מסופר על הבעל "בני יששכר", הרב צבי הירש אלימלך מדינוב זצוק"ל, אשר היה ידוע כקדוש עליון ומקובל גדול, אשר היה יושב עם נכדו הקטן והיה מלמד אותו ענייני קבלה גדולים ונשגבים. באחד הימים באו ואמרו לו: רבנו הקדוש מדוע אתה מסכן כך את הנכד שלך ומלמדו דברים נשגבים כאלו, הרי עדיין חומש ומשנה לא למד? מדוע ללמדו דברים נשגבים כאלו? ענה ואמר להם: המשנה אומרת, המלמד ילד קטן למה הוא דומה? לאדם אשר כותב על נייר חלק, שכל מה שהילד שומע נחרט בנפשו, כאדם הכותב על נייר חדש! ולכן, אמר להם, אני מלמד את נכדי דברים קדושים ונשגבים. אפילו שאינו מבין, אבל בנפש שלו כל הלימוד הזה נחרט לזכר עולם. וביום מן הימים כל התורה הזאת תתעורר בנפשו.
וכן מצאנו בתורה הקדושה: מי שהזיק את חבירו בשן או בעין או בכל אבר בגופו יש תשלום אשר התורה חייבה את המזיק – שן תחת שן עין תחת עין וכו'. אבל הדין במי שחירש את חברו שונה, אין חיוב של אוזן תחת אוזן אלא על נזק האוזן מחויב לשלם דמי כולו. וקשה! מדוע החיוב באוזן אינו כשאר האברים אשר עליהם נאמר שן תחת שן, עין תחת עין? אלא באוזן טמון כל מהות האדם, וכוח השמיעה גדול ביותר. ולכן צוותה אותנו תורתנו הקדושה "אשר תשמעון" ולא אשר תעשון, משום שלשמיעה יש ערך עליון גדול ביותר.
