חיפוש

תהלים

פרויקט התהלים

קח חלק בסיום הספר ה 2383.
נותרו עוד 43 פרקים!

71%

מדיה אחרונים

הנצפים ביותר

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים

י״ד באב ה׳תשע״ד – אוגוסט 10, 2014
לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים
 אנו נמצאים ביום מיוחד מאוד, יום נפלא ומאיר – יום חמישה עשר באב. 
המשנה במסכת תענית אומרת על היום הזה: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים“. המשנה מפרטת את העובדה שביום הזה היו בנות ישראל מוצאות את הזיווג שלהן בקדושה ובטהרה, והרבה בתים כשרים היו מוקמים בישראל. בהמשך מספרת הגמרא על מאורעות משמחים נוספים שאירעו בט”ו באב, לאורך דברי ימי העם היהודי.
נשאלת השאלה: מה השייכות בין שני הימים הללו – ט”ו באב ויום הכיפורים? יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה, שבו מוחל הקדוש ברוך הוא לכל יהודי על עוונותיו. יום שעליו נאמר בתורה: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל עוונותיכם, לפני ה’ תטהרו”. יוצא אפוא, שלגבי יום הכיפורים ברור מאליו שזהו יום טוב, יום של שמחה, יום של מחילת עוונות – היות והקירבה העצומה בין הקב”ה ועם ישראל באה לידי ביטוי אדיר ביום הזה;
אבל חמישה עשר באב – ככל שזה יהיה יום חשוב, שבו היו מוקמים בתים בישראל ועוד אירועים חשובים – עדיין קשה להעלות על הדעת את ההשוואה ליום הכיפורים. כיצד ניתן לכרוך את ט”ו באב עם היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי ולומר שלא היו ימים טובים לישראל כמו היום הזה?
 
כדי להבין את השייכות בין שני הימים הללו, נתבונן תחילה אלו אירועים נוספים התרחשו בחמישה עשר באב. הגמרא במסכת תענית מונה מספר אירועים מרכזיים שאירוע בחמישה עשר באב:
חז”ל מלמדים שביום הזה “כלו מַתַי מדבר”. כלומר, לאחר שהקב”ה גזר שדור המדבר לא ייכנס לארץ, בעקבות חטא המרגלים – במשך ארבעים שנה מתו כל בני הדור ההוא, עד האחרון שבהם. ובחמישה עשר באב שלפני הכניסה לארץ, נפטר אחרון מֵתי המדבר, ונסללה הדרך להיכנס לארץ ישראל.
עוד מאורע שמונים חז”ל, הוא “שהותרו השבטים להינשא זה לזה, והותר שבט בנימין לבוא בקהל”. במשך שנים שררה מגבלה בנושא הנישואין בין שבטי ישראל, בשל החטא של “פילגש בגבעה” המובא בספר יהושע. בעקבות הגזרה הזו, הלך שבט בנימין והצטמצם, עד שהגיע אל סף הכחדה. ובחמישה עשר באב בוטלה ההגבלה: מכוחה של ארץ ישראל, שמביאה לאחדות ישראל – ביטלו חז”ל את הגזירה, על מנת שלא ייכחד שבט מישראל.
מאורע נוסף: ” יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים”. עד אז היו מחסומים בדרכים המובילות לירושלים, שאותם הציב ירבעם בן נבט. עם ישראל לא יכול היה לעלות לבית המקדש במשך מספר שנים, עד שבט”ו באב הגיע הושע בן אלה ופתח את הדרך לירושלים.
עוד מספרים חכמינו ז”ל, כי ביום הזה “ניתנו הרוגי ביתר לקבורה”. לפני חורבן הבית היתה ביתר עיר שהתגוררו בה מאות אלפי יהודים. בעת גזירות החורבן נחרבה העיר ונהרגו כל תושביה. במשך זמן רב היה דמם של ההרוגים ניגר בכל ארץ ישראל והם לא ניתנו לקבורה. זה היה ביזיון להרוגים ועוד נדבך בחורבן הנורא. וביום הזה התאפשר לראשונה להביא אותם לקבר ישראל. בעקבות כך תיקנו חז”ל את ברכת “הטוב והמטיב” בברכת המזון. כאשר ניתנו הרוגי ביתר לקבורה – היתה זו נחמה פורתא עבור עם ישראל על הגלות וחורבן הבית, משום שמזה למדו שגם בעת הסתרת הפנים – “לא יטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב”. בדומה למקרה של מתי המדבר – גם כאן, כשניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ידעו בני ישראל שנתכפרו עוונותיהם.
והמאורע האחרון – ” יום שפסקו מלכרות עצים למערכה”. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה נהוג לכרות עצים עבור האש שעל המזבח. מלאכת כריתת העצים היתה מסתיימת בכל שנה בט”ו באב – משום שהחל מהתאריך הזה קיים חשש שהעצים מתליעים.
מה השמחה בכך שפסקו לכרות עצים למערכה? הרי לכאורה זהו עניין טכני בלבד. אלא נראה לומר, שהאש הראשונה של המזבח ירדה משמים, ומאז היה צריך לשמור על אותה אש שמימית שלא תכבה, כמו שנאמר: “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. וכך היו משמרים כל השנים את האש הקדושה שירדה משמים. בכריתת העצים היתה באה לידי ביטוי סמלי ההתעוררות של עם ישראל כאן למטה, ללבות את האש שירדה מלמעלה.
הגמרא מספרת במסכת תענית, שהיו גזירות שמנעו מעם ישראל להביא עצים למערכה, וכן שהיו זמנים שארץ ישראל היתה חרֵבה ולא נמצאו עצים בכל הארץ. אבל כמה משפחות קמו ומסרו את נפשן על כך, ובזכותן היו מקריבים קרבן עצים. הם הסירו את הגזרה שהיתה נגד כריתת העצים למערכה, ולכבודן היו מציינים בשמחה את היום שבו הסתיימה המלאכה.
נתבונן ונראה מהו החוט שמקשר בין שרשרת האירועים הללו, ואיך כל אלה מתחברים ליום הכיפורים, עד אשר עליהם אומרים שלא היו ימים טובים כמותם לעם ישראל?
ראינו לפרש יסוד גדול. כשאדם עובר עבירה – העבירה נחקקת בנפשו. אבל זה תלוי מאוד באיזה אופן הוא ביצע את העבירה. יש אדם שעושה עבירה מתוך חוסר שימת לב, או בעקבות מעידה בלתי רצונית. העבירה מעציבה אותו והוא מצטער על כך ואינו חש שמחה כלל. אבל יש, חלילה, מקרים שבהם אדם עושה עבירה בהתלהבות ובאש זרה של שמחה רחמנא ליצלן.
כשאדם עובר עבירה בשמחה, העבירה חודרת לפנימיות הנפש וגורמת פגם גדול. ככל שההנאה והשמחה בעשיית העבירה גדולות יותר – כך חודרת העברה אל עומק פנימיות הנשמה והפגם שנגרם קשה מאוד.
מה התיקון לעבירה שנעשית בשמחה חלילה? אדם שעבר עבירה מתוך שמחה – צריך לערוך תשובת המשקל: תשובתו צריכה להיעשות מתוך שברון לב עצום מאין כמוהו, ההיפך מהשמחה הגדולה שמילאה אותו בעת ביצוע העבירה. כעומק השמחה בעת העבירה – כך צריך להיות עומק שברון הלב בעת התשובה והחרטה.
נוסף על כך: מי שקיים עבירות בהתלהבות – צריך לקיים מצוות באותה התלהבות. רק כך חודרת התשובה לעומק לבו, ומוחקת לחלוטין את הפגם העמוק שרשמה העבירה. תשובת-משקל כזו היא חזקה מאוד, והיא נוסכת שפע על פניו של בעל התשובה – ואז פניו מאירים כצאת השמש בגבורתה.

הימים שלפני תשעה באב, הם ימי עצבות ושברון לב על החורבן. חז”ל אומרים, ש”כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו”. ידוע מה שבעלי המוסר אומרים, שהשיברון הגדול שצריך לחוש כל יהודי בימי החורבן, הוא כפרה על כל העבירות והחטאים והפגמים שעשה, משום שאם בית המקדש היה נבנה בימיו – הוא לא היה מגיע למצב של שפל כזה”.
והנה, לאחר שבימי בין המצרים שבנו בתשובה מתוך עצב גדול, לאחר שנזהרנו לא לאכול בשר ולנהוג במנהגי אבלות, ובתשעה באב עצמו ישבנו על הארץ, צמנו, לא נעלנו נעליים, התבזינו והתאבלנו כדת – אזי אנחנו מגיעים לט”ו באב זכים וממורקים, לאחר שהעצב חדר לליבנו ויצר את התיקון השלם לשמחה שמילאה אותנו בעת שעברנו על רצונו של הקב”ה.
לאחר מירוק שכזה – אנו מגיעים לט”ו באב, שעליו נאמר שלא היו ימים טובים לישראל כמותו.
כאן טמונה נקודת החיבור בין ט”ו באב ליום הכיפורים. עומק התשובה של ט”ו באב היא כעין וכדוגמת התשובה של יום הכיפורים; התשובה של יום הכיפורים נעשית מתוך פחד ואימה מתוך עיצומו של יום, וזוהי תשובה של התעוררות עליונה. התשובה של ט”ו באב היא אפוא תשובה משלימה לתשובה של יום הכיפורים: זוהי תשובה שבאה מקץ ימי עצב ושברון לב וצער שכל יהודי חש בשל חורבן בית המקדש, ואז הוא מגיע אל ט”ו באב, ומשלים את עבודת התשובה מתוך שמחה וטוב לבב. כל הפגמים נמחקים אז.
ולכן העמידו חז”ל את ט”ו באב באותה שורה עם יום הכיפורים – ללמד ששניהם שווים בתשובה העליונה שמגיעה בהם לידי שלמות.
נתבונן היטב בכל האירועים שחז”ל מונים לגבי יום הכיפורים, נגלה שהמכנה השותף לכל האירועים הללו הוא בכך שעם ישראל יצא מעולם ישן ופגום אל עולם חדש ומואר. רגע של מחיקת העוון, רגע של כפרה והתחדשות. רגע של סיום הירידה ותחילת העלייה:
מתי מדבר כלו – לאחר שהסתיים תהליך הכפרה על חטא המרגלים;
שבט בנימין הותר לבוא בקהל – לאחר שהסתלק הרושם שיצר החטא של ‘פילגש בגבעה’.
המחסומים לירושלים הוסרו – ובכך פסקה השפעתו של ירבעם בן נבט, שהחטיא את ישראל בעבודה זרה וחסם את הדרך לבית המקדש.
הרוגי ביתר ניתנו לקבורה – ואז התבשר העם היהודי שמאורעות חורבן הבית הסתיימו בעקבות שברון הלב והתשובה, ומעתה נכנסים לתהליך של גאולה.
וכריתת עצי המערכה הסתיימה בשמחה – לאחר שהגזירה שהגבילה את הפעולה סרה, ואז שוב התאפשר לוודא שאש התמיד שירדה משמים תמשיך לבעור בבית המקדש ביתר שאת.
זוהי אפוא השמחה של ט”ו באב; שמחה של תשובה הבאה מתוך שברון לב!

אחים אהובים, כאשר נתבונן בכל המאורעות הללו, נוכל לרדת לשורשיה ולנסוק לפסגותיה של השמחה הגדולה של חמישה עשר באב. נבין בבהירות, שזהו יום שבו הקדוש ברוך הוא מקבל את תשובתו של כל יהודי, והוא זוכה לתיקון גדול, לשלמות עצומה, בדוגמת התיקון והשלמות של יום הכיפורים.
נמצאים אנו בימים נעלים. ימים שבהם אנו מקבלים אינספור איתותים משמים על כך שהגיעה עת תשובה. חלילה מלהחמיץ הזדמנות פז שכזאת. הבה ניקח את הכוחות הללו כדי לתקן את דרכינו, וכך נזכה להגיע אל הקירוב הגדול ביותר, וכמאמר דוד המלך עליו-השלום: “ואני קרבת אלוקים לי טוב!”

 

אהבתם? שתפו עוד אנשים.Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+
0 Comments Off 1531 י״ד באב ה׳תשע״ד – אוגוסט 10, 2014 דבר הרב, דבר הרב מרכזי