חיפוש

תהלים

פרויקט התהלים

קח חלק בסיום הספר ה 2393.
נותרו עוד 32 פרקים!

79%

מדיה אחרונים

הנצפים ביותר

היתר המכירה

כ״ט בתשרי ה׳תשע״ה – אוקטובר 23, 2014
היתר המכירה

מכיון שבארץ ישראל כיום רוב הקרקעות הן בבעלותן של יהודים, ואם לא נסחור ביבול הגדל אצלם כפי שנוהגים בכל השנים הם יבואו לידי הפסד גדול, יש כיום ועדות שמיטה הדואגות לפצות את החקלאים על ההפסד הנגדם להם בשביעית, כאשר חלק הארי מפיצוי זה מגיע מנדבות של אחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות. אך בזאת לא נפתרו כל בעיות השמיטה, משום שישנם יהודים רבים המסרבים להשבית את קרקעותיהם בשנה זו, וכמו כן משרד החקלאות הישראלי אינו מאפשר יבוא חילופי של פירות מיבול חוץ לארץ, ומחמת עוד טעמים רבים, נהגו ברבנות הראשית לישראל, מימי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, למכור את הקרקעות של החקלאים (המעונינים בכך) בארץ ישראל לגוי, כפי שנוהגים במכירת החמץ שבערב פסח, ועל ידי כך לא נתפסת קדושת שביעית בפירות השביעית, (וגידולים מתוצרת זו מצויים בשוקים ובחנויות בימים אלו, וככל שנכנס יותר לשנת השמיטה נראה עוד ועוד פירות וירקות, שעל גבי התעודה המעידה על כשרותם, מצוין כי הם מ”מהיתר המכירה”) וכן יש אומרים שמותר באופן זה לישראל להמשיך לעבד את אדמתו כבכל שנה. וכעת נסביר את השתלשלות היתר זה בקצרה כפי שהתרחשו הדברים באמת.

בשנת תרמ”ה בערך (שנת 1885) התנדב הברון רוטשילד מצרפת (בהשפעת הנדיב הצדיק רבי משה מונטיפיורי ובהשפעת הגאון רבי שמואל מוהליבר אב”ד ביאליסטוק), לסייע ביד תושבי ארץ ישראל העניים, ולקנות עבורם קרקעות במושבה עקרון, ששמשה בתחילה בעיקר לגידול גפנים ליין, כאשר האיכרים בני ארץ ישראל היו עובדים בקרקעות עבור הברון, והוא היה משלם את משכורתם מידי חודש בחדשו. כדי לפקח על המלאכה, מינה הברון פקידים מטעמו, מבני צרפת, שלא היו שומרי תורה ומצוות, והם היו מדווחים לו מפעם לפעם על התקדמות. מסיבות שונות, נתהוו סכסוכים קשים בין האיכרים לבין הפקידים הצרפתים, והפקידים מצידם לא דיווחו לברון על ההצלחה בגידול הגפנים (דבר שלא היה מובן מאליו כלל באותם ימים, ואף נחל כשלון חרוץ בתחילה). אך כאשר ביקר הברון בעצמו במושבה, וראה את ההצלחה הגדולה של בני הארץ בגידול הגפנים ובייצור יין, נתפעם מאד, וצוה לקרוא את שם המושבה על שם אמו, “מזכרת בתיה”.

בשנת תרמ”ח, ערב שנת השמיטה תרמ”ט, הודיעו החקלאים לפקידים, כי בשנה הבאה הם אינם מתכוונים להמשיך בעבודת הקרקע מפני איסור שביעית. דבר שמשמעותו היתה ברורה מאד, כי רוב כספו של הברון ירד לטמיון, כי אם היהודים ישביתו את הקרקע במשך שנה, לבטח יגרמו נזקים עצומים לעצי הגפן, ויתכן גם כי הברון יפסיק את תמיכתו לחינם בבני המושבה, ומתוך כך אפשר גם שיבואו ממש לידי ספק סכנת נפשות.

כאשר שמע זאת הברון, פנה אל הגאון רבי נפתלי הרץ, שנתמנה אז כרבה של יפו והמושבות, על מנת לדרוש אצל חכמי ירושלים, אם יש דרך על פי ההלכה להתיר את המשך העבודות בשנת השמיטה. רבי נפתלי הרץ, שהיה מתוקף תפקידו אחראי על עניני הדת גם בשאר המושבות שקמו בינתיים, ראשון לציון (תרמ”ב), נס ציונה (ואדי חנין), גדרה ויסוד המעלה (תרמ”ד), פנה בעניין לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, והלה, מפני שלא רצה להכנס למחלוקת עם הגאון מהרי”ל דיסקין, ביקש מהגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז’ל להכנס בעובי הקורה ולהורות כתורה מה יעשה. והגאון הראשון לציון, הפנה את השאלה לגיסו הגאון רבי יעקב שאול אלישר (שהתמנה אחריו למשרת הראשון לציון) שיעיין בדבר. והגאון רבי יעקב שאול אלישר כתב בעניין זה תשובה, (שנדפסה בספרו שו”ת שמחה לאיש), ובה הורה להתיר את מכירת הקרקע לגוי, (כשם שאנו עושים מכירת חמץ בערב פסח) ובכך להפקיע את הקרקע מקדושתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגאון ביסס את פסקו על דברי בעל ספר צרור המור, רבי מרדכי רוביין, מגאוני הספרדים לפני כשלש מאות שנה, שהורה כן הלכה למעשה.

עם הגאון רי”ש אלישר, הצטרף להיתר גם הראשון לציון הרב פאניז’ל. אך עדיין  חלק מן החקלאים ממושבת עקרון (שהיו אשכנזים), מיאנו לקבל את הוראת גדולי הספרדים בעניין, וביקשו לערב בעניין את גאוני אשכנז, הלא הם: הגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי רבני פולין), הגאון רבי שמואל מוהליבר (שבזכותו קמה המושבה, שכן הוא זה ששכנע את הברון לסייע לה), והגאון רבי שמואל זנוויל קלפפיש (מו”צ בוורשה). הגאונים הללו, איש איש בתורו, ערכו תשובות בעניין, ופסקו להקל למכור את קרקעות המושבה עקרון לגוי על מנת להפקיע את מצות השמיטה, תוך שהם מסייגים את ההיתר לשעת הדחק שהיתה אז כפי שביארנו. ועל היתר זה סמכו ידיהם עוד גאונים רבים ועצומים, ועל צבאם, גאון הפוסקים האשכנזים, רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא.

אלא שמנגד, קמו גאונים רבים, ומהם הגאונים, רבי יהושע לייב דיסקין (רבה של העדה החרדית בירושלים), רבי יוסף דוב סולוביצ’יק (רבה של בריסק), רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (ראש ישיבת ואלוז’ין), רבי דוד פרידמן מקרלין, ואחרים, כנגד היתר המכירה מטעמים רבים מאד, (כי היתר המכירה הוא היתר סבוך מאד, הנוגע להרבה מאד נושאים כבדי משקל, אשר לא נוכל לפרטם במסגרתינו). ומחלוקת זו קמה וגם ניצבה בכל ערב שנת שמיטה מחדש עד היום הזה, כאשר נדפסו בעניין ספרים רבים, אלה אוסרים ואלה מתירים.

ובדורות האחרונים, תיקן, רבה הראשי של ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, כי הרבנות הראשית, המוסמכת על עניני הכשרות בארץ, נוטלת יפוי כח מאת החקלאים המעונינים בכך, למכור את קרקעותיהם למשך שנה אחת לגוי (ישמעלי דוקא, בכדי להנצל מאיסור “לא תחנם”, שאסור למכור קרקע לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל), ובכך להפקיע את קדושת השביעית. לעומתו קם הגאון הרידב”ז מצפת, וערך תשובה כנגד היתר המכירה, ובמרוצת הדורות נוסף גם הגאון מופת הדור החזון איש לשוללים את היתר המכירה. לעומתו הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב, שגם הגאון מהרי”ל דיסקין חזר בו בשנת התרנ”ה וסמך על היתר המכירה, מפני שראה שרבים מן החקלאים שאינם אמונים על קיום מצוות, המשיכו בעבודתם בשביעית כרגיל, ובכך נכנסו לשוק פירות שביעית, וסחרו בהם באיסור, ובאו מתוך כך לבעיות רבות, על כן אף הוא עיין בדבר, וחזר והורה כדברי המיקלים. (אלא שסייג את ההיתר רק לשנה אחת.)

וכדי שלא להלאות את הקורא, נזכיר כאן את דברי הגאון מקוטנא, (שהיה מגדולי האשכנזים כפי שהזכרנו),  בספרו שו”ת ישועות מלכו סי’ נג, בתשובה לשאלת היתר המכירה, וזו לשונו: בדבר השמיטה, תמה אני, והלא למכור את הקרקע, היתר פשוט הוא, ובפרט כי גדולי רבני ספרד, (כונתו להגאון הרב אלישר), אשר צפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה, ואיך נוכל לעשות את תורתם פלסתר?, והוסיף עוד דברים ברוח זו כנגד מתנגדי המכירה.

והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל, כתב ספר שלם בעניין היתר המכירה, ואף הוא הורה לרבנים הראשיים רבי אליהו בקשי דורון ורבי ישראל מאיר לאו שימשיכו במנהג המכירה, כמנהג הרבנות בכל השנים, כדי שלא יעבדו החקלאים את אדמתם באיסור ומטעמים אחרים. והוסיף גם, כי יש לציין, שגאוני הספרדים לא סייגו את היתר המכירה לשעת הדחק בלבד, ואם כל שכן שבזמנינו יש להקל בזה. ובודאי כשנגאל ויהיו רוב ישראל על אדמתם, ותהיה מצות השמיטה מן התורה, אז תתקים ברכת התורה “וצויתי את ברכתי”, ולא נזדקק להיתר זה כלל, אך בזמנינו, יש לנהוג בהיתר זה. וכן פסקו רוב מניין ובנין של גאוני הדורות האחרונים.

ולעומתו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל, רוח אחרת עמו, ודעתו לאסור את המכירה בזמן הזה מכל וכל. אך אנו הולכים אחר הוראות רוב הפוסקים, אשר מפיהם אנו חיים, והם הורו שיש להנהיג את היתר המכירה גם בזמן הזה. ובפרט למנהגינו הספרדים, שכאשר כתבנו, גאוני הספרדים היקלו בענין המכירה גם בלא שעת הדחק.

ומרן מופת דורינו, גאון הגאונים רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, ערך מערכה אדירה בעניין היתר המכירה, (אשר נדפסה לפני כארבעים שנה בירחון קול סיני, ולאחר מכן בספרו שו”ת יביע אומר ח”י), ולא הניח זוית ופינה בעניין זה, והעלה שיש לערוך את המכירה בזמנינו, וכל הרוצה לקנות תוצרת מהיתר המכירה, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, כי היתר זה יסודתו בהררי קודש כמו שביארנו. אלא שהוסיף כי המחמיר לרכוש פירות מתוצרת שאינה של היתר המכירה, תבא עליו ברכה. אבל הרבנים הראשיים, מחוייבים לבצע מכירה עבור המעונינים בכך כפי שביארנו.

והנה בשנת השמיטה הקודמת (תשס”ח), כתבנו ככל הדברים האמורים, שלאחר שכבר נמכרו הקרקעות לנכרי, מי שחפץ לרכוש פירות וירקות מהיתר המכירה, רשאי לעשות כן אף לכתחילה, ואין לחוש בזה לדברי המערערים על ההיתר. ובפרט במקום שיש הפרש גדול במחירי הפירות והירקות, שהיבולים שתחת השגחת מערכות הכשרות למהדרין, עולים ביוקר לאין שיעור מן התוצרת שתחת “היתר המכירה”, שאז בודאי שיש להקל ולרכוש מתוצרת היתר המכירה דוקא.

ולאחר שכתבנו כן, קמו מערערים על דברינו, ואחד משומעי לקחו של מרן זצ”ל מן העיר אשדוד, כתב מכתב למרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל, וזה תוכנו:

לכבוד מרן עטרת ראשינו הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף שליט”א

מצורף בזה פסק הלכה מ”הלכה יומית“, שנכתב בשם מרן שליט”א, “שיש לסמוך על היתר המכירה שהוא היתר גמור ומבוסס, וגם בני ישיבות ואברכים יקנו על פי היתר המכירה”. וקראתי את הדברים ולא ידעתי אם הם נכונים, ובפרט לאחר שמרן כתב לתושבי הקריה החרדית באשקלון שבני תורה יקנו מתוצרת של שומרי שמיטה, ולא יסתמכו על ההיתר.

ועל זה השיב מרן רבינו זצ”ל בזו הלשון:

באמת שיש לסמוך בודאי על היתר המכירה, שהוא מבוסס וברור על פי ההלכה, ואין לי שום ספק בדבר. ורק המהדרין יכולים להחמיר על עצמם, ובלבד שלא יפגעו בבני ביתם בחוסר הפירות והירקות כראוי.

עד כאן לשון מרן זצ”ל מילה במילה. ועוד כתב בזה בכמה הזדמנויות, וכפי שפורסמו דבריו.

ובאמת שבשנת השביעית הקודמת, שאלנו את מרן רבינו זצ”ל, אם רשאים אנו לכתוב בשמו שהיתר המכירה הוא נכון לכתחילה אף לאברכים, לאחר היוקר הגדול של הפירות והירקות מתוצרת מהדרין, ומרן השיב לנו שנכתוב כן בשמו, כי הדבר ברור אצלו, ואין לו ספק בו, כי היתר המכירה היתר גמור ואמתי. וצוה עלינו להודיע כן לכל חברינו תלמידי הישיבה, שיקנו מתוצרת היתר המכירה.

ולאחרונה הפיצו (שלא ברצונינו) הקלטה של חלק מהדברים, אך שם לא הובא הדבר, כי עיקר הדיבור היה סביב הדברים שכתבנו בהלכה יומית, והוראת מרן בזה היתה שנוכל לפרסם ככל האמור לעיל. והוסיף, שעיקר התעמולה והפירסום שעושים דוקא לדברי המחמירים בזה, ומבטלים דברי המיקלים, הוא מחמת עניני ממון ופוליטיקה, ולא מחמת יראת ה’ באמת. וכמה פעמים דיבר אתנו מרורות על אותם המשחירים פני הההיתר בדרכי פוליטיקה ותעמולה, שלא זו דרכה של תורה.

וכשראה את דברינו הרה”ג רב הפעלים רבי יוסף חיים סיטרוק שליט”א, רבה של צרפת, נכנס לקודש פנימה אל מרן זצ”ל, ושאל האם ישנם איזה הגבלות בענין היתר המכירה.

אין שום הגבלות, זה מותר! אבל מי שרוצה לעשות חסידות, יעשה לעצמו, אבל לא להורות לאחרים. יעשה לעצמו כמה שירצה, אבל לאחרים יורה על פי ההיתר, כי הוא אמתי. ומי הוציא את ההיתר? הגאון רבי יעקב שאול אלישר, שהיה ראשון לציון לפני מאה שנה, והיה גאון עולם, הוא המציא את ההיתר, רק אנחנו הרחבנו אותו, כדי שלא יעשו עליו קושיות, אבל ההיתר הוא שלו, הוא המקורי. ועוד שהיה בזמנו חסידא קדישא, רבי רפאל מאיר פאניז’ל, והוא הסכים עמו.

הגאון הרב פאניז’ל, היה במדינת תוניס, בשליחות מארץ ישראל, ומעשה היה, שהאריה פרץ את הסוגר של גן החיות, ויצא לרחובות, וכולם ברחו ממנו, רק הגאון הרב פאניז’ל קרב אצל האריה, לא פחד משום דבר, וגירש אותו כמו שמגרשים כלב, שאלוהו, איך לא פחד, אמר, מי שהוא צדיק ושומר בריתו, לא צריך לפחד משום דבר.

אלו היו גאונים וצדיקים, והם כתבו את ההיתר, הם ראו בעוניים של הרעבים, שאין להם פרנסה, וריחמו עליהם.

יש הרבה דברים כאלה, כמו מכירת חמץ, ומה יותר חמור, חמץ או שביעית? חמץ זה כרת, ושביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, וכולם עושים מכירת חמץ, ומרן כתב את ההיתר הזה בבית יוסף סימן תמח, ואף אחד לא מצפצף על זה, אבל כאן כל שבע שנים עושים צרות, עושים שלא כדין.

כלו דברי קדשו של מרן רבינו הקדוש זצ”ל, אשר לולי הוא, לא יכול היה היתר המכירה היקר מאד לעמוד על רגליו, ועל ידי פעולות המתנגדים, היתה נמנעת הרבנות מלמכור את השדות, וכל ישראל היו אוכלים פירות שביעית בלי היתר כלל.

אמנם עדיין עלינו ללמוד את אופן ההנהגה עם פירות השביעית, כי הדבר נוגע לפירות שאינן מהיתר המכירה, אלא מ”אוצר בית דין”, או מגידולים אחרים, כמו שנבאר.

אהבתם? שתפו עוד אנשים.Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+
0 Comments Off 807 כ״ט בתשרי ה׳תשע״ה – אוקטובר 23, 2014 הלכות, שונות