דבר תורה אשר קידש כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א ליום שני י"ז ניסן התשע"ו – יומא דהילולא של רבנו מאיר אבוחצירא ה"בבא מאיר" זיע"א
ככל שמתעמקים בהנהגות מו"ר זקננו ובקדושתו ותורתו ודבקותו בהקב"ה, מרגישים שהכח של האמונה בהקב"ה מתחזק מאוד, ומרגישים התעלות ביראת שמים חזקה.
ואפשר לבאר ולהבין הדבר יותר מדברי הרמ"א (סימן ת"פ) נוהגין לומר שפוך חמתך וכו' ולפתוח הפתח כדי לזכור שהוא ליל שימורים, ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על העכו"ם.
וצריך להקשות, מדוע לא פותחים את הדלת בתחילת הסדר, מדוע רק בשפוך חמתך? אלא האמונה הולכת ומתחזקת כמה שיותר מתבוננים ומתעמקים בניסים ובדברי ה', והנה בתחילת הסדר עדיין לא מגיעים לביטחון של לפתוח הדלת, ולא רק הדלת הגשמית אלא לפתוח הכל ולהאמין רק בהקב"ה. וכמה שיותר מתעמקים בהגדה ובאמונה בהקב"ה זוכים להגיע לא לירא מכלום, ולהשליך הכל על ה' בלי דאגות.
וזה יסוד, כמה שמתעמקים יותר באמונת חכמים ובמעשיהם של רבותינו ואבותינו, האמונה מתחזקת והביטחון הולך וגודל בכל דבר ה'..
מי שזכה לראות את רבנו הקדוש זצוק"ל כשקיים אחת מן המצוות, אור היה על פניו ושמחה עצומה שאי אפשר לשאר ולתאר.
ואפשר להבין מהיכן השמחה האמיתית הקדושה הזו נובעת ומגיעה, מובא בהגדה "והגיענו למועדים ולרגלים אחרים וכו' שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך".
אפשר לבאר, מהיכן זוכים לשמחה כשמקיימים מצוה, הנה כל אדם שזוכה לקיום מצוה בונה אבן בירושלים של מעלה, בבית הבחירה. והנה כשבית המקדש נבנה, זו שמחה עצומה מגן עדן מקדם. וכל מצוה מושפעת ממנה מעט מן השמחה הרוחנית מבנין בית המקדש, וזהו "שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך".
רבי מאיר היה מהבונים של המקומות המקודשים של בית הבחירה, וכל מצוה בנה אבן בבית המקדש, ולכן מכל מצוה שקיים הייתה לו השפעה של שמחה עצומה, שאין לשער ואין לתאר מה זו שמחה, לעצמו, וממנה השפיע שמחה לכל הסובבים אותו.
כאשר מו"ר זקננו היה רואה אדם שיגע לקיים מצוות, היה שמח והיה אומר: זה לטובתו זה מירוק עוונות, כפרת עוונות.
ואולי אפשר לומר בדרך צחות, "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, כן ה' אלוקינו הגיענו למועדים ולרגלים אחרים" וכו'.
הנה חג הפסח יש בו יגיעה מרובה, לנקות הבית, לסדר כל צרכי החג, לקנות דברי החג, כל זה עולה בעמל ויגיעה מרובה. אבל אנחנו עומדים ומודיעים מודעה: כן ה' אלוקינו הגיענו למועדים ולרגלים אחרים, מוכנים לעוד יגיעה של חגים, ובשמחה אנו מקבלים היגיעה הזו משום שהיא כפרת עוונות וזיכוך, לקבל החג בשמחה ובנקיות הנפש.
הנה מול עיניי , ובנפשי ישאר חקוק לזיכרון עולם, הכל נדרי וכל חמירא וחמיעא, אלו שני הלילות הקדושים של השנה כל נדרי וכל חמירא. ושני הלילות הללו יוחקו לזיכרון עולם, לראות איך רבנו הקדוש ככהן גדול הנכנס לשרת בקודש הקודשים. וזוהי העבודה מדור לדור, להוריש לדורות הבאים ולהמשיך את השרשרת, כפתור ופרח כפתור ופרח.
וזה מה שאומר בעל ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" שנאמר (שמות י"ג-ח') "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ההרגשה חייבת להיות הרגשה שהוא ממש מספר כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן נאמר עשה ה' לי. ורק כאשר האדם מספר ומרגיש שנעשה לו ממש, הדבר בעל המשכיות לדורות הבאים, שגם בנו יספר לנכדו כך את הדברים. ודבר זה הטמיע בבא מאיר בהנהגתו וקדושתו וצדקותו לדורות הבאים את סיפור יציאת מצרים, כמו שהוא ממש היה ביציאת מצרים ומספר ומתרגש מהמעמד המרומם הזה.
מו"ר זקננו הקדוש, אמירה אחת הייתה שגורה בפיו בכל זמן, "ישועת ה כהרף עין".
והנה מצאנו בהגדה של פסח: "מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" וכו'. (שמות י"ב-ל"ט). הנה כל המהות של פסח היא כי "בחיפזון יצאנו ממצרים" (דברים ט"ז-ג').
והענין הוא, ידוע מדברי רבנו האר"י הקדוש שבני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ואם היו נכנסים לנ' שערים היו אבודים ח"ו, ולכן הוציאם הקב"ה בחיפזון כי לא יכלו להתמהמה.
וילמד מזה האדם, שגם אם נופל למקום הנמוך ביותר, הקב"ה בחיפזון ברגע אחד מוציא אותו מהשפל לישועה גדולה.
וכך היה אצל יוסף הצדיק (בראשית מ"א-י"ד) "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו", ברגע אחד, בחיפזון, כשמגיע הזמן של הישועה, הקב"ה מושיע את האדם.
וכך מובא בנביא (ישעיה נ"ו-א'): "כי קרובה ישועתי לבוא". וכו', וכך היה במצרים ישועה ברגע אחד, בחיפזון וכך יהיה לעתיד לבוא "ופתאום יבוא אל היכלו האדון" (מלאכי ג'-א').
וזו היא הדיברה השגורה בפי מו"ר זקנו "ישועת ה' כהרף עין". וכמה שיותר נחזק אמונה בדבר זה נראה כח זה גדול ביותר.
