חיפוש

תהלים

פרויקט התהלים

קח חלק בסיום הספר ה 2463.
נותרו עוד 81 פרקים!

46%

מדיה אחרונים

הנצפים ביותר

יום ראשון-חנוכה-פרשת שבוע

כ״ג בכסלו ה׳תשע״ח – דצמבר 11, 2017
פדיון נפש
 
“וא-ל ש-די יתן לכם רחמים” (בראשית מג, יד)
על מילים אלו אמרו רבותינו ז”ל שהם ראשי תיבות “ישראל”. כלומר, יעקב אבינו הכניס את שמו הנוסף כשבירך את בניו טרם ירידתם למצרים להביא אוכל.
והנה, אומרים רבותינו הקדושים שאדם צריך למצוא פסוקים, או דברים קדושים מראשי תיבות של שמו, ויצייר בדעתו או על גבי נייר את השם י’ ה’ ו’ ה’. שם זה צריך להיות מול העיניים ונותן לאדם כוחות ויכולות להתמודד עם משברי החיים.
ולכן נהגו שכשהולכים לצדיק לקהל ברכה כותבים לו על פתק את השם. ומובא בשם הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים שכשצדיק מתפלל על האדם הוא מסתכל על שמו ומצייר בעיניו את המלאך הממונה על אותו עניין שלשמו בא האדם. כגון, אם צריך פרנסה, מצייר הוא בדעתו את המלאך הממונה על הפרנסה, וכן על זו הדרך בכל דבר שנצרך לאדם. וכך נותן לו “חיות” וכח להתמודד.
ומובא בספרים הקדושים שישנם כמה סוגי פדיונות מועילים. כשנותן כסף לצדקה, נותן אותו המטבעות כמניין שמו. ויש כאלו המוסיפים על כך 160 מטבעות התוספת שם האדם, והוא הנקרא פדיון נפש.
 
 
סדר הלימוד ליום ראשון- ההבדל בין ניצחון הגוף לניצחון הנפש
 
היום, יום ראשון, קוראים אנו פרקי שירה.
והנה, בימי החנוכה, וכן בימי הפורים, מצווים אנו להודות ולהלל להקב”ה על הנסים שעשה לנו. אבל בפורים מצווים הצטווינו לעשות סעודה, מה שאין כן בחנוכה, נפסק להלכה כי הרשות בידו של הרוצה לעשות סעודה, אבל אין חובה שכזו.
ובאמת מדוע בחנוכה לא נצטווינו לעשות סעודה? ונ”ל עפ”י דברי הגמרא ( מסכת ברכות דף סא:) שכשהוציאו את רבי עקיבא להריגה סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. שאלוהו תלמידיו, עד כאן. השיבם, תמיד ייחלתי לזמן כזה, אמר ‘שמע ישראל’ , ויצאה נשמתו באחד. וצ”ע, כיצד היה לרבי עקיבא יישוב הדעת לענות לתלמידיו בשעה קשה שבשרו נסרק באכזריות שכזו, שכאשר אדם מוסר את נפשו על קידוש השם באופן נעלה שכזה, אין לו ייסורים ואין לו תחושת צער, כי אם צער גדול מאד. וכך, לכל אורך ההיסטוריה כולה, כאשר יהודים מסרו נפש בדבקות עילאית לא חשו כל כאב ופחד, כל צער ויגון, כי אם תחושה נעלה של דבקות מוחלטת בהקב”ה.
ואם כן, בחנוכה בקשו היונים למחוק את הצורה מעם ישראל כשכל מי שלמד תורה והתמסר לקיום מצוותיה נדון להריגה. אבל בפורים, המן הרשע בקשלהרוג את היהודים בשל העובדה שהם יהודים ולא עניין אותו כלל אם לומדים הם תורה אם לאו. לכן, בחנוכה היה קל יותר ליהודים למות על קידוש השם כי ידעו שנהרגים בעבור התורה הקד. אבל בפורים התקשו למות שכן ידעו שזה רק בעבור היותם יהודים מבלי שייכות ישירה לקיום התורה ומצוותיה, ולכן היה להם צער גדול.
ואם כן, סעודה עושים רק על ניצחון הגוף. לתת לגוף לשמוח ולהינות, שזה שייך רק פורים. אבל בחנוכה, הגוף היה בשמחה על מסירות הנפש, ואין מה לשמחו בסעודה.
חנוכה הוא חג רוחני. כאשר ברא הקב”ה את העולם הוא נתן לעולם את האור הגנוז, ומשחשש שישתמשו בו שלא כראוי, גנזו, והכניסו בתוך התורה. ובימי החנוכה האור הזה משפיע לעולם כולו, כאשר אדם יכול בימים אלו לינוק כוח מאור זה ולהשפיע שפע גדול לכל השנה כולה.
נכין עצמנו בדבקות ובקדושה גדולה לקראת ימי החנוכה, ונזכה בע”ה לשפע גדול שישפיע ויאיר עלינו לכל השנה הבאה עלינו לטובה.
 
 
מעשי יוסף בהשפעה לדורו של מרדכי היהודי
 
“בזאת תבחנו… שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם…” (בראשית מב, טו טז)
“וישתו וישכרו עמו” (בראשית מג, לד)
בעיון בהשתלשלות הדברים עומדים אנחנו ומשתוממים. ראשית, כיצד עשה זאת יוסף לאביו הזקן? היאך ציערו וגרם לו סבל כה גדול כשהיה בטוח שאכן בנו יוסף נפטר, ומושל מצרים מתנכל לבנין ולו? ויתירה מכך, איך יכול היה לשבת ולשתות עמם יין כשאביו מתאבל ומצטער כל כך?
והנה, כדי להבין את הדברים צריכים אנו לדעת כי בני ישראל יצאו למעשה ממצרים ארבע פעמים. פעם ראשונה, ללא בנימין. פעם שניה, עם בנימין. פעם שלישית, להלוויית יעקב אבינו, ופעם רביעית, כשיצאו ביציאת מצרים הגדולה. ולימדונו רהותינו הקד’ שיציאות אלו הן כנגד ארבע גלויות שעברו על בני ישראל לאורך הדורות. גלות בבל. גלות מדי- אחשורוש. גלות יון. וגלות אדום. 
ולפי”ז יבואר היטב. בפעם השניה שנכנסו השבטים למצרים יחד בנימין היה זה כנגד גלות מדי , בזמן אחשורוש שמרדכי שהציל את עם ישראל היה מזרעו של בנימין. ואם כן, יוסף רצה לתת כח ועוצמה לבנימין כדי שיהיה לו כח ויכולת לצאצאיו להציל את עם ישראל מגלות אחשורוש. והזה שבנימין היה במצרים ויצא ממנה הוא נתן כח למרדכי ואסתר להצליח לגבור על הצער וקושי השיעבוד של גלות מדי. ולכן עמד יוסף בתוקף כדי שבנימין ייכנס ויצא ממצרים.  ואדרבה, שתה עמם יין שהלא גלות אחדורוש הקשה באה על עם ישראל בשל כך שנהנו מסעודתו של אחשורוש, ובכך כיוון יוסף בשתיית היין יחד עם בנימין על אותו יין שישתה בעוד כמה דורות ומרדכי היהודי יצילנו צאותה גזירה קשה שבאה בעבור אותו יין שנשתה בסעודת אחשורוש.
  וכך נשאר לדורות שביום הפורים שותים אנו יין.
 
ענווה אמתית מול הענווה המזוייפת
 
“ופרעה חולם והנה עומד על היאור” (בראשית מא, א)
פרעה חלם שהוא עמד על היאור שממנו יצאו שבע פרות וכו’.
והנה, כאשר מספר פרעה ליוסף את חלומו על מנת שזה יפתור לו את מה שראה משנה פרעה ומספר “בחלומי הנני עומד על שפת היאור” (בראשית מא, יז).
והדבר דורש ביאור. הלא פרעה מוטרד מחלומו ומבקש לפותרו,  מדוע אם כן משנה ממה שראה, הלא זה דומה לאדם שבא לרופא ובמקום לספר לו היכן כואב לו, משנה ומצביע על מקום אחר בגופו?
ונ”ל שפרעה ראה את ענוותנותו הגדולה של יוסף כפי שאמר “בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה” ( בראשית מא, טז), ורצה להרשימו ולהראות לו כי גם הוא ענוותן ואינו נמצא “על היאור” שהיה נחשב בעיני מצרים כאלהים וככח על, אלא על שפתו בלבד.
אבל הקב”ה סייע ליוסף לדעת ולהכיר את תחבולותיו ומזימותיו של אותו צהוע ושקרן. וכך מוצאים אנו בדבריו של דוד המלך (בתהילים פא, ו) “עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע., אמר יוסף; אני רואה שזה על היאור, ולא על שפתו. כך משקרים הרשעים ומראים עצמם כענווים, אך “ענווה” זו מזויפת ואינה אלא צביעות ורשעות.
ובשונה מכך בתכלית, עם ישראל. אנחנו מדליקים נרות חנוכה מחוץ לבית, וכן אברהם אבינו ישב בפתח האהל, כי אנו נכנעים להקב”ה ומראים שאיננו בגדר של תוך הבית, כי אם בפתחו.
 
 
ההצלחה והברכה שנחקקו בעם ישראל מיוסף הצדיק
 
 
רבותינו לימדונו כי בית האסורים בארץ מצרים בעת ההיא היה מקום שפל ורע ביותר. וכך היה שם יוסף הצדיק  כשהוא מנותק לחלוטין מכל הנעשה בעולם במשך שתים עשרה שנים, עד כדי כך שכאשר נקרא לבא אל פרעה היה מגודל שיער.
שואל אותו פרעה על חלומו, ולאחר שדוצע את דבריו מכריז ומדגיש כי “אין נבון וחכם כמוך” (בראשית מא, לט) וממנה אותו למשנה למלך על המדינה הגדולה והחזקה באותה עת ולנהל את כל ענייני הממלכה.
כיצד עשה זאת פרעה, היאך נתן לו ברגע אחד לנהל ענייניה של מדינה שלמה כאשר בקושי יצא מבית האסורים ללא ניסיון מינימאלי ולאחר ניתוק כה גדול מהעולם?
ונ”ל שמאז יוסף הצדיק נחקק ונטבע בעם ישראל שמרגע שנכתב על האדם גדולה, הוא עולה ומתעלה למעלות הגדולות ביותר ללא צורך בשום הכנה ותכנון מקדמי. גם האדם שהיה בשפלות הגדולה ביותר, כשנכתב עליו להיוושע הוא מקבל ברגע אחד את הכוחות לצאת ממצבו.
וכך רואים אצל בני ישראל שהיו בשפלות הגדולה ביותר, עבדים לפרעה, במ”ט שערי טומאה, אך ברגע שיצאו ממצרים ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא (מכילתא, שירה, ג), וכן המעשה ברבי אלעזר בן דורדיא (מסכת עבןדה זרה דף טז:) שברגע אחד שעשה תשובה יצאה בת קול מן השמים שהכריזה עליו שמזומן הוא לחיי העולם הבא.
כח זה הגיע מאז יוסף הצדיק שהשתנה בנפש ובכח שאין כל צורך בהמתנה מהשפלות לגאולה. “עדות ביהוסף שמו” (תהילים פא, ו). זה נקבע כעדות וכחוק בעם ישראל. 
עלינו רק להדליק את הניצוץ ולעורר את הברכה מן השמים, על ידי שנתנהג ונחיה כראוי,  ומרגע זה אין גבול להצלחה ולברכה שיחולו אי”ה על ראשנו.
 
 
 במהות נסי החנוכה
 
מעלתם וסגולתם של ימי החנוכה גבוהים ונעלים ביותר.
והנה, כשנתבונן ונתעמק נמצא כי אף חג בעם היהודי לא חל  בשני חודשים יחד, מלבד חג החנוכה שמתחיל בחודש כסליו ומסתיים בחודש טבת.
ומדוע דונה הוא מיתר החגים? ונ”ל דהנה רבותינו לימדונו כי כל חודש בשנה  הוא כנגד אחד משנים עשר שבטי ק’ה. וכך כותב היעב”ץ דניסן הוא כנגד ראובן, בכורו של יעקב. אייר הוא כנגד שמעון וכן הלאה על זו הדרך הכל על פי השבטים. והנה, כשנתבונן היטב נמצא כי כסליו וטבת הם כנגד גד ואשר. ובחנוכה היה כידוע שני נסים. האחד, דבני ישראל ניצחו במלחמה ובשל כך מדליקים את הנר הראשון. ויתר הדלקת הנרות הם כנגד פך השמן שנמצא בבית המקדש והייתה בו ברכה.
וכשנתבונן נמצא שגד נתברך  על ידי יעקב ועל ידי משה, במילים “ברוך מרחיב גד וטרף זרוע אף קדקוד”. “גד גדוד יגודנו.” כנגד מלחמות שינצח את המלחמה, שזה חודש כסליו. והברכה לאשר היא “וטובל בשמן רגלעו”, ברכה על שמן, שזה השמן שנמצא בבית המקדש.
ואם כן, חנוכה נמצא בשני חודשים כנגד שני הנסים שאירעו בחנוכה; הניצחון על המלחמה, והניצחון על השמן.
 
 
מסירות נפשם וצדקותם של החשמונאים יצרו נס חדש
 
מעלה גדולה יש לחג החנוכה. כל הנסים שאירעו לעם ישראל במדבר וכדו’, נקבעו על ידי הקב”ה כבר בבריאת העולם. כשם שים סוף נקרע לעם ישראל, ונאמר שם “וישב הים לפנות בוקר לאיתנו., (שמות יד, כו) שהים שב לתנאו הראשון, שכך התנה עמו הקב”ה בששת ימי בראשית ( שמות רבה, כא) וכך בנס של מרדכי ואסתר, אומרת הגמרא (מסכת חולין דף קלט:) אסתר מן התורה מניין. על הכל מצינו שרמוז ומובא בתורה, מלבד נס החנוכה שהיה נס חדש. על ידי צדקותם  ומסירות נפשם של החשמונאים יצר הקב”ה את הנס ולא היה בבריאת העולם. 
עלינו לדעת כי כמו בימי החנוכה, כך בכל דור ודור, על ידי מסירות נפש, אהבת ה’ וצדקות ניתן לחולל ניסים חדשים שלא נקבעו בששת ימי בראשית.
 
 
אנחנו עושים את שלנו והקב”ה ישלים את היתר
 
 
רבותינו הקד’ מרחיבים ומתארים לנו את נס החנוכה. 
והיונים טמאו את השמן שבו הדליקו את המנורה בבית המקדש, מאחר ורצו שבני ישראל לא ידליקו את המנורה, עברו משמן לשמן וטמאו אותו, ונותר רק פך שמן אחד שהיה בו כדי להדליק ליום אחד בלבד, והחשמונאים הדליקו. לפי אחת הסברות, לקחו החשמונאים וחילקו את מעו השמן השמן לשמונה בקבוקים ובמקום שידלק מעט, דלק יום שלם.
וצ”ע, לפי סברא זו, כיצד היה להם זכות לחלק את השמן לשמונה, הלא היה להם כדי להדליק ליום שלהם, מדוע סמכו על הנס ולא הדליקו ליום אחד שלם? הרי יכלו לגרום שידלק רק לשעות ספורות ולא ליום שלם, ובכך בעצם יפסידו את המצווה?
והנה, ישנה מחלוקת באחרונים באדם שעושה חצי מצווה, כגון שאוכל פחות מכדי כזית מצה, האם יש לו בזה מצווה או לא. וכן, אדם שעשה חצי עבירה, האם נקרא שעשה חצי עבירה, או שלחצי עבירה אין כלל דין של עבירה.
ולהלכה נפסק שהעושה חצי עבירה ייענש על כך. וכן במצווה, אדם מקבל שכר גם על חלק ממצווה. ובאדם חולה בשבת שחייב לפי ציווי הרופאים לאכול בשר, וכעת, אין בידנו בשר. האם לאכול נבילות וטריפות המוכנות לפנינו, או שמא לשחוט בשבת מבהמה כשרה. נפסק להלכה שישחטו עבורו בשבת ולא יאכל מבשר נבילות וטריפות, מכיון ששחיטה בשבת, אמנם עובר על איסור שחיטה, אך זה בפעם אחת. מה שאין כן על אכילת נבילות וטריפות, על כל מעט שאוכל, עובר איסור.
ואם כן, למדים אנו שאדם שעושה חלק ממצווה, מקבל שכר. ואת סה עשו החשמונאים. הם הבינו שאין להם כדי להדליק לשמונה ימים, לכן חילקו את השמן שמצאו לשמונה פעמים, ותפללו להקב”ה שיעשה להם נס מתוך תקווה ותפילה שהם פתחו פתח כחודו של מחט, והקב”ה יפתח להם פתח כפתחו של אולם. הם עושים את המעט שיכולים, והקב”ה ישלים להם את השאר. 
כך צריכים אנו לדעת תמיד. אנחנו עושים את שלנו, והקב”ה ימשיך וירחיב את פעולתנו הברוכה לכדי דבר מושלם וראוי.
 
 
 הטעם שלא עושים סעודה בחנוכה
 
“ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים”. ( בראשית מג, טז)
לימדונו רבותינו שסעודה זו הייתה זה בימי החנוכה. שעשה סעודת חנוכה עם אחיו.
ואם כן, צ”ע, מדוע היום לא עושים סעודת חנוכה?
ונ”ל, כי יעקב אבינו בברכותיו לבניו אמר, “לא יסור שבט מיהודה” (בראשית מט, י) ובכך נתן את המלכות לשבט יהודה, דוד המלך ויתר מלכי ישראל ממנו והלאה היו משבט יהודה. ולכן, אמרו רבותינו, שהחשמונאים שהיו משבט לוי, על אף שהיו צדיקים גדולים, היה פגם בכך שלקחו את המלכות משבט יהודה, ולכן נענשו שמתו כולם ולא נותר מהם זכר. 
ואם כן, יוסף הצדיק סבר שאמנם המלכות שייכת ליהודה, אך אפשר לתת מלוכה גם לשבט אחר, ולכן חלם שיכול להיות מצב שהאלומות- השבטים משתחוים לו. וכן חלם שהשמש והירח משתחווים לו, אך כל השבטים ( כולל בני השפחות) ראו בכך מרידה במלכות בית יהודה וחייב מיתה. מלבד ראובן שהסתפק בכך, ולכן אמר להשליך אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, וכפי שהגמרא ( מסכת סנהדרין) אומרת שמי שמורד במלכות נחש יכישנו. לכן הציע לבדוק את מצבו לפי איך שהנחשים יגיבו כלפיו. אם יכישוהו, אות היא שחייב מיתה. ואם לאו, סימן שלא חייב מיתה ומותר גם לו למלוך. וכך סברו החשמונאים, שמותר להם למלוך, והרמב”ן כותב שהייתה זו עבירה לשמה. 
לפי”ז יתבאר היטב. יוסף עשה סעודה בימי החנוכה, כיון שהוא סבר שזו מלכות ראויה. אך אנחנו פוסקים שזו עבירה לשמה, מדליקים נרות, שמחים ומהללים את הקב”ה, אך לא עושים סעודה.
אהבתם? שתפו עוד אנשים.Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+
0 Comments Off 240 כ״ג בכסלו ה׳תשע״ח – דצמבר 11, 2017 דבר הרב, דברי פי