היה אומר מו"ר זקננו רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל:
כמו תמצית שנותנים לתוך המים, וטעמה מתפשט בכל המים, כך השבת, תמציתו של כל השבוע, וטעמה הענוג פושט בכל יום ויום מששת ימי המעשה.
איזה טעם שיש לה לשבת אצל האדם, אותו טעם יש לו לכל השבוע הבא אחריו. אם עשה את שבתו מתוך קדושה וטהרה, התרוממות הרוח ושמחת הנפש, אזי גם בימי החולין, יוכל לחוש מעט מאותו נועם הנשמות שהוא מעין עולם הבא.
אך אם במהלך השבת, הועמה קדושתו, מנוחתו הופרה והוא נכשל בעוון הכעס או במרעין בישין אחרים, ידאג כל השבוע, שמא ייאלץ לטעום מאותה טיפת מרירות שנמסכה בכוסו בתמצית השבת…
כי השבת מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, ואחריה נאצלים ששת ימי המעשה, כשכל יום ויום יונק את חיותו הימנה, כאיברים המושכים חיים מן הראש. השבת שופעת בתוך הימים, ומודדת לכל יום ויום את האור והחיות שהוכנו עבורו על ידי האדם, במהלך השבת.
וכן כתבו בספרי הקבלה, שבאו הימים לפני הקב"ה והתאוננו: לכל הנבראים שעשית נתת ראש, לחיות, לעופות, לבהמות ולאדם, ורק לנו לא נתת ראש! אמר להם הקב"ה: עשו לכם ראש מעצמכם! היו הימים של עשרים ושמונה שעות כל אחד, ונתן כל אחד ארבע שעות מעצמו, והמליכו עליהם את יום השבת.
הרי השבת חצובה מן הימים, והיא כמלך בראשם, מכלכלת אותם ודואגת למחסורם. וכן אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח.): כל הברכות שלמעלה ושלמטה, תלויים ביום השבת!
על כן השבת היא יום המנוחה, כמאה"כ "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג), כיוון שהיא מקור השפע, וכפי שביאר זאת הרה"ק רבי פנחס מקוריץ: ששת ימי המעשה למה הם דומים? לבהמה ההולכת לבקש לה אוכל. היא הולכת והולכת, גונחת ונאנחת, עד אשר מגיעה אל האבוס, אז משקעת את ראשה בחציר, ואוכלת בדומייה…
כן האדם בששת ימי המעשה, נע ונד, נוסע ומיטלטל, בבקשו לשבור אוכל ולהביא טרף לביתו. כשמגיע יום השבת והנה הוא ניצב אל מול מקור השפע, נח הוא באחת ממעשיו ומעיצבון ידיו, ומתרפק בדממה אל מעיין השפע הנוזל על ראשו.
בנחת וברוגע הוא יונק, כתינוק היונק משדי אימו, ובכך ממשיך לו שפע רב טוב על ששת ימי המעשה הבאים עליו לטובה
