כלל א': סעיף ז'-ח'

אם יושב בין חבורת אנשים שמדברים דיבורים האסורים, ואין לו דרך לצאת מחברתם. וכשיישב וישתוק ידמה בעיניהם כמשוגע, בכל זאת וודאי שאסור לדבר דיבורים האסורים איתם. ועל זה אמרו חז"ל (עדויות ה' ו') "מוטב לאדם שייקרא שוטה כל ימיו, ואל ייקרא רשע שעה אחת לפני המקום". ויזרז עצמו בשעת מעשה בכל כוחותיו לעמוד על נפשו, ויהיה ליבו נכון ובטוח שיקבל על זה שכר ראוי משמיים. כי לפום צערא אגרא. לפי הצער – השכר. וככל שמצטער יותר לקיים מצוה, כך מקבל יותר שכר.
ועל זה שייך מאמר חז"ל "כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער".

איסור לשון הרע שייך בין אם מספר עליו ממש בפיו, לבין אם כותב את זה במכתב. וגם אין חילוק אם מספר את הלשון הרע בפירוש, או אם מספר בדרך רמז. בכל אופנים אלו זה לשון הרע.
ודע עוד, שגם אם גינה את עצמו תוך כדי גנות על חבירו, בכל זאת נחשב לשון הרע.