ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות

דבר תורה יומי – מפי כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א (י"ב שבט התשע"ז)

לאחי ורעי האהובים והחביבים ה' עליהם יחיו.

המשנה (ראש השנה א, א) אומרת‏ באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. ופירש רש"י לענין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט, שהאילן הולך אחר החנטה.

ובגמרא שם (יד.), מפרש הטעם מדוע בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה" ופירש רש"י שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה.

וכתב על זה המגן אברהם (ס"ק טז) בשם ספר תיקון יששכר, בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות. ומנהג זה התפשט בכל קהילות ישראל, וכן אצל רוב יודעי החן להרבות הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. וכן הרבה עושים את התיקון של רבנו הבן איש חי זצוק"ל על האתרוג.

והנה צריכים להקשות ולהבין‏ על הלשון של מסדר המשנה רבנו הקדוש (רבי יהודה הנשיא), מדוע נקט לשון במחלוקת בית הלל ובית שמאי שלא נהג בלשון זה במחלוקות אחרות בש"ס, ולשונו הוא במחלוקת זו באחד בשבט ראש השנה לאילן 'כ'דברי בית שמאי, מדוע נקט בלשון כדברי בית שמאי בכ' הדמיון, היה צריך לומר כבשאר מחלוקות בש"ס דברי בית שמאי ולא כדברי בית שמאי.

ועוד צריכים להבין, מדוע נקט ואמר רבנו הקדוש ראש השנה לאילן, היה צריך לומר בלשון שיותר מובנת ומסתדרת ראש השנה לאילנות.

אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול במעלת יום קדוש ומיוחד זה ט"ו בשבט, שכבר מרן הבית יוסף פסק להלכה שביום זה אין אומרים תחנון.

והנה כשנתעמק בדברים בעומק מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ובעומק מהותם ושורשם של בית הלל ובית שמאי. ומובא בשער הגלגולים לרבנו האר"י הקדוש זצוק"ל (הקדמה לד) כי הלל הזקן היה שורשו מידת החסד, לכן היה עניו גדול ובעל חסד. אבל שמאי הזקן היה שורשו ממידת הגבורה והדין, לכן היה קפדן גדול. ולכן מובא בספרים הקדושים כי מטעם זה סיבב עילת העילות וסיבת הסיבות הקב"ה, שהלכה כבית הלל ולא כבית שמאי כי אין העולם יכול להתקיים במידת הדין, כי אם במידת החסד והרחמים. ועל זה אומר דוד המלך (תהילים פט, ג) "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

היוצא מדברים אלו, כי עבודת ה' של בית שמאי הייתה במידת הגבורה שהיא מידת היראה, ועבודת ה' של בית הלל הייתה ממידת החסד והרחמים.

ועל פי יסוד זה מבארים רבותנו הקדושים זצוק"ל את הגמרא (שבת לא.) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור. ופירש רש"י כי הלל נתכוון על מצוה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" לאהוב את הקב"ה שנקרא רעך, ככתוב (משלי כז, י) "רעך" ורע אביך לא תעזוב".

והנה ממעשה זה בגמרא, לומדים את דרך השפקתם ועבודת ה' של הלל ושל שמאי. שמאי שהיה מידת הגבורה והדין, עמד על פי דרכו שכל התשובה של האדם וכל עבודת ה' שלו, צריכה להיות מיראה וגבורה, ולכן דחפו ודחק את אותו הגר שבא להתגייר, ומדבריו הסביר לו שכל עבודת ה' היא דין ויראה. אך הלל הזקן, שהיה ממידה ששורש נשמתו ממידת החסד והרחמים, השפיע גם על אותו גר שבא להתגייר שעבודת ה' היא מצד החסד והרחמים, ולכן פתח דבריו היה דרך שער החסד והרחמים "דעלך סני לך לחברך לא תעביד", ואהבת לרעך כמוך שזהו שורש נשמתו של הלל הזקן.

ועל פי זה יבואר מדוע רבנו הקדוש שינה בלשונו משאר מחלוקות בין בית הלל ובית שמאי, וכתב כדברי בית שמאי כ' הדמיון, שדברי בית שמאי ושורש נשמתם הוא דין.

והנה כשננסה לבאר את עומק המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, האם ראש השנה לאילן הוא בא' בשבט או בט"ו בשבט, נראה לומר שמחלוקתם היא על דרך עבודת ה', דלפי בית שמאי שהם מידת הדין ראש השנה לאילן הוא בא' בשבט, ומדוע? כי כבר אמרו לנו רבותינו שמה הדבר המיוחד בשבט שכבר עברו שליש מהשנה, וכשכבר עובר שליש מהשנה ורוב גשמים ירדו הוא כעובר בבטן אמו. כשעובר שליש מזמן הווצרו בבטן אמו, נראה הוא והוא נהיה בעל משמעות. וכך חיי האדם לאותה שנה, בט"ו בשבט עובר שליש מימות השנה, ואותה שנה כבר בעלת משמעות כעובר בבטן אמו.

והנה בראש השנה א' בתשרי, הוא יום הדין שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ומה מיוחד ביום זה ראש השנה? ומובא בפסיקתא (סיכה כג) בשם רבי אליעזר דתניא בכ"ה באלול נברא העולם וכו', נמצא אומר בראש השנה נברא האדם. שעה ראשונה עלה במחשבה, שניה נתיעץ הקב"ה עם מלאכי השרת, בשלשה כינס עפרו. בד' גבלו. בה' רקמו. בו' עשאו גולם. בז' זרק בו נשמה. בח' הכניסו לגן עדן. בתשיעית נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת. בעשירית סרח שאכל מעץ הדעת. באחד עשרה נידון. בשתיים עשרה יצא בדימוס (זכאי). אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאים בדימוס. וכל זה אימתי, בחודש השביעי באחד לחודש.

אם כן בראש השנה הוא יום הדין ובני ישראל שבים בתשובה מאימה וחרדת הדין, וכן הוא ביום הכיפורים. וידוע מה שאמרו רבותינו שתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות, אך בט"ו בתשרי חג הסוכות הוא שאז שבים אנו אל ה' באהבה, ברבות המצוות של סוכה וארבעת המינים, וכן ניסוך המים. ועל חג זה נאמר "ושמחת בחגך והיית אך שמח"

ואם כן יובן, לפי דברי בית שמאי שמידתם מידת הגבורה והדין, שליש השנה הוא בא' שבט מיום ראש השנה שבו נידונים במידת הדין. אך דעת וסברת הלל שהלל הוא חסד ורחמים, שליש השנה הוא בט"ו בשבט, מט"ו בתשרי ששבנו בתשובה מאהבה "ולכן התורה מונה ואומרת על חג הסוכות "ראשון לחשבון עוונות".

אם כך יובן מדוע ההלכה נפסקה כבית הלל, כי ה' חפץ למען צדקו ואין העולם יכול לעמוד במידת הדין, אלא רק במידת החסד והרחמים. וט"ו בשבט מסמן את מידת החסד ומידת הרחמים כדעת בית הלל, ולא כדעת בית שמאי בא' בתשרי שהוא יום הדין.

והנה אדם הראשון שחטא בא' בתשרי ואכל מעץ הדעת, והביא קלקול לעולם ושב בתשובה מיראה מאימת הדין עד ט"ו בשבט, שזה זמן של שליש מזמן התשובה, הוא כבר הגיע לתשובה מאהבה. וט"ו בשבט מסמן את התיקון של חטא עץ הדעת, ולכן רבי הקדוש כותב במשנה ראש השנה לאילן, לאיזה אילן? אילן שהיה בגן, בגן עדן שהוא עץ הדעת.

ולכן ביום זה הוא יום של שמחה, כי אין יום גדול לישראל כיום של התרת הספקות, ולכן ביום זה כדברי בית הלל שעבר שליש מהשנה מט"ו בתשרי שאז שבנו בתשובה מאהבה, עושים ביום זה ראש השנה לאילן שעלינו עוד שלב בתיקון חטא עץ הדעת.

ולכן עלינו ביום זה להשתדל לתקן עולם במלכות שדי, ולקבל על עצמנו את החטא של אדם הראשון שערבב את הטוב והרע, יחד על ידי אכילת עץ הדעת לתקן, על ידי שנקבל על עצמנו ביום ט"ו בשבט להסיר את הרע מנפשנו ומדעתנו, ולחשוב על עבודת ה' בטוהר ובתמימות, ולדחוק ולכבוש את היצר הרע שמבלבל את הדעת בשאלות באמונה, בקושיות על תמימות הנפש, ובדחפים ליגוע במקום שאסור להגיע וליגוע, שהוא במופלא ממך אל תדרוש שזהו ניסיון של הדור הזה, ליגוע ולשאול ולדרוש ולחקור ולהקשות על עניני אמונה תמימה ששמעו אבותנו מימי קדם, בתמימות זכה וברה והעדיפו למסור את נפשם על קידוש ה' על אמונתן.

וכאשר נזכך עצמנו ביום מיוחד זה ט"ו בשבט כדעת בית הלל בחסד ורחמים, ונעשה כעין תענית תמימות עם הקב"ה ונבנה חומות בצורות בכל שנה ושנה בט"ו בשבט בעניני אמונה תמימה, נזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולתקן את חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת וכך להגיע לתיקון השלם.