לכל בני קהלות קודש שובה ישראל, כולם אהובים כולם ברורים, כולם גיבורי החיל לעשות רצון אבינו שבשמים.
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' (שמות ט"ו א'). אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג), מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה, אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה. אמר הקב"ה, לאלו הייתי מצפה.
גילו לנו חז"ל ברוח קדשם, שהקב"ה ציפה לשירתם של בני ישראל, ומכל הברואים כולם שהיו משבחים ומהללים את שמו, ציפה הקב"ה דווקא לשירה המיוחדת הזו. וכל כך למה, כיוון ששירת בני ישראל על הים לא היתה סתם אוסף וקיבוץ של מילות תודה גרידא, כשאר שירות וזמירות של בני האדם. אלא שירה זו היתה תמצית האמונה בהשם, ובמילים הקדושות של השירה טמונים כל יסודות האמונה בהשם. שהרי בשעה שעמדו בני ישראל על שפת הים, והמצרים נוסעים אחריהם, היו דואגים ומצירים מפחד רודפיהם, וכבר חשבו שכלתה אליהם הרעה, או אז גילה ה' את זרוע עוזו וקרע להם הים ונפרע מאויביהם.
באותה השעה עמדו בני ישראל ואמרו שירה, אשר בה גנוזים ואצורים כל תחושות נפשם, את סערת נפשם והתרוממות הרוח שהיתה בזמן גילוי השכינה על הים, בשעה שהיו מורים באצבע ואומרים זה אלי ואנווהו, זה ה' אשר קיוינו לו והושיענו, כל התחושות הללו חברו יחדיו ויצאו מגרונם של בני ישראל, בשירת אמונה והודיה לבורא העולם. ולכן שירת בני ישראל ניצחית היא, ונאמרה בלשון עתיד – "אז ישיר",והיא שירת האמונה אשר נחקקה ונחרטה בליבות בני ישראל לעד.
מכל מקום, צריכים אנו להבין את דברי המדרש, שמיום שנברא העולם לא אמר אדם שירה, עד שבאו ישראל ואמרו שירה על הים, ואיך יתכן שאדם הראשון שהוא נזר ומבחר הבריאה כולה, לא עמד ואמר שירה על בריאתו. וכן מדוע לא אמרו אברהם יצחק ויעקב שירה על כל החסד והטובה אשר ה' גמל עמם והצילם.
ונראה לבאר, שאבות העולם לא אמרו שירה, משום שהשירה שלהם יכול להתפרש שלא כראוי, והיינו, שאם אדם הראשון היה אומר שירה על שהוא נזר ותפארת הבריאה, יכול הדבר להראות כגאווה ורמות רוח, משום כך לא עמד ואמר שירה. וכן אברהם אבינו כשניצל מכבשן האש, אין ראוי לאמר על כך שירה, מכיוון שעל ידי שניצל מכבשן האש לא זכה למות על קידוש ה', שזו מעלה גדולה מאוד. ומכיוון שבהצלתו יש חסרון כל שהוא, אין מן הראוי לאמר שירה. ועוד, שהיה נראה כאילו אברהם שמח על כך שניצל ולא קידש שם שמים, לכן לא אמר שירה, שאין ראוי לאמר שירה על הצלה מקיום מצוות קידוש ה'. וכן מה שניצל ממלחמת המלכים, אם היה אומר על כך שירה, יכולה הייתה שירתו להתפרש כאילו הוא משתבח על מה שניצח את המלכים, ונראה הדבר כגאווה, ולכן לא אמר שירה.
וכן יצחק אבינו שנעקד על המזבח ומסר את נפשו, ואמנם כי מעשה העקידה נזכר לדורי דורות, והקב"ה כובש את כעסו לנגד אפרו של יצחק שכאילו עומד הוא צבור ומונח על גבי המזבח. בכל זאת אם היה יצחק אבינו אומר שירה בסיום מעמד העקידה, היה נראה כלפי חוץ כאילו הוא שמח על זה שניצול מלהיות קרבן עולה על גבי המזבח, ולכן לא אמר שירה, למען הסר לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. ויעקב אבינו אם היה אומר שירה אחרי שניצל מהמלאך ומעשיו ומאנשי שכם, היה אפשר לטעות ולאמר שהוא משתבח בכוחו ועוצם ידו שהצליח לגבור על אלקים ואנשים, על כן העדיף שלא לאמר שירה.
אבל בני ישראל, כשעמדו על הים אמרו שירה, והיתה זו השעה המוכשרת והראויה ביותר, ומיום שנברא העולם לא היתה שעה ראויה לזה, ולשירה אמיתית שכזו היוצאת מעמקי הלב הקב"ה ייחל וציפה. משום שכשבני ישראל עמדו על שפת הים והמצרים היו רודפים אחריהם והים מצד אחד והרים מצד השני וחיות רעות מעבר השלישי, ולא היה להם לאן לפנות ולברוח ובמה להציל עצמם, אלא רק לזעוק ולקרוא אל ה'. ומתוך הצרה הגדולה שלהם ובשעה שהיו בצער ופחד גדול שאין לתאר, הציל ה' את עמו ופתח להם שער להצלה שלא כדרך הטבע. לכן, לנוכח נס והצלה זו עמדו בני ישראל ואמרו שירה. והסכימו משמים לשירתם, שהרי רוח הקודש שרתה עליהם בעת שאמרו השירה ושירה זו עומדת לעד ולנצח משום שהיא מושלמת זכה וברה מכל סייג ופגם.
צריכים אנו להתחזק ולהשתדל באמירת שירת הים בשמחה גדולה, שהרי חז"ל קבעו לאומרה בכל יום ומעלה גדולה יש באמירתה, ובאמת עבודה גדולה היא לאמר השירה בשמחת לב ובשלמות, וצריך האדם להתייגע יגיעה גדולה כדי להכניס בליבו את ההרגשה שכאילו הוא עומד על הים ומודה לה' על רוב חסדו, ואם יזכה לזה הרי שהוא בן העולם הבא, וכמובא בזוהר הקדוש. ובזכות השירה, שהיא שירת האמונה, שיצאה מלב בני ישראל, נזכה לחזק בליבנו האמונה בהשם יתברך, ונזכה לביאה משיח צדקנו, ויתקיים בנו מה שאמרו חז"ל "אז ישיר" – לעתיד לבוא, במהרה בימנו, אמן.
