חיפוש

תהלים

פרויקט התהלים

קח חלק בסיום הספר ה 2567.
נותרו עוד 145 פרקים!

3%

הנצפים ביותר

גוף ונשמה

י״ט בכסלו ה׳תש״פ – דצמבר 17, 2019

אנו מתבוננים ומסתכלים על העולם, מכירים אנשים חכמים, מוצלחים באומות העולם, בעלי שם, בעלי עסקים רבים, בעלי יכולת שליטה על ממש רוב העולם. ומתעמקים לחדד את המיוחדות שהקב״ה נתן לנו מכל העמים, וזיכה אותנו להיות העם הנבחר.

לפני שנים, היו רואים במוחשיות את ההבדל בין היהודי לגוי. הגוי היה עובד את אדמתו, מגיע לביתו שותה יין, מכה את אשתו ואת ילדיו. החיים היו מאוד ברורים, היהודים מתנהגים בצורה אצילית מיוחדת, הגוים בצורה גסה. וכך בכול מדינה ומדינה, היה הבדל בין חיי משפחה יהודית, השקט, השלוה, המנוחה, לבין חיי הגוי.

בשנים האחרונות מטשטשים הדברים, והאדם רואה חברים גוים מצליחים, חכמים, משכילים, ממש ראוים לשיר ולשבח, והאדם ישאל מה השוני, מה ההבדל, איפה אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו ? איפה זה נמצא ?

וככול שהולכים עמוק יותר, ביער הסבוך של הקשר עם אומות העולם, השאלה הזאת נהיית יותר עמוקה וטורדנית ובעלת משמעות גדולה.
אך חשוב לנו להעלות יסוד והבדל אחד מני רבים, אבל ההבדל הזה בעל משמעות גדולה, הוא גם בתוך עם ישראל בין יהודי שומר תורה ומצות, לבין יהודי אשר אינו שומר תורה ומצות.

הנה מצאנו את הרגעים של הויכוח הגדול והקשה בין השבטים הקדושים, כאשר יוסף הצדיק היה בידיהם, מה לעשות עם יוסף ?השבטים היו צדיקים וקדושים ועליהם נאמר ״שבטי יה עדות לישראל״, לא היה שם שום ענין אישי ופרטי, הם האמינו אמונה שלמה על פי דין תורה, שיוסף הצדיק, רשע ובן מוות הוא, וכך דנו אותו לדין תורה. רק בעיה אחת היתה להם, הצער של אביהם הזקן יעקב, אבל הם כשלעצמם האמינו באמונה שלמה, שבן מוות הוא יוסף.

וכך בתוך הדין ודברים הקשה, שנשאר חקוק על לוח המודעות של ההסטוריה של עם ישראל, נשאר כתוב וחתום את הדעות של השבטים, להרוג או לא להרוג או למכור את יוסף לישמעאלים. הייתה שם דעה נוספת בעלת משמעות ולמוד גדול לדורות, מהדעה הזאת, וזאת דעתו של ראובן הבן הבכור של השבטים, וכך מובא בתורתינו הקדושה: ״ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו וגו׳ וישמע ראובן ויצילהו מידם. ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אליהם ראובן, אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו…״

והנה נדגיש את דברי האחים ואת דברי ראובן, האחים אומרים לכו ונהרגהו, וראובן אמר לא נכנו נפש, אל תשפכו דם. וקשה, למה ראובן לא מדבר כלשונם, כמטבע שהם מדברים, ויאמר לא נהרגהו ועוד מה עשה ראובן שאמר השליכו אותו אל הבור הזה וגו׳ למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, הרי מעשה זה תמוה מאוד, הלא הבור היה ריק אין בו מים, אבל היה בו נחשים ועקרבים, ואיזה הצלה זה ?

וידועה הגמרא (שבת כב) שנפל לבור עם נחשים ועקרבים, הוא בחזקת מת. וכן הגמרא(יבמות קכא) נפל לבור של נחשים ועקרבים, מעידין עליו שמת.
ואיך התורה קוראת לזה הצלה, מה שעשה ראובן אין פה שום הצלה.

ואפשר לבאר ולחדד בנפש של כל אחד מאיתנו יסוד, שצריך להיות חלק מהמחשבה הפנימית של האדם, כי זה חלק מחיי האדם. התורה הקדושה אומרת (בראשית ט ב) ״ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ״ ודורשת על זה הגמרא (שבת קנא) אמר רב פפא, נקטינן אריא, אבי תרי, לא נפיל. ( מדרשת ומדברי הגמרא שם נלמד, שאין חיה שולטת על האדם לטרוף או להזיק לאדם, עד שהחיה רואה את האדם כבהמה. ומביאה לזה הגמרא ראיה מתהילים (מט׳ כא׳) ״אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו״ והוא עד שהחיה רואה ממש את האדם כבהמה, אז טורפת ומזיקה.

ומובא ברבותינו הקדושים, שכל מי שיש לו נשמה, יש לו צלם אלוקים. ולא כן הרשעים, כי הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל נסתלק ממנו, וזהו שאמר אריא, אבי תרי לא נפיל, דמי שיש לו גוף ונשמה, הוא כתרי, ולא ידמה לו כבהמה, כיון שיש עליו צלם אלוקי, מה שאין כן רשע, שנסתלק ממנו ממנו צלם אלוקים, לא חשוב אלא כחד, ונדמה לו כבהמה.

ועוד נחזק היסוד הגדול הזה, שמי שיש לו גוף ונשמה, הוא כשני כוחות ולא דומה לבהמה, כיון שיש עליו צלם אלוקים, מהגמרא (ברכות י) מובא בפסוק (ויקרא י״ט כו) ״לא תאכלו על הדם״ ודורשת הגמרא, לא תאכלו, קודם שתתפללו על דמכם. ודרשו על זה רבותינו הקדושים זצוק״ל ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא״ נמצא עיקר האדם הוא על שם דם שבו, ולמה נקרא אדם ולא דם, אלא כשמדבק את עצמו בבוראו וממשיך בקרבו אלופו של עולם, נתחבר באלף אליו, ונקרא אדם. וזהו לא תאכלו על הדם, פירוש הדברים, כשעדיין לא חיבר אלופו של עולם, רק אחר התפילה כשחיבר דמו לאלופו של עולם, ואז נקרא אדם, מותר לו לאכול ולא קודם.

ונבאר הדברים, גוף האדם מורכב מחלק החומר שהוא הבשר ודם, אשר בטבעו נוטה לתאוות גשמיות, ובו נפח הקב״ה הנשמה, שהיא רוחנית, חלק אלוקי ממעל ממש, אשר שאיפתה היא להתעלות ולדבק עצמה בשורשה, בשמירת התורה והמצות, ולכן נקרא בשם אדם, כי זהו לבושו של האדם, חלק הגוף שהוא דם, אשר הדם הוא הנפש וחלק הנשמה שהוא אלופו של עולם ממש, חלק אלוקי, נשמה שנפחת בי שזהו באלף, ובזמן שהאדם נמשך אחרי חלק הגוף אז שם התואר שלו הוא דם, כי היא המושלת עליו, אבל בזמן שהנשמה מתגברת על החומר אז הוא נקרא בשם אדם, שהאלף היא מוקדמת לדם, והיינו הנשמה שהוא חלק אלוקי מהאלופו של עולם, מושלת על חלק הגוף, וזהו שאמרו ״אין חיה שולטת באדם, עד שנדמה לו כבהמה״ שבאמת אמרו מותר האדם מן הבהמה, אין. רק במעלתו שיש לו נשמה, חלק אלוקי, אבל אם פוגם בנשמתו, וחלק הדם הוא המושל עליו, אם כן במה הוא עדיף משאר חיות ובהמות, שגם הם מורכבות מבשר ודם.

וזהו מהיסודות החשובים בחיי האדם, שעם מרוצת החיים וטשטוש הערכים הקדושים והשפעות מהשפעות שונות, איבדנו את ההבנה הזאת.
האדם מורכב מבשר ודם ככל חיות הארץ, ושם האדם בעיקרון הוא דם, ורק כאשר האדם מקדש את ה״אלף״ שזה אלופו של עולם, שזה הקב״ה, האות אלף נוספת לשמו ונהיה אדם, אבל אדם שחייו הם ככל חיית הארץ, ודרך ה׳ והאלף של אלופו של עולם לא נמצא איתו, שמו דם, ואין עליו את הרוח והכח הרוחני וחיות הארץ לא רואות שום רוח אלוקית עליו לכבד אותו, או לירא ממנו.

וצריכים לחזק ולדעת בנפשנו, שישנם רבים רבים שאבדו את האות אלף מהם ונשארו דם, וחיים חיים שלמים בלי אלופו של עולם, ובלי הרוח האלוקית שאופפת את ירא ה׳, שאלופו של עולם עומד איתו ועושה אותו אדם מדם.

והנה ראובן ראה והכיר טוב את מדרגתו של יוסף הצדיק, אשר צלם אלוקים מונח עליו, וידע שיוסף הצדיק הוא האדם השלם שהמשיך על עצמו מאלופו של עולם, וידע שלא ינזק מהנחשים ומשום חיה רעה, כי אלופו של עולם איתו, ולכן אומר להם ראובן ״אל תשפכו דם״, הוא אינו נדמה כבהמה שיש לו רק דם, אלא השליכו אותו אל הבור הזה, יש לו עוד אות איתו, אלופו של עולם איתו, ואפילו שהבור ריק ממים ונחשים ועקרבים בו, אבל יוסף הוא אדם ולא דם, עם אלופו של עולם, ולכן כאשר באו השבטים ליעקב והודיעו לו שיוסף מת, ו״טרוף טורף יוסף… חיה רעה אכלתהו״ וימאן להתנחם.

כל מוות אחר היה מובן ומקובל יותר על יעקב, אבל מוות מחיה רעה, שלא הבדילה ולא ראתה את האדם שבו, את אלופו של עולם שבו, כאב זה כאב ליעקב, כאב שלא יכל להתנחם, כי יעקב ידע מי זה יוסף, הוא לימד אותו תורה, הוא ראה אותו אחרון וראה את אלופו של עולם על פניו, ומי שאלופו של עולם איתו, הוא אדם, ורוח אלוקים על האדם ההוא.

וזה החיזוק וההבדל שאנחנו חייבים לעבוד על עצמנו, אנו חיים בעולם שכל הכללים השתנו, כולם לבושים בכבוד, כולם מתנהגים בכבוד ובנימוס מי יותר ומי פחות, אבל העולם במרוצת השנים המלחמות, הפוגרומים, ההשפעה של כל הכלים, הביאו את האדם לחיות על פי רוב באיזה שהיא סוג של הצגה כללית, עולמית, שינויים בבגדים על פי אזורי המגורים, אבל הכל סביב החכמה הקדומה, המדע, הרפואה, הפסיכולוגיה, עולם הנאור והמתקדם והנקודות שלפני כמה דורות היו בולטות של עם הנבחר, השתבשו. הגוי בעל האדמות, שהיה מגיע ביום ראשון לביתו שיכור ומכה את אשתו ובניו, נעלם מן העולם. חוסר הידיעה לקרוא נגמר, כולם קוראים, כולם כותבים, כולם נאורים וכולם מטעים מאוד, משום שאין לעולם מכונה או כלים לזהות מי בגדר אדם ואלוקים על פניו, ומי איבד את ה״אלף״ של אלופו של עולם, ודם שמו ורק חי חיים מדומים וחיים ריקים ששם ה׳ אינו עליו, אלא שם הקידמה עליו.

המלחמה היא א׳ לשמור על עצמנו להישאר אדם ושלא נשקע במרוץ החיים, שמימות עולם בכל הדורות ובכל הזמנים, נלחמו בעם היהודי להוריד את ה״אלף״ של אלופו של עולם, מלחמה זו התחילה בבטן של רבקה, בין יעקב לעשו, שכל אחד רצה לצאת לדרכו, זה לבית מדרש וזה לבית עבודה זרה, וכך המלחמה על אלופו של עולם המשיכה בבית לבן ואצל בני יעקב, שפחדו שיוסף לא בתוך ה״אלף״ של אלופו של עולם, אך אותו יוסף שהיה חשוד אצל אחיו, החדיר בעם ישראל להשאר שומרים את אלופו של עולם, ומכוחו נשמרנו במצרים ועד היום נשמרים להשאר באלופו של עולם, ששם ה׳ יהיה על פנינו ויהיה חלק מנפשנו. וב׳, עלינו להזהר ביותר מהטשטוש המסוכן בעולם החדש, מאנשים שאבדו את ה״אלף״ של אלופו של עולם ונשארו עם כל החיצוניות, המראה שהם חלק מאלופו של, אבל אבדו כל קשר לאלופו של עולם, והם חדלו מלהקראות אדם ואבדו את האלף, ונשאר שמם דם, בלי האלוקים על פניהם, וחלק מנפשם.

האדם חייב בדור הקשה הזה, דור שהוא דור שלא היה סכנות מסוכנות כדור הזה דורות רבים, הכל נראה על הצד הטוב ביותר, שקט ושלווה מדומה, ורצים במרוצת החיים כאשר רבים הם דם בלי אדם.

נקבל לחזק בנפשנו לחשוב עמוק, בצורה נבונה וחכמה, איך שומרים על ה״אלף״ של אלופו של עולם בכל ענין וענין אצלינו, לשמור בצורה קשה וחזקה על ה״אלף״, על השכינה ״ורוח קדשך אל תיקח ממני״ שרוח ה׳ תהיה באמת איתנו ולא לרגעים, פעם בזמן רגעים של התעוררות רגעית, זו לא אדם, בכל רגע חייב האדם להלחם עם עצמו להגיע לאהבת ה׳, ליראת ה׳, ליראת הרוממות, ובכדי להגיע לדרגות מרוממות האלו חייב עבודה מתמדת, עם נפש ישרה, נפש נקייה, לנקות המחשבות הלא טהורות, להרויח כסף זה מותר וצריך, אבל הדרך היושרה, להרויח בצורה ישרה, הגונה, בלי רבב של עקמומיות, בלי ״לא עשה לרעהו רעה״, ברגע שרק חשבת איך לקחת לחברך ואתה לא שלם במה שיש לך, ואתה לוקח לחבר, איבדת את האדם ואז איבדת את רוח קודשך, את הדבקות בהקב״ה.

לא שווה כל הון שבעולם ליד הקרבה של ״ואהבתך אל תסיר ממני לעולמים״, וכך האדם חי חיים מדומים של ירא שמים, לומד תורה, קם לתפילות, קובע עיתים לתורה, הכל בגדר של דם ולא אדם ״פלגי מיים ירדו עיני״ על ימים וזמנים של חיים שחושבים שעובדים את ה׳ במסירות, אבל זו מחשבות ועצת היצר הרע.

בכדי שמצווה תעלה לשמים צריכה שתי כנפים, כנף אחת של אהבת ה׳ וכנף שניה של יראת ה׳ ורק כך מגיעים להיות עובד ה׳ אמיתי, ומגיעים ל״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב״

עלינו לחיות את כל המכלול של עבודת ה׳ ולא בכל פעם להתחזק בדבר מסוים ולהשאיר מרחוק את כל הדברים האחרים של עבודת ה׳, צריך האדם לקחת את הכל יחד כתזמורת המנגנת, שצריכה את כל הכלים יחד ואי אפשר לנגן ולשיר עם כלי אחד או שניים, עבודת ה׳ אמיתית צריכה את כל הכלים יחד, וכל כלי יהיה המהודר והטוב ביותר ולא לזלזל בשום כלי, כי לכל כלי יש את הייחודיות שלו, ואת הכח שלו, וכאשר כלי אחד חסר, כל השיר נהיה חסר וצרימות לא מכובדות משפיעות.

כל אחד מבני החבורה ידע, שיש לו את התיקון הפרטי שלו, שעל התיקון הזה בא לעולם. ובכל תקופה צריך לעשות חושבים היכן הוא עומד, ובמה צריך לעשות שיפורים בתיקון שלו, ומה יכול להוסיף לכבוד שמים ולהגדלת שמו של מלך מלכי המלכים בעולם.

יש זמנים שהקב״ה דורש מאיתנו לעבוד אותו בעבודה של ישוב הדעת, ויש זמנים שעלינו לדעת שהקב״ה רוצה שנעבוד אותו בזמנים של פזור הדעת, ובכול זאת לעמוד איתן. ולכן זכו אבות העולם להקרות איתני העולם, משום שעבדו את ה׳ איתן בכל הזמנים. באור, בחושך, בטוב ובפחות טוב.

היצר הרע כשרוצה להוריד את האדם, מעלה לו שאלות מדומות, בכדי שהם יהיו היציאות שלו מהכביש של האמת ודרך ה׳. השאלות הם היציאות והם מראות על נפש שמחפשת תשובות להשקיט מצפון שעשה רע, או שעומד להתיר לעצמו לעשות רע.

דוד המלך מתיר לנו לשאול רק שאלה אחת, ״אחת שאלתי מאת ה׳״, רק שאלה אחת דוד המלך מתיר לשאול, שבתי בבית ה׳, רק שאלות איך לשבת וללמוד תורה כל היום, זה מה שדוד מתיר לשאול.
החיים שלנו, הם חיים בדור שהעבודה שלנו צריכה להיות עבודה של תמימות, ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״ כל ההסתכלות על תורתנו הקדושה היא לימוד של תמימות עם ה׳.

זכינו ב״ה לקהילה קדושה של אוסף של נשמות קדושות, שאוהבות את ה׳. נשמות ששורש נשמתם ממקור גבוה וגדול. הלכנו דרך ארוכה יחד, מי יותר ומי פחות, אבל הזכות והשכר בשמים הוא לדורי דורות.
כל יום כל אחד מאיתנו בונה עוד אבן בבית ה׳, עוד מסילה שתקל היום ומחר ובעוד שנים לאנשים שיבקשו את ה׳.
כאשר רואים יהודי מתחזק פתאום והולך בדרך קדושה, זה מכח שמישהו אחר בעם ישראל מסר נפש על מצוה מסוימת או יהודי אחר עמד איתן ונלחם על דרך ה׳ והתווכח על דרך ה׳ במסירות נפש של אחד, ובצער של הפלפול ובכוחו של השני.
כל ישראל ערבים וכל ישראל שותפים לבנות מסילות בלבבם של היום ושל מחר.

באחד הימים הקשים שהיינו במקום הקשה ביותר, חזרנו מהקרנות בבית חולים ״הדסה״. היה זה בימים הראשונים, הינו סגורים במכונית עם סורגים, ועל הרצפה היה צחנה וריח רע, והיינו מקיאים הקאות קשות מאוד, והרגשנו ״ויגיעו עד שערי מוות״, הרגשנו ממש יציאת נשמה בגוף, ושפל קשה ברוח.

כשנכנסנו שוב לבידוד, כיסינו את הפנים שלנו בשמיכה. היינו שנה, רוב היום שוכבים במיטה ויום שלם בכינו להקב״ה; רבונו של עולם, אם הדרך לא טובה הורני אל דרכיך, כל החיים נחרבו לי, הדברים הידועים והלא ידועים, אחרי עשר שנים של עינויים קשים ומרים, ששום אדם לא יכל לעמוד בהם, עמדנו אנחנו לבד עם הקב״ה, ״ממעמקים קראתיך ה׳״ כמה שאדם יכול לדחוק, להיות חזק, יש דברים שהנפש מגיעה למקום שאם אין הבנה, אי אפשר להמשיך. רק אחרי שיש הבנה וידיעה, מקבלים כח מהקב״ה.

וכך לבד בעולם, עם כאבים קשים, כל היציאות על הגוף שלנו, בתחילה גם חיתולים לא היו לנו, רק אחרי שבועיים הקב״ה ריחם ושלח לנו חתולים, הדלת נפתחת ואומרים לנו קיבלתם מכתב, לא היה לנו כח, לא גופני ולא נפשי לפתוח את המכתב, זה היה קשה לנו, הגענו למצב שמכתב היה קשה לנו לפתוח, התחזקנו, פתחנו את המכתב והתשובה היתה במכתב:

״הרב, אני אלמנה עשרים שנים, לא היה לי כח לחיות אחרי שבעלי מת בתאונה, תהיה חזק, התורות, השיעורים, החסד, החיו אותי. בלי הדרשות, בלי השעורים וכו׳ וכו׳״ המכתב הזה היה הכח שקמתי, בודד בעולם כי אבי ואימי עזבוני וה׳ יאספני, עצרתי את ההקרנות ונתתי את החיים בידי ה׳, קיבלתי על עצמי רק דברים רפואים מצילי חיים.
אני עושה עד היום רק אם אין ברירה וזה סכנת חיים.

ובאותו היום קמה ״שובה ישראל״ החדשה. התחלנו לכתוב פרוש על הסדור של שבת, של יום חול, של ראש השנה, של יום כפור, של סוכות, פרוש על התהילים, חבור על רשב״י וספר דברים נהיה המגדלור של החיים.

הקהילה הקדושה ״שובה ישראל״ עליה נאמר ״ואומר לך בדמיך חיי״ ובבדידות ובמתי מעט, עם אנשים יראי ה׳, נבנת יום יום קהילה קדושה שעשרים ושמונה שנים קיימת, אבל עם רוח חדשה שלקחה את העבר וחזקה את העתיד.

כל יום שאנחנו קמים בבוקר זה נס מעל הטבע, אנחנו יודעים שמעטים בעולם עוד חיים עם מה שיש לי, בזמן שחיים בו ב״ה הקבה זיכה אותי בבן צדיק וקדוש שגדולתו גדולה ממני, והוא יבנה בית לפני ה׳, אבל אנחנו בונים כל יום את היסודות שבהם יהיה האור, וכל מי שילך והולך בדרך הקדושה הזאת, היכן שנהיה, נהיה מליצי יושר עליו.

אנחנו יודעים שהדרך של הישיבה עושה נחת בשמים, וספר דברים מביא את העולם להשגים ודברים חדשים, ואנחנו מקבלים חזוק מאנשי אמת שלא הוזים וחוזים על תלמידי האהוב רבי דוד לוי זצוק״ל שבשמים התקבל כקדוש וכקורבן.
וכל הצדיקים והקדושים שאנו לומדים ומזכירים את שמם, קבלו אותו בשמחה בשמים, ומקומו במרומים במקום רם ונשא.

אנחנו משתדלים לבנות יסודות שיהיו לדורות הבאים, בדרך הקדושה של הקהילה.
בקשנו שיבנו טס מכסף שכל ספר דברים עליו שיהיה לזכרון, ולזכות לכול יהודי, ולזכות גם בצדקה את הכלל, חוץ מכל המסירות נפש שכולם שותפים רגע רגע איך לשלם הבנין של הישיבה בניו יורק, ששם הוא ״אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה״ והנטל והצער רב, וחייבים אנו להשקיט את נפשנו, ולהגיע לראש פינה, בו ישתדלו לחזק האור והטוב, ולזכות את העולם, שבכל עיר אשר יהודים גרים שם, להקים את בית ה׳ ״שובה ישראל״.

כל אדם שיקים את דברי התורה הזאת, הברכה לאתמול מביתו, וביתו יהיה בית ישרים. נלחם ונשתדל בכל כוחינו לא להרפות, כל עוד נשמתי בי.

בחודשים האחרונים קנינו מקום ששם רצוני להיות ביום פקודה, ומבקש שהתורה שכתבנו בשנים האחרונות בדמעות, והיסורי הגוף והנפש לא תפסיק שם. ועליכם בנים יקרים תלחמו, שהאש שהדלקנו יחד בעשרים ושמונה שנים, ואת אש העקידה של השנים האחרונות, לעולם לא תכבה.

יתפללו עלינו שהקב״ה ירחם עלינו, ויתן לנו מאוצר מתנות חינם עוד ימים ושנים, ונדרי לה׳ אשלם, שכל רגע מחיי יהיו או לימוד תורה או ענין של כלל ישראל.

באהבה רבה לכלל עם ישראל, תיהיה נפשי כפרת כלל ישראל. יאשיהו יוסף פינטו.

אהבתם? שתפו עוד אנשים.Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+
0 Comments Off 346 י״ט בכסלו ה׳תש״פ – דצמבר 17, 2019 דבר הרב, דבר הרב מרכזי