חיפוש

תהלים

פרויקט התהלים

קח חלק בסיום הספר ה 2472.
נותרו עוד 64 פרקים!

57%

מדיה אחרונים

הנצפים ביותר

לימוד ליום שני / התגברות הלב על השכל

כ״ד בכסלו ה׳תשע״ח – דצמבר 12, 2017
הלימוד של יום שני- התגברות הלב על השכל
 
היום, יום שני, קוראים את הנסים שאירעו לאליהו ולאלישע הנביאים.
ידועים דברי רבותינו שכאשר אדם קורא את הנסים שאירעו לעם ישראל הוא מעורר את הזמן בשמים ויכול להיכנס באותה ישועה שהייתה בימים ההם ולסכות לנסים ונפלאות.
ומובא בדברי חכמינו שכל הנסים שאירעו לעם ישראל עד ימי החנוכה כבר נכתבו בששת ימי בראשית. כשהקב”ה ברא את העולם, הוא התנה עם כל הבריאה שכשיבא היום יקרה נס. כך בקריעת ים סוף, הקב”ה התנה עם הים שיבקע לשניים. וכך מוצאים אנו בדברי חז”ל שמסבירים “המן מן התורה מניין” (מסכת חולין דף קלט:). כך כל הנסים מלבד חנוכה שנוצר נס מיוחד על ידי מתתיהו ובניו.
ואם כן, ישנו נס כשאדם מתחבר לנס ישן שאירע, כשלומד ומצייר בעיני רוחו את אותו נס ונהיה חלק ממנו, וזה נס שכבר נוצר בששת ימי בראשית. ויש נס שאדם יוצר בעצמו כמו נס חנוכה ואדם נכנס בו כבדרך הטבע שאינו מששת ימי בראשית. נס זה אינו נס של שינוי סדרי בראשית, אלא נראים כמשהו בתוך הטבע.
כשאדם מכניע את ליבו, הוא יכול לזכות לנס כמו מששת ימי בראשית.
והנה, המדרש (תנחומא) אומר שכשהתקרבו ימי פטירת משה רבינו מן העולם יברך את עם ישראל. לאחר מכן אמרו לו כי הגיע זמנו להיפטר, עמד משה רבינו, שם את שתי ידיו על ליבו ואמר לכל עם ישראל, תראו זה סופו של אדם. כל אדם בסוף מת, וגם אני מחזיר את נשמתי להקב”ה. 
וצ”ע מדוע היה משה רבינו צריך לומר זאת, האם ישנו אדם שאינו יודע מהם סדרי עולם, ולא מודע לכך שכל אדם מת? ובכלל, מדוע היה צריך לשים את שתי ידיו על ליבו?
ונ”ל שמשה רבינו ביקש לסמל לעם ישראל כדי לומר ששלם עם מה שעשה בשתי ידיו ושם אותם על ליבו.  אין לו חילוק בין הלב לידיים. אני שם את שתי ידי על ליבי כדי להכריז שאני שלם עם כל מה שעשיתי בימי חיי. כאשר אדם עובד את הקב”ה בתמימות ללא שאלות וחקירות. 
היכן שהשכל נכנס, התמימות יורדת. אדם שצריך לעשות דברים בתמימות כפי שליבו מכוונו, ולא כפי ששכלו מכוון. ולכן משה רבינו יכל להכריז ביום פטירתו שידיו שלמים עם ליבו , ואין כל הבדל או חילוקי דעות ביניהם.
וכשאדם קורא את נסי אליהו ואלישע הוא מעורר א  הלב וגורם לעצמו טובה גדולה בע”ה.
 
 
 להודות על הצרה שמונעת דברים יותר חמורים
 
נהוג בעם ישראל לומר לאחר הדלקת נרות החנוכה את “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה’ כי דליתני”(תהלים ל).
והנה,  תמיד תמהנו, מדוע האדם נדרש להודות על כך שנעשה דל? בשלמא, לא להתלונן ולבעוט, אבל למה להודות על כך?
והדברים יתבארו על פי המעשה הבא; לאחד מתלמידי הבעש”ט היה חסיד שהיה עשיר ובעל חסד גדול. לימים ירד העשיר מנכסיו והגיע עד פת לחם ממש. ניגש הוא אל רבו ובקש אישור לפנות אל אחיו ולבקש את עזרתו, אך רבו לא התיר לו לעשות כן. לאחר זמן, כשהעוני בבית גבר, ניגש העשיר לשעבר לאחיו, ללא קבלת היתר מרבו, ובקש את עזרתו. עזר לו האח בשמחה, ותוך פרק זמן קצר שב לגדולתו ולמעמדו.  עברה תקופה קצרה והוא חלה במחלה חשוכת מרפא. ניגש בדחילו ורחימו לרבו וזעק לו מנהמת ליבו על חוליו ועל מכאוביו. שאלו רבו האם ניגש לאחיו, ומשהשיב לו שכן, נד לו בראשו כאומר לו, אבד זמנך. בקש האיש להבין בשל מה הסער הגדול הזה, ושמע, כי נגזר עליו למות מן העולם, אולם כשהיה עני, נחשב היה כמת ומלאך המוות לא דרש את שלו, אך מששב לעשרו נתנה שוב רשות למלאך המוות לגבות את חובו. ואם כן, אומר דוד המלך; ארוממך ה’ כי דליתני- אני מודה לך שעשית אותי רק דל, ולא משהו יותר גרוע.
ימים אלו של ימי החנוכה הינם ימים מיוחדים, עלינו להתחזק ביתר שאת ולקבל על עצמנו להודות ולהלל את הקב”ה בכל המצבים ובכל התקופות, לדעת שכל מה שנעשה עמנו, הכל לטובתנו.
אהבתם? שתפו עוד אנשים.Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+
0 Comments Off 392 כ״ד בכסלו ה׳תשע״ח – דצמבר 12, 2017 דבר הרב, דברי פי