשו דבקה בקדושה, "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" וקודשה בריך הוא ליבא בעי. ומי שיש לו חולה בביתו ילך לחכם, וכדברי הגמרא בברכות מי הוא חכם מחזיק בישיבה, ורק על ידי התמימות יזכה האדם לישועה, ולרפואה ולהצלחה.
מובא ב"שער הכונות" (דף פ"ט ע"ג) ענין תשעה באב, מה שנהגו ביום ט' באב במנחה לומר פסוקים של נחמות, וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה. ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי (תענית כט) כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט' באב, ונשרף בעת המנחה. וכפי זה, היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר.
אבל העניין יובן במה שדרשו בגמרא (קידושין לא, ע"י רש"י) על הפסוק "מזמור לאסף אלוקים באו גויים" וכו' (תהילים עט, א) והקשו מזמור, קינה מבעיא ליה. ותירצו, כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל, ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלתם, ויכלו ח"ו בחרב האוייבים, ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקבלו נחמה, כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים, לא הייתה תקומה לשונאי ישראל.
וכמו שאמרו ז"ל (עי איכה רבה ד, יד. ומדרש תהילים עט, ג) "כלה את חמתו ויצת אש בציון" (איכה ד, יא). ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל, אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם. אם כן, המנהג הנזכר הוא טוב ונכון, ועוד ממשיך רבנו המהרח"ו זצוק"ל, ושמעתי גם כן ממורי ז"ל טעם אחר, והוא כי אז במנחת ט' באב, נולד המשיח הנקרא מנחם, כנזכר במדרש איכה רבתי עכ"ל.
והנה ידע האדם יסוד גדול, בכל צרה שנמצא בה האדם, בשפל הגדול והקשה ביותר שם נוצרת הישועה שלו, ברגע החמור ביותר נולד המשיח שלו, שמשם תתפתח הגאולה. גם אם לא באותה שעה ובאותו רגע, אבל זה צומח וגדל, וברגע שכלו כל הקיצין משם תפרח ותצמח הישועה. לכן אין לאדם בשום מצב בחיים להתייאש, כי ברגע הנכון תצמח לו הישועה, גם ממקום לא נודע ולא צפוי.
שער הכוונות (דף א.) אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון. ואם נעשה כן, אין נפשו יכולה לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם, בעת שמתוודה הוידוי ומפרט חטאיו, אז טוב להתעצב בלבד. אבל בשאר התפילה, נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך, הכנעה גדולה באימה ויראה. אמנם תהיה בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות, עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות. וכמ"ש בגמרא (ברכות דף ל) מהוא דקא בדח טובא וכו' ואמר תפילין קא מנחנא, ואל תבוז לדבר זה כי שכרו גדול מאוד עכ"ל.
וידע האדם, שזו עצת היצר הרע להכניס את האדם לעצבות על דברים אשר אינם נכונים, ורק במחשבתו הם קשים וחמורים. וכאשר מתפלל ועומד לפני הקב"ה בעצבות עצומה על דבר אשר אינו ולא כלום, כך הורס את כל תפילתו וכל בקשתו לפני בורא עולם. וישים האדם מול עיניו, שרוב הצרות והבעיות אשר הוא מצטער עליהם, אינם אמיתיים ואינם כדאגתו וכצערו, והם עצת היצר הרע להחריב את עולמו.
שער מאמרי רז"ל (פ"י) על פרקי אבות ועיין שער הכוונות (דף נט עא). רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים וכו. (אבות ב, יג) הנה ג' זמנים קבעו רז"ל לתפילה, שחרית מנחה ערבית. ואף על פי שסדרו סדר התפילה וקריאת שמע, יש חילוק בינהם כפי הזמנים, כי כל אחת יש לה חידוש ואינה דומה לחברתה. ולכן, אין דרך להתפלל דרך קביעות בעלמא, כי אם להתפלל בכל כוונתו כמו שמתפלל תפילה וקריאת שמע חדשה וכו', כי אין לך שום תפילה שלא התחדש אור שפע בה, אבל לא ראי זה כראי זה.
והואיל ואתי לידן, נימא בהו מילתא דהוא, אמר מורי ז"ל כי הלא יש הפרש גדול בין תפילה דחול לתפילה דשבת, ובין תפילה דראש חודש ובין תפילה דיום טוב ודחול המועד, ולא די בזה אלא תפילות של יום טוב עצמם, כמה תפילה דסוכות לפסח. וכיוצא בזה גם בכל יום ויום עצמם, אינו דומה תפילת שחרית לתפילת מנחה וערבית, וכיוצא בזה גם אפילו בימי החול עצמו אינו דומה תפילה של יום, לתפילה של אחריו, ולא ראי זה כראי זה, ואין לך כל תפילה ותפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד שתדמה לחברתה כלל ועיקר וכו'.
וזה סוד שאנו אומרים בכל יום ובכל שעה תפילה, ואינו מספיק בתפילה אחת ביום, והטעם הוא כי בכל תפילה ותפילה נעשה בחינה מחודשת, מה שלא נעשה בתפילה זולתה, ודי בזה. וכן העניין בכל קריאת שמע, כי כל קריאת שמע משונה מחברתה, אך כל זה בסוד הפרטים. אמנם בסוד הכללים, שקריאת שמע שחרית דחול כולם כוונה אחת להם, וכל קריאת שמע דערבית דחול, כולם כוונה אחת להם וכן כיוצא בזה ע"כ.
ולכן יקפיד ויזהר האדם, בכל ברכה וברכה ובכל תפילה ותפילה, ולא יתפלל כמצות אנשים מלומדה. וידע הכח העצום והעולמות אשר בורא בכל תפילה וכל ברכה, ומי שמזלזל בתפילות ובברכות, בונה בנין אשר חסרים בו קומות שלמות, ובנין כזה העיקר חסר בו ואין שלמות בחייו, וחי עצב וצער וחיים בלתי פתורים ושלמים מנת חייו.
שער הכוונות (דף נ"ז ע"ג – קריאת שמע שעל המיטה). נודע, שאם אדם חוטא לפעמים חס ושלום בהשחתת זרעו לבטלה במזיד או באונס, ומאותם הטיפות נבראים מזיקים ושדין ורוחין. בקריאת שמע שעל המיטה, נעשית חרב והורגת אותם. שעל מציאות מיני שדים ומזיקין אלו, אמרו רז"ל (ברכות ה) על הפסוק (תהילים קמט) "וחרב פיפיות בידם" שעל ידי קריאת שמע שעל המיטה, הורג שיעור גדול מהם כמ"ש בזוהר הקדוש על הפסוק (במדבר כ"ג כ"ד) "לא ישכב עד יאכל טרף". ולכן צריך לכוון כי יש בקריאת שמע רמ"ה תיבות, כנזכר שהם מ"ב וע"ב, ונ' ע"ב. ולכן אחר שתשלים הקריאת שמע, תחזור לומר פעם אחרת ה' אלוהיכם אמת, כמו שעושה השליח ציבור, ועל ידי כן ישולמו כל הרמ"ח תיבות ע"כ.
וישתדל לעשות בדעתו כמו פנקס, וירשום בכל יום בצד אחד הטוב אשר עשה באותו היום, ובצד שני הדברים אשר צריך לטהר ולתקן.
שער הפסוקים (איוב סימן ט"ו) "קול פחדים באזניו בשלום שודד יבואנו" (איוב טו, כא) ירצה שכל מי שיש לו עוונות ואינו שב בתשובה. הנה אותם המלאכים רעים, הנבראים מכח העוונות, הם באים תמיד ומפחידים אותו, בין במחשבותיו כמו שאמר הכתוב (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים", ובין חלומותיו שהחיצוניים ההם מחלימים לו דברים של שקר, ומכינין קולות של שקרים באוזניו כדי להפחידו, וזה "קול פחדים באוזניו" ולא עוד, אלא אפילו בזמן שהוא שלום בעולם מפחידים אותו, וזה "בשלום שודד יבואנו" ונלע"ד חיים כי שודד מלשון שדים ומזיקין ע"כ.
ולכן מי שחי חיי פחדים, ישתדל לשוב בתשובה שלימה ויכניע את ליבו הכנעה גמורה, ויקפיד מאוד מדבר שקר ומהבטחות ונדרים שמוציא מפיו, משום שמעורר מדנים עליו.
שער מאמרי רז"ל (פי' על פרקי אבות סוף פ"א). שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו' (אבות א, טו). צריך האדם למעט בעסק, ואם אין לו כדי פרנסה כי אם על ידי הדחק, יכוין ביום שלישי ורביעי מחצי היום ולמטה, מעוטף בטלית ותפילין ובכוונה לעבודת קונו ע"כ.
שער המצוות (פרשת נח ועיין שעה"ג דף נב). ענין הריגת בעלי חיים כבר נזכר בזוהר
[8/8, 1:01 PM] הרבנית תליטא: הקדוש פרשת יתרו, כי שום בריה לא נבראת לבטלה, ואסור להרוג אותה שלא לצורך. ומורי זצוק"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים, אפילו מן הקטנים והפחותים כגון פרעושים וכינים וזבובים, וכיוצא באלו. ואף אם הם מצערים אותו, כבר נודע מה שאמרו ז"ל על הפסוק (משלי טז) "גם אויביו ישלים אתו" זה הכלב, ויש אומרים זה הנחש, ויש אומרים אלו הפרעושים, וזו עצמה תשובת ר"א לרב חזקיה בפרשת יתרו, כנזכר בסוד פסוק "אם ישך הנחש בלא לחש" ע"כ.
וכבר מצאנו ברבנו (רבי יהודה הנשיא) הקדוש, אשר נענש בצער גדול על אותה בהמה שהייתה בדרך לשחיטה, ובקשה ממנו רחמים. וכל דבר שנברא בעולם יש לו תיקון, וכשהורגו מרחיק את התיקון ומרבה צער בעולם.
שער המצוות (פרשת עקב). אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו, כמו שנוהגים בני אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה. והטעם הוא, לפי שהם כוחות עליונים ימינים ושמאליים, ואין לערבם. ואמנם, טוב הוא על האדם שיסתכל בכל שעה ויביט באצבעותיו ע"כ.
ומקובל מרבותי ואבותי הקדושים, שכשמחבר האצבעות מידת הדין שולטת עליו ח"ו, לכן יקפיד ויזהר מאוד ויעורר אחרים בענין זה.
שער המצוות (פרשת וילך). צריך להזהר במאוד מאוד, שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף, כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמות. ואם יאכלהו האדם, מתקשר בו נפש הבהמית ההוא לגמרי, והיצר הרע מתקשר בו. ומטעם זה גם אמרו רז"ל (הוריות י"ג) שהאוכל לב בהמה, גורם לו שכחה וטפשות הלב ע"כ.
ואבותינו ורבותינו, הקפידו ונזפו במי שאכל דברים אלו
שער מאמרי רז"ל (בילקוטים וע"ע שער הגלגולים הקדמה כ"ג). חיבוט הקבר וביאור הוא, כי אחרי מיתת האדם נקבר גופו בארץ, אז תיכף ומיד באים ד' מלאכים ומפשילים קרקע הקבר, ומעמידים אותו עד כדי גובה קומת האדם, כנזכר בברייתא דחיבוט הקבר ועי"ש.
ואז מחזירים נשמתו של אדם בתוך גופו, כדרך שהיה בחיים חיותו, כנזכר במדרש (תנחומא ויקרא ו ז) בעניין משל חיגר וסומא שהיו באילן, וראו פירות נאים והרכיבו זה על זה וכו'. והטעם הוא, כי הנה אותה הקליפה היא המחברת ונקשרת עם הגוף, ולכן מחברים את שתיהם יחד הנפש והגוף. ואז אותם הד' מלאכים, אוחזים בו באדם בד' קצוותיו, ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל, כדרך שהאדם מנער את כסותו, וחובטו במקלות להסיר ממנה האבק והעפר הנדבק בה.
וכך הם עושים, עד שנפרדת אותה הקליפה מעליו מעט מעט, עד שנפרדת ונעקרת לגמרי. ולכן צריך להעמיק הקבר מאוד מאוד, כי כל מה שהוא עמוק מאוד הוא יותר טוב, כדי שיהיה מקום מרווח לחובטו ולנערו שם. ולכן עניין זה נקרא חיבוט הקבר, ר"ל חיבוט הנעשה בקבר לנער את הקליפה מעל האדם.
ולא כל האנשים שווים בחבטה וניעור הזה, כי הצדיקים אשר כבר קיבלו עליהם קצת יסורין בחייהם, וחבטו וציערו את עצמם במצוות ומעשים טובים, ועסקו בתורה הנקראת תושיה (סנהדרין כו) שמתשת כוחו של אדם, עד שנמצא כי בהגיע תורו זמנו להיפטר מן העולם, ליחבט בקבר אין צריך לו חיבוט וניעור כל כך, כי בנקלה יפרד ממנו כי כבר התחילו להפרידה לגמרי כנ"ל, שאי אפשר להפרידה לגמרי אם לא ע"י מיתה.
וכנזכר שם בבריתא דרבי אליעזר (שמחות פ"א, הח) בפרק חיבוט הקבר, שאין שום נברא בעולם שינצל מחיבוט הקבר אפילו יונקי שדיים, לולי על ידי קצת מצות פרטיות סגוליות לזה ברז"ל שם.
אמנם כל העולם שוים בענין חיבוט הזה, אלא שהצדיקים נשאר להם דבר מועט להפרידה, אבל הרשעים שלא הפרידוה מעליהם בחייהם, ואדרבה החזיקוה מאוד עליהם ולכן צריכים טורח גדול וחזק מאוד, עד שיוכלו להפרידם מעליהם בקבר, כי כפי הדרגת חוזק קשריה ודביקות בו, כן צריך אח"כ חבוט וניעור חזק מאוד. ויש בזה מדרגות שונות זו מזו וכל אחד כפי מדרגתו ע"כ.
