פרשת ויחי
א. "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף" (בראשית מז, ע). מדוע כתוב "לבנו ליוסף" הרי ידוע שיוסף בנו של יעקב. הרמב״ן מספר לנו שבאותו מעמד קדוש לפני פטירת יעקב אבינו, העניק יעקב ליוסף את הבכורה – שהוא יהיה מעל כל אחיו, אבל עד אותו יום הבכור היה ראובן. ולכן אמרה התורה "לבנו" כלומר לפני שקרא יעקב ליוסף, קרא לבנו – ראובן כדי לרצותו על לקיחת הבכורה ממנו, ורק לאחר מכן קרא ליוסף והעניק לו את הבכורה.
ב. יעקב אבינו אומר ליוסף שרק שני בניו שנולדו לו לפני בואו של יעקב לארץ מצרים יהיו נחשבים כשבטים (כילדיו של יעקב) ולא יתר בניו של יוסף שנולדו לאחר שהגיע יעקב למצרים. במה שונים מנשה ואפרים משאר בניו של יוסף? דרך העולם, עד שהנער מתחתן אין לו בחיים מסגרת משל עצמו, אלא הוא סומך על הוריו ובהם שם מבטחו. ולכן מנשה ואפרים שונים משאר אחיהם, כי הם נולדו כשיוסף עדיין היה נער ועוד לא היה לו מסגרת משל עצמו, ולכן נחשבים הם כמו בניו של יעקב אבינו.
ג. "המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז). מדוע מזכיר יעקב את עצמו לפני אבותיו, והרי אבותיו הם הקודמים, הן מבחינת כבוד והן מבחינת הזמן. אלא יש כאן יסוד גדול, אברהם הוא סמל של מידת החסד ובנו יצחק הוא מסמל את התפילה ואילו יעקב אחרון האבות מסמל את התורה הקדושה. וזה מה שבא יעקב ללמדנו בכך שהקדים את עצמו לאבותיו: יש אנשים שאומרים – אני משקיע את כל כוחי בעשיית חסד ואיני צריך לעסוק בתורה, וכך גם יש אנשים שאומרים – אני מתפלל שעות רבות ונותן את כל כוחותי לתפילה, אז איני צריך לעסוק בתורה. ואת האנשים האלו בא יעקב ללמד, שללמוד תורה הוא היסוד ועיקר תפקידו של האדם בעולם. בוודאי שירבה האדם בצדקה ובתפילה, אך תלמוד תורה כנגד כולם.
ד. "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח" (מט, טז – יז). אפשר ללמוד מפסוק זה מוסר גדול. ״דן ידין עמו״ יעקב רמז לנו בזה על תלמידי חכמים שבכול דור ודור. הגמרא ביומא (כג.) אומרת ״כל תלמיד חכם שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו תלמיד חכם״, וכך נפסק בהלכה (רק על כבודו ולא על ממונו). והמדרש מספר לנו שהנחש מקולל, שאפילו אם יאכל את כל המעדנים שבעולם, כל מה שהוא טועם טעמו יהיה כטעם עפר, וכך אין לו שום הנאה בכל דבר שיכניס לפיו. ולכן תלמיד חכם צריך לנקום כנחש – שלא יהיה לו שום הנאה בנקמתו. ואת זה בא יעקב לרמוז לנו בפסוק זה, שתלמיד חכם צריך להיות כמו הנחש שאינו נהנה בנקמה, ושלא ינקום לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים.
ה. בפרשת מקץ מספרת לנו התורה את פתרונו של יוסף לחלום פרעה, שיהיו שבע שנות שובע ולאחר מכן שבע שנות רעב. וחז״ל אומרים לנו שכאשר יעקב הגיע לארץ מצרים, הוא בירך את פרעה, ובכל פעם שהיה יורד פרעה לנהר הנילוס, היה הנילוס עולה, כביכול לקראתו, על גדותיו ומשקה את האדמה, וכך נפסק הרעב והיו רק שנתיים שנות רעב. מדוע באמת קיצר הקב״ה את שנות הרעב במצרים? אלא כאשר שמעו יושבי מצרים שעתיד לבוא אליהם רעב של שבע שנים הם פחדו מאוד, ובגלל הפחד שפחדו לא היה צריך הקב״ה להביא אליהם את שבעת השנים, כי בשנתיים הספיקו לתקן את מה שהיו צריכים לתקן בשבע שנים.
